לפני תשע שנים, כשצילה ניהוז התארגנה לדייט הראשון שלה עם אביחי שלי, הדבר האחרון שהפריע לה הוא שמדובר בבחור עיוור. "את יודעת איך זה לצאת עם בחור שלא רואה?", היא שואלת ומיד משיבה בעצמה: "את לא צריכה להתאפר במיוחד ואפילו לא להתלבש. את יכולה לצאת מהבית עם פיג'מה וזה לא יזיז לו. זה הכי כיף בעולם. אין לך את כל ההתעסקות הזאת של מה הוא יחשוב, האם האודם שלי מספיק מתוקתק. את באה למפגש בצורה הכי טבעית בעולם ומרגישה אם זה זורם או לא רק על פי בני האדם שאנחנו. בלי כמויות של מייק־אפ, גם מבחינה מטאפורית".
היום, כשאתם כבר נשואים והורים לילדים, לא מפריע לך שבעלך לא יודע איך את נראית?
"בכנות? היום באיזשהו מקום זה כן מפריע, בעיקר כי חסרות לי מחמאות כמו 'איזו יפה את נראית הבוקר' או 'וואו, השמלה הזאת ממש מחמיאה לך'. אבל אביחי מחמיא בדרכים אחרות. אם למשל אני מחליפה בושם, הוא מיד מזהה ואומר 'איזה ריח טוב'. יש לו גם יכולת להרגיש שאני לובשת בגד חדש. הוא הבין מהשנייה הראשונה שנפגשנו שאני חובבת שופינג. בדייט הראשון שלנו קבענו בשער הכניסה של קניון מלחה בשמונה בערב, אבל אני הגעתי לקניון לפני כן, עשיתי קניות ולא שמתי לב לשעה. הטלפון שלי היה על שקט. הוא התקשר ולא עניתי".
אביחי: "חשבתי שאולי היא התחרטה והבריזה, אבל בכל זאת המתנתי ליד השומר חצי שעה. בזמן הזה ניגש אליי איש זקן ושאל אם אני צריך עזרה לעבור את הכביש. מביך. עד שבסופו של דבר צילה באה וראיתי אותה עם כל השקיות".
ראית?
"אני מתכוון שהרגשתי. כשהיא התקרבה אליי היה קשה להתעלם מכל השקיות שנגעו בי. וזה מצחיק, כי חברה שלה ששידכה בינינו סיפרה לי שצילה סובלת מתסמונת שבגללה הידיים שלה קצרות. מיד הבנתי שבכל מה שקשור לקניות, זה לא מגביל אותה בכלל".
שבע בום עם אלוהים
אז כן, גם צילה (37) וגם אביחי (41) חיים עם מוגבלות. הוא, נוסף על היותו עיוור, גם כבד שמיעה. כשכל אחד מהם הגיע לגיל שבו החל לחשוב על זוגיות, הם חששו שהמוגבלות שלהם תמנע מהם למצוא אהבה. היום, אחרי שמצאו זה את זו, הביאו לעולם שני ילדים (שחר בן שש ורוני בת שלוש וחצי), ובמקביל שברו כל תקרת זכוכית אפשרית, הם לא מהססים לומר שאם יכלו להחזיר את הזמן לאחור ולגדול כאנשים בריאים לחלוטין, היו דוחים את ההצעה בנימוס.
סביר להניח שחלקכם כבר שמעתם על אביחי שלי, שבגיל 18 הוכתר בתור חתן התנ"ך העולמי לנוער. כבר שני עשורים שהוא מעביר ברחבי הארץ הרצאות על חייו, ובשנים האחרונות גם נהיה אושיית רשת. בחודש הבא יוצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "לראות אחרת", שבו הוא מספר על חייו בדרכו הייחודית - תוך שהוא מתבל בהומור ובציניות גם חוויות קשות. "אני רוצה שאנשים שיקראו את הספר הזה, יכניסו את הקשיים וההתמודדויות שלהם לפרופורציה הנכונה", הוא אומר. "שיצליחו לראות גם את הדברים הטובים שסביבם ולא רק את מה שרע וחשוך".
