הילה אבידר, בת 52 מחולון, נשואה בשנית, אמא של בר ז"ל, בעבר עסקה בשזירת פרחים ובהכנת עוגות מעוצבות, כעת אינה עובדת:
"אני עוברת תקופה לא פשוטה, אנשים לא מבינים איך אני מחייכת. אין בזה נכון או לא נכון: כל אחד לוקח את ההתמודדות איך שהוא מרגיש.
"זה התחיל עם אחותי רותי, שהייתה עמוד התווך של המשפחה, אישה בריאה בת 60, אמא לשלושה, סבתא לשישה. אחרי בדיקת דם שגרתית אמרו לה שהבדיקות לא תקינות ושתפנה לבית החולים. היא הגיעה לשם צוחקת ולמחרת קיבלנו אבחון: לוקמיה, עם 97% סיכויי החלמה. לא דאגנו כלל, אמרו לה להישאר לטיפול כימו אחד וזהו, להשתחרר. אבל אחרי הכימו התחילה המערכת החיסונית שלה לדעוך, היא חטפה זיהום ונאלצו להרדים ולהנשים אותה. הבן הקטן שלה, שגויס למילואים בפרוץ המלחמה, הספיק להגיע ולהיפרד ממנה. ב־16 באוקטובר, אחרי חודש וחצי בבית החולים, היא נפטרה.
"בחודש הראשון הייתי בהלם מוחלט, בהמשך ניחמתי את עצמי שעשיתי בשבילה את כל מה שיכולתי, שחגגנו לה 60 במלון הכי טוב בים המלח, רק שתינו לבד, ושהיא נהנתה כל כך. הילדים שלה כעת הם כמו הילדים שלי.
"לצערי, זה לא הסתיים כאן. בני היחיד, בר אלימלך (24), היה לוחם מעברים במשטרה הצבאית. שלושה חודשים לפני המלחמה הוא חווה אהבה נכזבת. ב־7 באוקטובר הוא לא גויס למילואים והחליט לעזור בדרך שלו: גייס תורמים, קנה ציוד לחיילים והביא הכול לדרום. תוך כמה ימים התברר שהוא איבד 12 חברים, במסיבת נובה ובצבא. כל כמה שעות הוא שאל אותי, 'אמא, את זוכרת את ההוא שעשה איתנו על האש? הוא נהרג', או 'את זוכרת את ההוא מיציע הפועל תל־אביב? הוא נרצח'. ככה טפטף לי את זה, הלך ללוויות של כולם, בכה הרבה.
"בגלל המלחמה הוא נאלץ לעזוב עבודה שאהב במשתלה, קנה אופניים חשמליים כדי לעבוד כשליח בוולט, ישן עד מאוחר ובערב יצא למשלוחים. הרגשתי שמשהו לא טוב עובר עליו, שזה לא אותו ילד. הצעתי שילך לטיפול, והוא מצא מישהי בשם אושרי ומאוד התחבר אליה. עד היום אני מחפשת אותה בנרות.
"בשבועיים־שלושה האחרונים לחייו הוא נראה בדיכאון מוחלט. גם המוות של אחותי השפיע עליו, הוא היה קשור אליה מאוד. ב־18 בינואר פגשתי אותו בבית וחיבקתי אותו חזק. אמרתי למוטי, בעלי, 'הוא נראה מאוד מסכן, הוא לא מוצא את עצמו'. חזרתי הביתה בערב, הדלת הייתה פתוחה, האופניים היו בחצר. בתת־מודע הבנתי שאני הולכת לראות משהו לא טוב. עברתי על החדרים בבית ויצאתי לחפש בחצר. כשראיתי אותו הבנתי שהוא כבר לא בחיים. צעקתי, 'תעזרו לי, הבן שלי', אבל אף אחד לא שמע. רצתי הביתה וחייגתי למשטרה בידיים רועדות. במכתב שהשאיר, כתב שאינו יכול לשאת את הכאב על מות החברים ושהעולם נראה לו סתמי.
"ללוויה הגיעו החברים בחולצות 'הפועל' ועם שלטים 'לעולם לא תצעד לבד'. קיבלנו תמיכה מ'אחים לנשק', שם בר התנדב בתחילת המלחמה. בקבר שתלתי עץ זית שבר הכין כשעבד במשתלה. הבית היה מלא באנשים בשבעה. נתתי לעצמי להישאב לתוך זה, לבכות, להתאבל ולחוות הכול בעוצמה.
"אחרי השבעה הכי קל לרדת לתהום, אבל זה לא אני. אמרתי לעצמי – הוא עשה את הבחירה שלו, אני אעשה את הבחירה שלי, לחיות ולהמשיך את החיים שהוא לא הספיק. הכעס על בר פינה מקום לסליחה, אני מקווה שהנשמה שלו מצאה מרגוע.
"כשבר מת, הכאב על מות אחותי נדחק הצידה, עכשיו זה חצי־חצי, כי הזיכרונות צפים. אני עולה לקבר שלו ולא בוכה. מרגיש לי שהוא במקום טוב, אני מקבלת ממנו כוחות להיות בטוב. חזרתי לארח ואני מבשלת ואופה עם חברות. אני בוחרת בחצי הכוס המלאה. התראיינתי בשאיפה שמישהו יזדהה עם הדברים שאמרתי ויראה שיש דרך אחרת - שבתוך החושך יש נקודה של אור"
"הכרתי את בתיה בתור להופעה של רותם כהן ב'זאפה'. הגעתי עם חברה, היא הגיעה לבד ושאלה אם אפשר לשבת איתנו. אמרתי לה 'ודאי', ומאז אנחנו חברות נפש, כמו אחיות".
"אני מתפעלת מהעוצמות של"
"אהבתי מאוד את בר" , מספרת בתיה בן צור (52), חברתה הטובה של הילה. "בתקופה האחרונה לחייו הוא היה עם מצבי רוח משתנים, אבל לא חשבתי שדבר כזה עלול לקרות. הייתי בטוחה שהילה תיקח את האובדן הזה לשכול, אבל מאז אני רק מתפעלת מהעוצמות שלה. היא בחרה לחיות ולא לתת לשכול להפיל אותה למטה. בהתחלה היה לי קשה להבין את זה, אחר כך הבנתי שזה הדבר הנכון".
איך את תומכת בה?
"בשבעה הייתי אצלה כל הזמן, עזרתי ותמכתי. היא יודעת שהטלפון שלי זמין בשבילה מתי שהיא רק צריכה.
"כשעצוב לה, אני מנסה להגיד לה את המילים הנכונות, שיקלו עליה. אנחנו עדיין הולכות להופעות של רותם כהן, שאותו שתינו אוהבות. בר תמיד התפעל מכמה שאמא שלו חיה את החיים ועושה את מה שהיא אוהבת. היא בחרה להישאר כמו שהוא אהב אותה ולחיות את החיים, גם בשבילו. ההופעות נותנות לה הרבה אנרגיות להמשיך הלאה. רק שרותם ימשיך להופיע ולא יתעייף".
- אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
