התלאות שעברה ענבל גלאם בדרך לאימהות, היא יכולה לכתוב דרמה קומית לטלוויזיה. לפני עשור היא הייתה שחקנית אנונימית בת 35, בוגרת בית ספר למשחק עם תפקידי אורח קטנטנים בטלוויזיה, שעבדה בניקיון ובליצנות כדי להתקיים. כאשר עוד קשר זוגי שלה לא צלח, החליטה ללכת על בנק הזרע. החלום שלה להיות אמא היה חזק מהכול.
״התחלתי בתהליך לקראת אימהות״, היא נזכרת, ״ישבתי בפגישה בבנק הזרע, ומישהו שאל אותי שם, 'מה את עושה לפרנסתך?' אמרתי: 'שחקנית'. הוא אמר: 'אה, אז אין לך כסף, למה את צריכה להביא ילד?'״
אני מקווה שהודית לו על הדאגה הכנה.
״כן״, היא מחייכת, ״קרה כמה פעמים שאמרתי, ׳אני רוצה לעשות ילד לבד ולהיות אמא׳, וכל פעם אנשים אמרו לי משהו שהוריד אותי מזה לתקופה".
מה היה שיא השיאים?
"ב־2016 הייתה כתבה על ארי נייגל, בחור יהודי מניו־יורק, מורה למתמטיקה שהפך לתורם הזרע הגדול בעולם. שלחתי לו הודעה באינסטגרם, הוא חזר אליי, דיברנו בטלפון והוא אמר: 'יש איזו מישהי שעוד מעט מזמינה אותי לתל־אביב, אני אטוס על חשבונה, אתן לה זרע, ואביא גם לך ולא תצטרכי לשלם את הכרטיס'. אמרתי, מה רע? יהודי, חתיך, פרופסור למתמטיקה. מעניין.
"אחרי שהוא נתן זרע לאותה בחורה, נפגשנו בתל־אביב. הוא סיפר שכבר יש לו 33 ילדים והגבול שלו הוא 50-45. לדעתי היום הוא על 133. אנחנו עדיין חברים בפייסבוק. הלכנו לבית חולים, הרופא דיבר באנגלית והסביר לו הכול ויצאנו משם. אחרי כמה ימים התקשרו אליי מבית החולים: ׳גברת, את לא יכולה לקחת את הזרע שלו׳. משרד הבריאות חסם אותו משום שהחוק בישראל הוא שתרומת זרע חייבת להיות אנונימית. גם ברבנות לא אישרו את זה יותר. הפסקתי להילחם. קניתי מבנק זרע בחו״ל. המשכתי טיפולים לבד".
בכיתי את נשמתי
עשר שנים חלפו מאז החלה ענבל גלאם (45) במסע שלה לאימהות, שהיה רצוף אתגרים, בלשון המעטה. בדרך גם החלה להתפרסם עם הדמות של אירמה בסדרות הקאלט ״שנות ה־80״ ו"שנות ה־90", מה שהחל כתפקיד קטן ואז הלך וגדל. בימים אלה היא צפויה ללדת בניתוח קיסרי מתוכנן את בנה, ואין שמחה ממנה.
במרץ לפני שנה נכנסה לדירה המשקיפה לים באשקלון, שרכשה לאחר שזכתה במכרז של ״מחיר למשתכן״. את המשכנתה היא משלמת, לדבריה, מתפקידי משחק בטלוויזיה ובתיאטרון הילדים של אשקלון - העיר שבה נולדה וגדלה – וגם העיר שבה אחיה, תומר גלאם, מכהן כראש העיר זו הקדנציה השנייה. החדר של הילד כבר מוכן.
ההחלטה להרות לבד לא התקבלה ברגע אחד. "זה היה תהליך של שנה של בדיקות והתלבטויות, ובסוף החלטתי ללכת על זה", היא מספרת. מה שתרם להחלטה הייתה העובדה שברחמה התגלו שרירנים (גידולים שפירים העלולים לגרום לאי־פריון) והיא נאלצה לעבור ניתוח להסרתם. "אחרי הניתוח הרופאים אמרו לי, 'אם לא תעשי עכשיו ילד, יכול להיות שלא יהיה לך'", היא מסבירה. "הבנתי שאני לא רוצה להיות תלויה בבן זוג כדי להיות אמא, ושאין לי גם הרבה זמן כי שרירנים יכולים לחזור - והם באמת חזרו. לאורך העשור האחרון עברתי עוד שלושה ניתוחים".