הוא נולד בנתיבות, השני במשפחה בת חמישה ילדים. אחותו הבכורה נהרגה בתאונת דרכים בגיל 17, ויש לו שלוש אחיות צעירות. עד גיל שנתיים היה תינוק בריא לחלוטין, אלא שאז לקה בדלקת קרום המוח. הרופאים הסבירו להוריו שכדי להצילו עליהם לתת לו תרופה שעלולה לגרום לו לחירשות. חייו ניצלו, אבל הוא איבד את שמיעתו באופן מיידי. "כתוצאה מהתרופה שנתנו לי סבלתי מדלקות חמורות באוזניים. הרופאים אמרו שלפני ששמים לי מכשיר שמיעה, חייבים לנקות לי את המוגלה. נאלצתי לנסוע עם אבא שלי במשך שנתיים לשאיבות איומות ונוראות. אני ממש זוכר איך קשרו אותי למיטה ולא נתנו לי לזוז".
צילה: "כשסיפרתי לבחורים שהידיים שלי קצרות מהרגיל, 99.9% חתכו מיד. כתבו לי: 'את מאוד חמודה, אבל לא נראה לי שזה ילך בינינו'"
רק בגיל ארבע הרכיבו לו את מכשירי השמיעה, והוא שוב התחיל לשמוע קולות. אבל כמה חודשים לאחר מכן, בעודו מטפס על סולם בגן שעשועים, הוא מעד ונפל. "על הרצפה היו שברי זכוכית, וחתיכת זכוכית חדרה לעין השמאלית שלי. כתוצאה מכך איבדתי את הראייה בה".
איך הפכת לעיוור בשתי העיניים?
"הנפילה בגן השעשועים, לצערי, הייתה רק הראשונה ברצף של שבע תאונות שלא היו קשורות אחת לשנייה. בכל פעם אלה היו מכות שונות שפגעו בי דווקא בעיניים. המכה השנייה, לדוגמה, קרתה כשרצתי לאבא שלי, ובטעות האצבע שלו נכנסה לי לעין ימין. בפעם אחרת החלטתי לקפוץ ממיטה למיטה, וקיבלתי מכה חזקה מהקרש. בהמשך קיבלתי מכה חזקה מכדור והיה מקרה שבו שני ילדים רבו ואחד מהם נכנס בי בעוצמה. עד שאיבדתי את הראייה בשתי העיניים באופן סופי".
כאילו מישהו היה נחוש שתהיה עיוור.
"משהו כזה. אני אומר ששיחקתי עם אלוהים שבע בום".
למרות מגבלותיו, הוריו של אביחי היו נחושים שבנם יחיה כמו ילד רגיל. מהרגע שחזר לשמוע אמו לימדה אותו לדבר ועשתה זאת בין היתר כשהקריאה לו סיפורים מהתנ"ך. כשבגר מעט ושמע על חידון התנ"ך השנתי, הציב לעצמו מטרה לזכות בו. הוא החל להתחרות כבר בגיל 15, עד שבגיל 18 זכה, כאמור, בתואר הנכסף. לאורך כל שנות ילדותו ונעוריו היה תלמיד מצטיין. הוא התנדב לצבא ושירת ביחידת המודיעין 8200. בהמשך למד תואר ראשון במִנהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון ותואר שני במשפטים באוניברסיטת בר־אילן. עם סיום לימודיו התקבל לעבודה בבית ההשקעות "פסגות" והפך לברוקר העיוור הראשון בישראל. אחרי החגים הוא צפוי להתחיל משרה חדשה כאנליסט בחברת "הפניקס".
מבחינה חברתית ונפשית, חייו היו הרבה יותר מורכבים. "בתור ילד, כשהייתי יוצא לשחק, השכנות שלנו שהיו בהיריון מיד היו מתרחקות ממני", הוא נזכר. "כאילו שחס וחלילה אדביק את העובר שלהן במוגבלויות שלי. ההורים שלי התעקשו שאלמד בבית ספר רגיל, וכשההורים של התלמידים שמעו שמתכוונים להכניס ילד עיוור לכיתה, הם הפגינו מול המשרד של מנהל בית הספר. בהמשך כל התלמידים התרחקו ממני ולעגו לי. עברתי התעללות לאורך כל בית הספר היסודי".
