הדוגמנית תמר דוד מדברת בכנות על השנים הקשות בחייה
(צילום: טל שחר)
"יום אחד בכיתה ד', חזרתי הביתה וגיליתי שמלכת הכיתה פתחה קבוצת ווטסאפ וקראה לה 'תמר המגעילה'. היא הכניסה לקבוצה אותי ואת שאר בנות הכיתה, וכתבה בה את ההודעה הראשונה: 'לכי תתאבדי'. יתר הבנות מיד גיבו אותה וכתבו, 'בדיוק תמר, תעשי לנו טובה ותתאבדי כבר', 'חבל שאת בכלל קיימת', 'חבל שבראו אותך'.
התחלתי לבכות והראיתי את הקבוצה לאמא שלי. זה היה המזל שלי: ששיתפתי אותה. אמרתי לה, 'אולי באמת עדיף שאני אמות. ככה החיים יהיו פשוטים יותר'. אמא מיד חיבקה אותי ונתנה לי את כל החום והאהבה שאפשר. היא הסבירה לי כמה אני ילדה חכמה, יפה ואהובה, ואמרה שאני לא צריכה להתייחס - שהבנות האלה מתנהגות אליי ככה אך ורק מקנאה.
לא חשבתי באמת להתאבד, בעיקר כי ידעתי כמה רע זה יעשה להורים שלי. אבל בהחלט היו לי בראש מחשבות לפגוע בעצמי. אני זוכרת שאפילו נכנסתי לגוגל וכתבתי 'פגיעה עצמית' כדי לשאוב רעיונות. ראיתי שם שאנשים חותכים את היד עם סכין גילוח וחשבתי ברצינות לעשות את זה. חשבתי שאולי ככה אצליח לייצר תשומת לב. אולי ככה אצליח לזעזע סוף־סוף את כל הילדים שהתעללו, את המורים שהתעלמו. אולי אוכל לשים סוף להתנהגות הנוראית הזו כלפיי שנמשכה כל כך הרבה זמן. יותר מדי זמן.
בבקשה, תפסיק לשיר
עד היום אני לא יודעת מה הייתה הסיבה שכל הילדים, החל מכיתה א', החליטו להחרים דווקא אותי. למה לאורך כל שנות בית הספר היסודי זכיתי לכינויים כמו 'התימנייה' מצד אחד או 'מסריחה' מצד שני. זה לא שהיה משהו בולט או חריג במראה שלי או בהתנהגות שלי. הייתי ילדה עם קוקו שלבשה חולצה וחצאית כמו יתר הבנות הדתיות בכיתה. ילדה שחומה כמו יתר הילדים שלמדו איתי והשתייכו לעדות המזרח.
נולדתי כבת בכורה לאבא אלמוג, רואה חשבון ממוצא תימני, ואמא ורדית, עורכת דין ממוצא הונגרי. בספטמבר הקרוב אחגוג יום הולדת 20. אחריי נולדו שני אחיי הקטנים, היום בני 16 ו־11.
אחרי בית הספר צעדנו אל מלכת הכיתה הביתה. כשהגענו היא ביקשה שאחכה בחוץ. היא נכנסה, מילאה דלי במים, יצאה איתו החוצה ושפכה את כולו עליי. הייתי בשוק"
עד גיל שש גרתי עם משפחתי ברמת־השרון. הייתי ילדה חברותית ובגן היו לי הרבה חברים וחברות. לפני כיתה א' עברנו למשען, מושב ליד אשקלון. הוריי השתייכו לזרם הדתי־לאומי ורשמו אותי לבית ספר דתי מעורב של בנים ובנות. בית הספר היה במושב סמוך וכל הילדים בכיתה א' לא הכירו זה את זה. זה לא שנכנסתי לתוך חברה מגובשת. לכאורה, שום דבר לא היה אמור להשתבש. אבל כאמור, הרבה מאוד השתבש.