מה עבר עלייך במהלך הטיפולים?
״הטיפולים שעשיתי לא צלחו. כל הזמן ראיתי אחרות בהיריון, ושאלתי את עצמי, רגע, איך היא עוד פעם בהיריון ולמה אני לא? אחיינית שלי עברה חמש לידות ובכולן הייתי דולה שלה, כי היא כמו אחותי ממש. הייתה פעם שהיא סיפרה לי שהיא בהיריון ואני בדיוק עשיתי טיפול וחשבתי, יופי, אולי גם אני אקלט ונהיה ביחד בהיריון, ואז זה לא צלח. התחילו השאלות: 'כמה את רוצה להיות אמא? כמה את רוצה להיות שחקנית? איפה את שמה את כל הקלפים כדי ללכת הכי רחוק?'".
"שלום אסייג התקשר אליי ושאל, 'יתאים לך להצטלם לסרט בספטמבר?' אמרתי, 'אני באוגוסט יולדת'. בשבילי הזיזו את הצילומים. אסע עם התינוק שלי ועם מטפלת"
לפני ארבע שנים גלאם הצליחה להרות, אבל נאלצה לעבור הפלה בשל היריון שלא התפתח. "זה קרה בשבוע שמיני וזו הייתה הפלה קשוחה מאוד. הרופא נתן לי כדור ואמר שזה כמו צירים ולידה, אבל מאיפה אני יודעת מה זה לידה? לקחתי כדור ותוך חמש דקות התחילו לי כאבי תופת. בכיתי את נשמתי כל הלילה. היה רופא שאחרי ההפלה ההיא אמר לי, וחבל שלא הקלטתי אותו: ׳את בחיים לא תהיי בהיריון, הרחם שלך לא תקין, יש לך שרירנים וגם הביציות שלך לא משהו. ואת גם שחקנית, אין לך כסף. עזבי׳. המנטרה הזו, שאני שחקנית ואין לי כסף, שיגעה לי את השכל".
כאילו כל זה לא מספיק, גם ההיריון הנוכחי לא עבר בצורה חלקה. "בשבוע 14 אמרו לי שכנראה אצטרך לעשות הפלה, כי משהו לא תקין בבדיקות. ביקשו שאעשה בדיקת מי שפיר. אף אחד לא ידע. המשכתי לעבוד וללמד והייתי רובוט. האמנתי שמשהו טוב יקרה, ולשמחתי אחרי שבועיים מורטי עצבים הודיעו לי שהכול תקין".
ככל שהזמן עבר ולא היית אמא, התחיל לחץ מהסביבה?
"כן. כשהתחלתי קצת להתפרסם אנשים התחילו לשאול, ׳למה את לא עושה ילד לבד?׳, ואני לא רציתי להגיד שאני בטיפולים. צאו לי מהרחם. אני לא אוהבת לספר על הכישלונות".
את כל הקשיים בדרך לאימהות עברת לבד.
"כן, חוץ מהאחיות שלי וכמה חברות אף אחד לא ידע. הרבה פעמים מצאתי את עצמי, אחרי שהפריה נכשלה, מעודדת אנשים שהיו איתי בתהליך. באמא שלכם, אני לא צריכה עכשיו לנחם אתכם. אני אוהבת אתכם, אבל עזבו אותי עם הדיכאון שלי".
אמא שלך ידעה?
"לא מיד. לפני ארבע שנים סיפרתי לה שאני בטיפולים ושעברתי הפלה. כשסיפרתי לה שאני בהיריון ועומדת ללדת, היא הייתה באורות. היא בת 82 וחשבה שכבר לא תזכה. היא אמרה לי, ׳את עשית הכול הפוך: קודם נכנסת להיריון, ואז קנית בית, ועכשיו יבוא הבעל׳. אמרתי לה, ׳גם הפוך זה טוב'".