כשהיה בכיתה ז' עבר ללמוד בישיבה תיכונית, ושם הדברים השתנו לטובה, "והתייחסו אליי כאל שווה בין שווים". אבל כשהתחיל לחשוב על בנות המין השני, שוב הרגיש איך המוגבלויות שלו פוגעות בו. "בגיל 17 התאהבתי ממש", הוא נזכר. "הכרתי נערה בגיל שלי והיה בינינו חיבור מדהים. נורא רציתי להעביר את הקשר לפסים רומנטיים, אבל חששתי שהיא לא תרצה. במסגרת הכתיבה של הספר יצרתי איתה קשר. שאלתי אותה אם היא ידעה שאני אוהב אותה ואם היא הייתה נותנת לזה סיכוי. היא אמרה שהיא ידעה, ושהיא לא רצתה איתי קשר רומנטי בגלל המוגבלות".
עצוב.
"היא לא הייתה היחידה. בהמשך עוד הרבה בנות שמצאו חן בעיניי העדיפו להישאר בגדר ידידות בלבד. הייתי נכנס גם לאפליקציות, ותמיד חששתי לכתוב שאני עיוור. ברגע שכתבתי, הן לא היו מעוניינות. הרבה פעמים רצו לשדך לי, אבל ב־99% מהמקרים זה היה למישהי עיוורת, וסירבתי. אמרתי: 'אם אתם תקועים בקטע שמישהו עם מוגבלות, דינו להתחתן עם מישהי עם מוגבלות, אז לפחות שזו לא תהיה מוגבלות כמו שלי, כי אתם מכפילים לי את הבעיה. אם כבר, עדיף שתהיה לה מוגבלות אחרת ואנחנו נשלים אחד את השנייה. בדיוק כמו שקורה איתי ועם צילה היום".
אביחי: "כשאיבדנו את ההיריון הראשון כעסתי מאוד. עברתי את כל מה שעברתי בתור ילד, ועכשיו התינוק שלי נולד מת. אמרתי לאלוהים, 'מה עוד אתה רוצה ממני?'"
תהיי גאה במי שאת
צילה נולדה בירושלים למשפחה דתית, הצעירה מבין שלושה ילדים. "כשנולדתי מיד ראו שמשהו לא בסדר עם הידיים שלי", היא מספרת. "הניחו אותי על אמא שלי ואמרו לה: 'יש בעיה עם התינוקת'. מיד אחרי זה לקחו אותי לבדיקות, ואז עדכנו את הוריי שאני סובלת מתסמונת נדירה בשם TAR. אני הילדה השישית בעולם שנולדה עם התסמונת הזו".
מה המשמעות של זה?
"שבשתי הידיים חסרה עצם הרדיוס שאמורה להימצא באמה. בפועל זה משליך על צורת הידיים ועל הפעולות שאפשר לעשות. אמרו להוריי שיש סיכוי סביר שאמות לפני גיל שנה או שאסבול מפיגור שכלי. המליצו לאמא שלי לא להיניק אותי, כדי שלא תיקשר אליי יותר מדי. אבל כשהייתי בת חמישה ימים בא אליה רופא בבית החולים ואמר: 'אולי יהיו לכם קשיים, אבל הילדה תחיה, אתם תהיו הורים גאים והכול יהיה בסדר'".
והכול באמת היה בסדר?
"היו הרבה קשיים. הייתי מאושפזת במהלך רוב השנה הראשונה לחיי. כדי לנסות למזער את הבעיה בידיים היה צורך לבצע ניתוחים להשתלת העצמות החסרות. ככל שמבצעים את הניתוחים האלה בגיל צעיר יותר, סיכויי ההצלחה גבוהים יותר. אבל בגלל שתקופה ארוכה לא העליתי במשקל, ביצעו את הניתוחים רק בגיל שלוש והם לא עזרו, רק יצרו סיבוכים וייסורים. אחרי הניתוחים היה צריך לסובב בורג שחיברו ליד, כדי למתוח אותה ולאפשר לעצם מקום לגדול. עד היום אני זוכרת את כאבי התופת".
בדומה לאביחי, גם צילה לא נתנה למוגבלות לעצור אותה בכל מה שקשור ללימודים ולקריירה. היא למדה משפטים בקריה האקדמית בקריית־אונו, ובגיל 26 כבר פתחה משרד עצמאי משלה שמתמחה בדיני עבודה וייעוץ עסקי. "מגיל צעיר שנאתי שאנשים ברחוב נועצים בי עיניים. במשך תקופה הייתי הולכת עם שרוולים ארוכים ומשלבת ידיים, עד שאמא דרשה ממני להפסיק, לקבל את עצמי ולהיות גאה במי שאני. אני זוכרת שביסודי ילדות מהכיתות מעליי התרחקו ממני. הן חששו שאם הן יהיו לידי, פתאום איזו עצם תישאב להן מהגוף".