חודש אחרי תחילת כיתה א' נערכה לנו מסיבת סידור. כל ילדי הכיתה נסעו באוטובוס, מלווים באבות, כדי לקבל מהרב הראשי בירושלים סידור תפילה. אני ישבתי ליד אבא שלי בקדמת האוטובוס. אבא תמיד היה איש מצחיק וחברמן. במהלך הנסיעה הוא ביקש לשים דיסק של שירים בתימנית והתחיל לשיר. בהתחלה היה לי כיף, אהבתי שאבא שר, אבל אז שמתי לב שכל הילדים מסתכלים וצוחקים עלינו. הרגשתי מבוישת ומושפלת. לחשתי לו, 'בבקשה, בבקשה, תפסיק לשיר'.
אני לא יודעת אם זו הסיבה. האם בגלל התקרית הזו הילדים החליטו לנדות אותי, או שאולי לא באתי להם טוב עוד לפני כן. מה שבטוח זה שאחרי אותו טיול מצאתי את עצמי תמיד לבד. הילדים אף פעם לא שיתפו אותי כששיחקו בהפסקות, אף פעם לא הזמינו אותי למפגשים אחרי בית הספר. לא אמרתי כלום להורים שלי. לא רציתי לצער או לאכזב אותם. הייתי חוזרת הביתה ומשחקת עם אחי האמצעי. הוא היחיד שסיפק לי אז חברה.
בכיתה ג' המצב הלך והחמיר. הייתה ילדה שנחשבה אצלנו מלכת הכיתה, וכל הזמן הייתה מבקשת מהבנות בקשות הזויות. יום אחד היא ביקשה מכולנו שנרים אותה. אני היחידה שסירבה לקחת בזה חלק. בתגובה, היא הורתה לכל הבנות לא לדבר איתי יותר. אם עד אז זה הסתכם בזה שלא שיתפו אותי, מאותו רגע הילדים התחילו להתאכזר אליי. הבנות היו מקללות, הבנים היו מרביצים. היה ילד אחד שרץ אחריי עם קוץ ארוך של דורבן וניסה לדקור אותי. ברחתי ממנו עד שהצלחתי להגיע לחדר של המנהל ולהתחבא מאחורי הכיסא של המזכירה.
ילד אחד בעט לי בפרצוף. חזרתי הביתה עם חבורה ענקית על הפנים. במקרה אחר ילדה פשוט פוצצה אותי במכות. בעטה בי, שרטה אותי. יתר הבנות הסתכלו מהצד"
פעם אחרת ילד אחר בעט לי בפרצוף. חזרתי הביתה עם חבורה ענקית על הפנים. אז ההורים שלי כבר היו מודעים למה שקורה, כי הם ראו אותי חוזרת הביתה כל יום בוכה או חבולה. הם דיברו עם המנהל, עם המורים וגם עם ההורים של הילדים. שום דבר לא עזר. אותם הורים אמרו לאמא שלי שכנראה הבעיה היא בי, כי 'עובדה שהיא הילדה היחידה שמחרימים אותה'. האמירה הזו חלחלה אצלי עמוק במשך שנים. חשבתי שהבעיה היא באמת בי.
רטובה, מושפלת, בוכה
בכיתה ד' ההתעללות עלתה מדרגה. המורה נתנה לנו לבצע עבודה בזוגות, ושיבצה אותי דווקא עם מלכת הכיתה. היינו צריכות לבצע את העבודה אצלה בבית בסיום הלימודים, והיא כמובן מאוד לא אהבה את הרעיון. אחרי בית הספר צעדנו אליה הביתה ולאורך כל הדרך היא שתקה. כשהגענו היא ביקשה שאחכה בחוץ. בזמן הזה היא נכנסה, מילאה דלי במים, יצאה איתו החוצה ושפכה את כולו עליי. הייתי בשוק. כשכולי רטובה ומושפלת התקשרתי לאמא שלי בוכה שתבוא לקחת אותי. כשהגענו הביתה, ראיתי את הקבוצה הנוראית שהיא פתחה בווטסאפ.