את יכולה להסביר למה הקשרים שלך עד היום לא עבדו?
"היה לי קשר של חצי שנה שפשוט לא צלח. ממש בתחילת הטיפולים הכרתי מישהו, יצאנו, ואחרי שבעה או שמונה חודשים הבנתי שהוא לא רוצה ילדים, אז נפרדנו והמשכתי בטיפולים".
אירמה דמות מטורפת
בימים אלה גלאם משחקת בשתי הצגות ילדים בתיאטרון אשקלון. סדרת הרשת שהיא כותבת עם יעל ארביב תצטלם בקרוב, ותעסוק בחייהם של גולשים באשקלון. עד גיל 44 התגוררה ביחידת דיור בבית הוריה. לפני שנה וחצי עברה לראשונה לדירה משלה, שאותה כאמור רכשה בעצמה. "ידעתי מגיל צעיר שאקנה בית לבד, לא יעזור כלום, ואמא תמיד אמרה לי: 'שום דבר לא יעצור אותך, תמשיכי לחלום'".
לגור עד גיל 44 עם ההורים זה לא שגרתי.
״עד גיל 38 לא היה לי בכלל כסף. בגיל הזה קיבלתי עבודה מסודרת של יומיים בשבוע, לימוד תיאטרון בבית ספר יסודי, שהספיק למשכורת די טובה. המשכתי לגור בבית בגלל שאבא שלי נפטר ואמא הייתה לבד. בהמשך עברתי תהליך עם עצמי והפכתי ליותר ויותר עצמאית".
״ישבתי בפגישה בבנק הזרע, ומישהו שאל אותי שם, 'מה את עושה לפרנסתך?' אמרתי: 'שחקנית'. הוא אמר: 'אה, אז אין לך כסף, למה את צריכה להביא ילד?'״
היא האחות הצעירה מבין עשרה, בת לעולים מלוב. אמה הייתה עובדת ניקיון ואביה, שנפטר לפני תשע שנים, היה פועל במפעל קרשים. "אפשר לומר שהיינו סוג של עניים. לא היה לנו כסף לחוגים או לדוד מים חמים. אבא שלי בנה דוד מעצים, ובגשם הלכנו להביא את המים, ואמא קילחה אותנו שתיים־שתיים עם סיר ופרימוס. כולנו יצאנו לעבודה מוקדם מאוד והבאנו את הכסף הביתה. אבל כולנו, כל עשרת הילדים, פרצנו את הקשיים".
גלאם למדה בתיכון המקומי ושירתה בצבא כמפקדת צוות בכרם שלום. ב־2006 סיימה את לימודי המשחק בבית צבי, ובמשך חמש שנים לא הצליחה למצוא עבודה. כדי להתפרנס עבדה במשק בית, בליצנות, כדי־ג'יי וכמנחת ערבי קריוקי, ולימדה משחק בבתי ספר.
כעבור חמש שנים התקבלה לתפקיד אורח בסדרה ״עספור״. אחר כך שיחקה בהצגות ילדים בתיאטרון באשקלון, עשתה תפקידי משנה בתיאטרון פרינג׳ וקיבלה תפקיד קטן ב״רמזור״, כסימה, הקוסמטיקאית שעיצבה לאיצקו את הגבות (״כולם זוכרים את זה עד היום״, היא מחייכת). משם עברה עם אדיר מילר לתפקיד אורח כמסאז'יסטית שלו ב״צומת מילר״. מדי פעם שיחקה בסרטים של המגזר החרדי.
איך קיבלת את הדמות של אירמה מ״שנות ה־80״, שהכניסה אותך לתודעה?