איך היה לך מבחינה זוגית?
"אם היה לי ידיד שמצא חן בעיניי, מיד הייתי מקבלת ממנו את הווייב שהוא לא מעוניין בי רומנטית. הייתי רשומה לאפליקציות, אבל במשך שנים סירבתי לצאת מהעולם הווירטואלי. דאגתי שזה אף פעם לא יגיע לדייט אמיתי. לא סיפרתי לאלה שהתכתבתי איתם על המוגבלות שלי, ותמיד כשהגיע הרגע שבו הם ביקשו להיפגש, הייתי ממסמסת את זה. ככה הרגשתי שאני חיה בעולם מקביל שבו אני רצויה ומחוזרת. עד שבגיל 22, אחרי שרוב החברות שלי כבר התחתנו, הבנתי שאין לי ברירה ושאני צריכה לצאת לדייטים. הייתי מתכתבת עם בחורים, ולפני המפגש סיפרתי להם שיש לי מגבלה - שהידיים שלי קצרות מהרגיל".
איך הם הגיבו?
"99.9% חתכו מיד. כתבו לי: 'וואו, תקשיבי, את מאוד חמודה, אבל לא נראה לי שזה ילך בינינו'. היו רק שניים שהסכימו להיפגש. אחד מהם היה חולה סרטן והוא חשף את זה בפניי רק בדייט הרביעי. גם איתו וגם עם השני הקשר הסתיים אחרי זמן קצר בגלל חוסר תקשורת. היו גם הרבה שדכנים מהקהילה שניסו למצוא לי שידוך, אבל בגלל המגבלה שלי הייתי מבחינתם סוג ב'. הם רצו לשדך לי רק גרושים ומבוגרים או כאלה שגם הם בעלי מוגבלות. סירבתי בתוקף. אמרתי: 'אני בריאה. העובדה שלוקח לי יותר זמן לחתוך סלט לא אמורה לעניין אף אחד'".
ג'ינג'ית, עקשנית, נחושה
בני הזוג הכירו לפני עשר שנים. "חברה שלמדה איתי באולפנה כתבה לי יום אחד בפייסבוק ושאלה אם אני יוצאת עם מישהו", מספרת צילה. "עניתי שלא, ובתגובה היא שלחה לי ריאיון שהתפרסם עם אביחי. קראתי וכתבתי לה מיד: 'נשמע מעניין'".
רגע, אמרת שלא רצית שיסדרו לך מישהו עם מגבלה.
"זה מה שנקרא קריאה סלקטיבית. כשקראתי על אביחי, מה שראיתי זה 'חתן חידון התנ"ך', 'יוצא 8200', 'יועץ פיננסי'. על הדרך זה היה: 'אה, הוא גם עיוור'. התברר שהחברה שלי בכלל לא הכירה אותו אישית. היא פשוט ראתה ברשת סרטון תדמית שעשו עליו. אמרתי לה שאני מעוניינת, ואז היא חיפשה דרך ליצור איתו קשר".
אביחי: "החברה השיגה את הטלפון של אמא שלי. לפני שאמא נתנה לה את המספר שלי, היא ביקשה לוודא שצילה לא עיוורת בעצמה. היא ידעה שעל זה אני מיד מטיל וטו. כשהחברה דיברה איתי, היא סיפרה לי על כל המעלות של צילה, על זה שהיא עורכת דין, ג'ינג'ית כמוני, והוסיפה: 'כמוך, היא גם עקשנית ונחושה'. זה מצא חן בעיניי".
אביחי: "כשרצו לשדך לי מישהי עיוורת - סירבתי. אמרתי, 'לפחות שזו לא תהיה מוגבלות כמו שלי, כי אתם מכפילים לי את הבעיה"
צילה: "אביחי התקשר בדיוק בזמן שישבתי שבעה על סבתא שלי. הלכתי לחדר צדדי ודיברנו יותר משעה. הייתה שיחה נהדרת. אבל אחרי זה, כשסיפרתי עליו להורים שלי, הם לא התלהבו. הם נרתעו מהעובדה שהוא כבד שמיעה ועיוור, מבחינתם זה היה להכניס לחיים קשיים מיותרים. בגלל זה, כשאביחי הציע להיפגש, כל הזמן דחיתי את זה".