אמא שלי התקשרה בזעם למנהל ולמורות. הם אמרו שהם יטפלו בעניין והקבוצה נסגרה. אבל זה כל מה שנעשה בנידון. לא נערכה אף שיחה עם הילדות לגבי עד כמה מה שהן עשו חמור, על ההשלכות הנוראיות שיכולות להיות כשקוראים לילד אחר להתאבד. אני יודעת היום שהרבה ילדים שהיו חשופים להתעללות דומה למה שעברתי, באמת התאבדו. לי היה מזל.
אמרתי לאמא שלי, 'אולי באמת עדיף שאני אמות'. לא חשבתי להתאבד, אבל בהחלט היו לי מחשבות לפגוע בעצמי. נכנסתי לגוגל וכתבתי 'פגיעה עצמית' כדי לשאוב רעיונות"
במהלך כיתה ה' נרשם עוד אירוע מכונן. זו הייתה הפעם הראשונה שהכיתה שלנו יצאה לטיול שנתי, כולל לינה. המחנכת היא זו שהייתה אחראית על שיבוץ התלמידים בחדרים השונים, ואותי שיבצו בין היתר עם ילדה מאוד דומיננטית, גדולה וחזקה פיזית, שנחשבה לסגניתה של מלכת הכיתה. היא מאוד לא הייתה מרוצה שאני איתה באותו חדר והתחננה בפני המורה שתשנה את השיבוץ. בערב, כשנכנסנו לחדר, היא פשוט פוצצה אותי במכות. בעטה בי, שרטה אותי, בלי שעשיתי לה כלום. בזמן הזה כל יתר הבנות הסתכלו מהצד בהנאה, עד שהמחנכת שמעה את הרעש, נכנסה לחדר והפרידה בינינו.
בכיתה ה' קרה לראשונה בחיי גם משהו טוב. אמא החליטה לרשום אותי לחוג כדורסל. מהר מאוד התברר שיש לי פוטנציאל בענף הזה, וגם התחברתי עם בנות מהחוג שלמדו בבתי ספר אחרים. הקשרים החברתיים החדשים וההצלחה שלי בספורט העלו לי מעט את הביטחון העצמי. אפילו השתתפתי באולימפיאדת הילדים בווינגייט.
אבל הנידוי והחרם מהילדים בכיתה נמשך עד סוף כיתה ו', אז סיימתי את בית הספר היסודי. בסיום השנה הוציאו ספר מחזור, ולצד כל תמונה של תלמיד או תלמידה נכתב טקסט קצר. את הטקסט כתבו החברים של אותו ילד, אבל אף אחד מהילדים לא רצה לכתוב עליי.
איזו יפה את!
בסיום היסודי המשכתי לאולפנה שבה למדתי עד כיתה ט', עם ילדות שלא הכרתי מהיסודי. החרם והנידוי אמנם הסתיימו, אבל חייתי בפחד תמידי. הייתי מאוד נחבאת אל הכלים והשתדלתי לא לבלוט יותר מדי. פחדתי ששוב מישהי תתהפך עליי, ששוב יחליטו להחרים אותי ולהתעלל בי.
המהפך הממשי קרה רק בתיכון. בפעם הראשונה, היו לי קשרי חברות אמיתית עם בנות מהכיתה. אבל עדיין, בהתחלה הייתי על תקן החברה המרַצה. חששתי לומר משהו שלא ימצא חן בעיניהן. היה לי פחד עצום ששוב לא ירצו את החברה שלי, ששוב לא אהיה אהובה.
לדוגמנות הגעתי כשנתקלתי בסוכן הדוגמניות תומר חכים. הוא אמר לנו שאני מאוד יפה ושיש לי פוטנציאל להפוך לדוגמנית. הוא נתן לאמא שלי את הטלפון שלו, אבל אני סירבתי בהתחלה להצעה. הייתי הכי רחוקה מעולם הסטייל, והחלום שלי כאמור היה להיות כדורסלנית. אבל אמא שכנעה אותי ששווה לנסות.