"בעונה הראשונה קיבלתי תפקיד אורח קטן כאשתו של מוכר בייגלה, ואז הודיעו לי שהורידו אותו. התבאסתי, כי שמעתי שזו הולכת להיות סדרה טובה. בעונה השנייה המלהקת התקשרה שוב ואמרה שיש תפקיד של גרוזינית. הגעתי לאודישן וכולן נראו כמוני. לשמחתי אני יודעת לעשות את כל המבטאים. שלום אסייג אמר לבמאי שהמבטא הגרוזיני שלי כבד מדי, ועידנתי אותו. התקבלתי, עשיתי חמישה ימי צילום ולא ציפיתי להמשיך, כי אירמה הוגדרה כתפקיד אורח. כשעלתה הסדרה ראו שהיא דמות מטורפת, וקראו לי להמשיך. עשיתי עוד ארבע עונות של 'שנות ה־80', ואז המשכתי עם הקאסט גם לשתי עונות של 'שנות ה־90' וגם לסרט 'הילולה'. בסרט התפקיד שלי קטן ולא ציפיתי לבלוט, אבל כולם דיברו על זה שאני ושלומי קוריאט הכוכבים שלו".
"אמא שלי אמרה לי, ׳את עשית הכול הפוך: קודם נכנסת להיריון, ואז קנית בית, ועכשיו יבוא הבעל׳. אמרתי לה, ׳גם הפוך זה טוב'"
הפרויקט הבא שעל הפרק הוא סרט ההמשך ל"הילולה". "הוא היה אמור להצטלם במרוקו, אבל כשפרצה המלחמה זה ירד מהפרק. הוחלט להעביר את הצילומים לגיאורגיה ובעקבות זאת שונה התסריט, והדמויות הגרוזיניות עברו לפרונט. זה סרט שיהיה סביב הדמות שלי. אמרו לי, ׳ראינו את האהבה של הקהל אלייך׳".
הבנתי שהזיזו את הצילומים במיוחד בגלל הלידה שלך.
"נכון. שלום אסייג התקשר אליי ושאל, 'יתאים לך להצטלם לסרט בספטמבר?' אמרתי, 'אני באוגוסט רק יולדת'. בשבילי הזיזו את הצילומים לנובמבר. אצטרך לנסוע עם התינוק שלי ועם מטפלת".
את מרוצה מהמעמד שלך כשחקנית היום?
"מצד אחד, פאק, אני שחקנית מוערכת היום. אני הולכת ברחוב וכל היום מבקשים ממני תמונות וסלפי, אני מקבלת אהבה ממעריצים. ומצד שני המלהקות לא מזמינות אותי לאודישנים. בתחילת המלחמה עשיתי זום עם אחת מהן והיא אמרה: 'ב'שנות ה־80' נוצר לך טייפקאסט ויש בעיה לצאת ממנו'. זה כואב לי. שיחקתי תפקידים דרמטיים בבית צבי, ואני יכולה להיות שחקנית דרמטית מדהימה ולא רק קומיקאית. גם על שלום אסייג לא ידעו שהוא שחקן ענק עד שהוא עשה את ׳מנאייכ׳. כתבתי סדרה על המשפחה שלי שמחכה במגירה, וגם פיתחתי תסריט לסרט לפי ספר של מיכל שלו, 'הזדמנות למשהו טוב'. אני מחכה להזדמנות שלי".
נכנסתי לחרדות קשות
ב־7 באוקטובר הייתה גלאם לבדה בדירת הפנטהאוז שלה וקמה לאזעקות. ״אחרי כמה דקות אחי תומר התקשר ושאל 'איפה את? תנעלי את הדלת'.
"אשקלון הופקרה. למרות שחטפנו אלף רקטות ביום, אף אחד לא אמר לנו להתפנות ולקחת את הילדים מפה. ל־40 אלף תושבים לא היה ממ״ד. רק אחרי הרבה דין ודברים הסכימו לתת להם תקציב לצאת מכאן, והילדים כבר ספגו את הלחץ והטראומה. יש לי שכנים שפשוט עזבו את העיר על חשבונם".
מה עבר על אחיך עם פרוץ המלחמה?
"היה קשה מאוד להשיג אותו בימים הראשונים. הוא לא ישן, לא יום ולא לילה, נלחם למען התושבים. בממשלה אף אחד לא ענה לו. פוליטיקה זה פוליטיקה. אני אף פעם לא נכנסתי לפוליטיקה, אבל כן, הפקירו אותנו, מפקירים אותנו וכנראה שימשיכו להפקיר אותנו. יש לנו חברים ביישובי העוטף שכבר חזרו הביתה, אבל חלקם לא חזרו וגם לא יחזרו. אשקלון ואשדוד יהיו העוטף".