אביחי: "המשכנו להתכתב במשך שלושה שבועות. היא סיפרה לי על החששות של הוריה, ואמרתי לה שזה מובן ושאנחנו צריכים להיפגש ובהמשך נוכיח להם שזה לא מה שהם חושבים. עד שבסוף היא הסכימה".
צילה: "ישבנו בבית קפה בקניון. אביחי ידע שאני אוהבת את פו הדב, אז הוא קנה לי במתנה שתי בובות של פו, שעל אחת מהן רשום 'חמוד' ועל השנייה 'חמודה'. מבחינתי היה בו הכול. הוא היה חכם, רומנטי, כריזמטי, מצחיק. כבר מהדייט הראשון הרגשתי פרפרים".
אביחי: "אני מודה שבשלב הזה הרגשתי יותר כמו בפגישה עם חברה טובה. אבל בדייט השני התחלתי להתאהב. ישבנו על החומות במשכנות שאננים. ביקשתי מצילה רשות לשים את הידיים על הפנים שלה כדי לנסות להבין איך היא נראית, ואז התנשקנו".
הפריע לך שאתה לא יכול לראות אותה?
"אני דווקא חושב שזה בונוס. באופן כללי זכיתי להיות מנוטרל בחיי מהשפעת המראה החיצוני, ובזכות זה הכרתי אנשים מדהימים. יש יתרון עצום בלשפוט בן אדם רק לפי היופי הפנימי שלו. הדבר היחיד שמפריע לי היום זה שאני לא מסוגל לראות את הילדים שלי".
ההורים של צילה למדו עם הזמן להכיר ולקבל את אביחי. כעבור עשרה חודשים הוא הציע לצילה נישואים, והם נישאו בדיוק ביום השנה לדייט הראשון שלהם, והקימו את ביתם בנתיבות. זמן קצר לאחר החתונה צילה נכנסה להיריון ועמד להיוולד להם בן. ואז שוב הגורל התאכזר.
צילה: "הייתי בתחילת שבוע 36, ממש לפני לידה. הגעתי לבדיקה שגרתית ופתאום הרופא אמר שאין דופק לעובר ושחייבים ליילד אותי. בהתחלה לא הבנתי. אמרתי, 'רגע, אם מיילדים אותי אז הכול בסדר, לא?'. הוא ענה: 'לא. אנחנו ניילד אותך, אבל התינוק לא יהיה חי".
אביחי: "זו הייתה תקופה נוראית עבורנו. מאוד כעסתי אז על אלוהים. עברתי את כל מה שעברתי בתור ילד, אחותי נהרגה, ועכשיו התינוק שלי נולד מת. אמרתי לאלוהים, 'מה עוד אתה רוצה ממני?'".
צילה: "לקח לנו שנה וחצי להיכנס שוב להיריון, ולאורך כל ההיריון עם שחר הייתי חרדה. רק אחרי שהגעתי איתו הביתה סוף־סוף נרגעתי".
איך זה לגדל תינוק עם המגבלות של שניכם?
אביחי: "היו לנו חששות, אבל הרגענו את עצמנו שנסתדר. אני אחראי על כל הדברים שצריך בשבילם ידיים וצילה על כל מה שצריך בו עיניים. אני למשל זה ששוטף כלים ומגהץ, וצילה עושה קניות, מסיעה את הילדים למסגרות. בכל מה שקשור לבישולים, אני הסו־שף שלה. אני חותך והיא מבשלת".
אתם מאמינים שהייתם יחד לולא המוגבלויות שלכם?
צילה: "לא. בעיקר כי החיים היו לוקחים אותנו לכיוונים אחרים ולא היינו אותם אנשים. אני חושבת שהאדם שאני היום, כולל העיסוק שלי, הוא רק בזכות המוגבלות, הרצון להוכיח לעולם אחרת. כשנולדתי אמרו להורים שלי שאני לא אדבר, והיום אני מתפרנסת מלדבר".
אביחי: "אני משוכנע שללא המוגבלויות, מבחינת ההשכלה וההישגים שלי הייתי הרבה פחות ממה שאני היום. בעקבות זאת הייתי מוצא את עצמי עם מישהי ברמה הרבה יותר נמוכה. היום אני מבין שכל מה שעברתי בחיים נתן לי כוח אדיר להגיע לדברים שהייתי יכול רק לחלום עליהם".