חכים היה השותף של שי אביטל, ובעקבות הפרשייה סביבו עברתי זמן קצר אחר כך לסוכנות אחרת. היום אני חתומה בסוכנות Inch Models. שבוע אחרי שחתמתי על חוזה דוגמנות, ממש כמה ימים לפני יום הולדת 17, כבר הייתי על מטוס בדרך לצילומים באירופה. בבית הספר קריירת הדוגמנות שדרגה את המעמד שלי. פתאום קיבלתי יותר ויותר הזמנות להצטרף למפגשים חברתיים. בטיולים שנתיים כולם רצו לישון לידי. הכול התהפך לגמרי: מילדה מוחרמת ומנודה הפכתי לאחת הנערות האהובות והפופולריות.
אמנם אני כבר לא מקיאה יותר, אבל המחשבה להקיא ממשיכה לרצד אצלי בראש. מדובר במאמץ תמידי. גם מתחושת החרם והנידוי לא באמת החלמתי"
לצד כל הטוב הזה התפתחה אצלי הפרעת אכילה. הבנתי שאני צריכה להוריד במשקל כדי לקבל יותר עבודות, וכדי לרזות במהירות, אחרי שהייתי אוכלת הייתי רצה מיד לשירותים ומקיאה. כעבור חצי שנה ההורים שלי עלו זה. אבא שלי אמר לי שהוא יודע שאני מקיאה, שאני עושה נזק עצום לגוף שלי, ואיים שאם לא אפסיק עם זה, הוא יכניס אותי לאשפוז. בדיוק אז הייתי צריכה להתגייס, ובגלל הפרעת האכילה קיבלתי פטור מהשירות הצבאי.
ידעתי שאני עושה נזק לעצמי, ואמרתי להורים שאני רוצה להפסיק וזקוקה לעזרה. ביקשתי מהם שישמרו עליי, שיהיו לידי כשאני אוכלת וימנעו ממני ללכת לשירותים. הייתי רוצה להגיד שהבראתי, שהצלחתי לשים את הפרעת האכילה מאחוריי, אבל זה יהיה שקר. אמנם אני כבר לא מקיאה יותר, אבל המחשבה להקיא ממשיכה לרצד אצלי בראש, בעיקר כשאני אוכלת יותר מדי. מדובר במאמץ תמידי. גם מתחושת החרם והנידוי לא באמת החלמתי. יש לי צלקת גדולה שממשיכה ללוות אותי ולהשפיע עליי עד היום.
מהתיכון יצאתי עם חברות לחיים. אנחנו חבורה של שבע בנות, ולאחרונה החלטנו לצאת לחופשה במיקונוס. אחרי שסגרנו את הטיסה התקשרתי לאמא שלי בוכה. היא שאלה מה קרה ואמרתי לה שאני בוכה מאושר, שאני לא מאמינה שיש לי חברות טובות שרוצות לטוס איתי, חברות שאוהבות אותי, שמפרגנות לי, שרוצות את חברתי. עד היום אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו ויש בי פחד תמידי מנטישה.
והכי חשוב, המסר שלי הוא לכל הילדים והילדות המוחרמים: חשוב מאוד שתשתפו את ההורים שלכם בכל מה שעובר עליכם ובעיקר, שתבינו שבכם אין שום דבר רע. הבעיה היא בפירוש לא אצלכם. הבעיות נמצאות אך ורק בילדים שעושים לכם את זה, וסביר מאוד להניח שזה מקנאה. אני ללא ספק מרגישה היום תחושה של ניצחון. תהיו בטוחים: גם אתם תנצחו בסוף".
אם אתם או מישהו קרוב חווים מצוקה קשה ומחשבות אובדניות, אל תישארו לבד - דברו איתנו. עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי לכל מצוקה נפשית. לקבלת סיוע נפשי, חייגו 1201 או פנו לאתר ער"ן בצ'אט, (www.eran.org.il) וואטסאפ, פורום, מייל או מסרונים
הראיון המלא עם תמר דוד מתפרסם בגיליון "לאשה, החדש, השבוע בדוכנים
ע' צלם: רועי טל, איפור: אדיר פימה, שיער: ספיר סבג