"מלהקות לא מזמינות אותי לאודישנים. אחת מהן אמרה לי: 'נוצר לך טייפקאסט ויש בעיה לצאת ממנו'. זה כואב לי"
איך התמודדת עם המלחמה?
"ביום השני בניתי מצבת כוח אדם של הבניין, כמה אנשים בכל דירה ומי יוצא ומתי הוא חוזר ובכל פעם מישהו אחר היה במשמרת על המרפסת, זה היה ממש ברמה כזו. ניהלנו את עצמנו. העירייה עשתה את כל מה שהייתה יכולה, בדם וביזע, נלחמו בשיניים שיעזרו לנו. אחי צרח וביקש עזרה גם באולפני הטלוויזיה. אחותי שגרה בשווייץ התחילה לגייס לעיר כספים מחו״ל. העירייה הקימה חמ״ל שחילק מזון לתושבים כי אנשים לא יצאו מהבתים, היו עלינו טילים נונסטופ. גם אני התנדבתי בחמ"ל, ובגלל שאני מפורסמת, כל פעם שיצאתי לחלוקה של ארגזים היו הרבה בקשות לסלפי, שזה נחמד, אבל לא הייתי בכוחות שלי. היה שלב שהרגשתי שאני בתוך משחק מחשב: נוסעת במכונית בין חלקי טילים שנפלו באמצע הכביש. זו הייתה עיר רפאים.
"היה שלב ששלום אסייג עשה שידור לייב בפייסבוק עם כל השחקנים של 'שנות ה־80'. בשלב מסוים יצאתי מהשידור כי פשוט בכיתי. נכנסתי לחרדות מאוד קשות. המטחים לא הפחידו אותי כמו המחשבה שמחבלים יכולים להיכנס אליי הביתה, לאנוס ולהרוג אותי. התחלתי תהליך של הוצאת רישיון לנשק, ואז עצרתי את זה כי הבנתי שאם מחבלים יבואו עם אר־פי־ג׳י, מה תעזור לי ירייה בודדת? הרופאה שלי נתנה לי כדורים לטיפול בחרדות, ואז כתבתי פוסט שבו הודעתי שאני מפסיקה עם טיפולי הפוריות, כי האם למדינה הזו אני רוצה להביא ילד? זה עורר הרבה מאוד הדים".
איך החלטת לחזור לטיפולים?
"בזכות האמונה שלי. בנוסף, ראיתי איך 'אחים לנשק' מגיעים לחלק איתנו אוכל למרות המטחים הכבדים על אשקלון. ופתאום ראיתי חרדים מגיעים לחמ״ל וגם בני נוער, דתיים וחילוניים ושמאל וימין. זה פשוט ריגש אותי. כשראיתי איזה עם יש לנו, הבנתי שבעצם אני כן רוצה לגדל במדינה הזו ילדים. בנובמבר כבר חזרתי לטיפול נוסף – ובדיעבד, זה היה הטיפול שהצליח".
אנחנו יושבות בבית קפה, ואני רואה שאת מוקפת אהבה.
"אני מגיעה למסעדות ומגישים לי דברים. מבקשים להצטלם איתי. אומרים לי שאני משמחת אנשים. זו זכות. מצד שני, במהלך ההיריון ניגשו אליי נשים וביקשו לעשות איתי סרטון, ובגלל שאני מוגדרת כהיריון בסיכון הייתי במצב רגיש ועם חרדה, והייתי נוקשה איתן. אמרתי, 'לא, אני לא חייבת לכן כלום'. אנשים צריכים לדעת מתי לעצור. אז אני רוצה להתנצל אם פגעתי במישהו, אבל יש מקומות שאנחנו צריכים לשמור את הפרטיות שלנו".
את מגשימה, טפו טפו, את כל החלומות.
"עכשיו החלום הוא להיות אמא. אני מגשימה אותו בהתרגשות גדולה".
