מוניקה דוידוביץ, בת 63, תושבת מודיעין, נשואה, אם לשניים וסבתא לחמישה, אחראית על גיוס תרומות באמריקה הלטינית עבור המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה. "נולדתי למשפחה יהודית בסנטיאגו, בירת צ'ילה. אבא היה אדריכל, המצב הכלכלי היה טוב, והייתה לי ילדות שמחה. למדתי בבית ספר צרפתי, בגיל 14 הצטרפתי לתנועת 'איחוד הבונים', והקשר שלי לישראל התחזק. כשהייתי בת 16 עברנו לוונצואלה בעקבות עליית הדיקטטורה של אוגוסטו פינושה. שם הצטרפתי לתנועת בית"ר ועשיתי שנת תיכון אחרונה בבית ספר יהודי".
נישואים: "התחתנתי עם בחור יהודי והבאנו לעולם בת ובן. אני למדתי עיצוב אופנה, ניהלתי חנויות של הלבשה תחתונה, חיינו בטוב. ב־1999 עלה לשלטון בוונצואלה הוגו צ'אבס. קראקס, הבירה שבה חיינו, נעשתה עיר מסוכנת עם פשע גואה. ילדינו היו בגיל ההתבגרות, והיינו מודאגים בכל פעם שהם יצאו החוצה. החלטנו לעלות לישראל, שבה כבר חיו שתי אחיותי".
עלייה: "במרץ 2000 הגענו לרעננה. הילדים השתלבו יפה, ואחרי חודש וחצי עזבנו את מרכז הקליטה ושכרנו דירה.
"בעלי ואני התחלנו לעבוד מהר מאוד. אני הייתי מוכרת ברשת גדולה לביגוד, לא הייתה לי עברית אבל ידעתי למכור. בהמשך עברתי למכור תכשיטים של רשת בינלאומית במלון גדול בתל-אביב, ועשיתי זאת 15 שנה בהנאה גדולה".
עברית: "מאחר שלא סיימתי אולפן, למדתי את השפה משיחות עם אנשים ברחוב ובעבודה. רק עשר שנים אחרי העלייה לקחתי מורה פרטית כדי ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית".
שליחות לדרום אמריקה: "בשלב מסוים הרגשתי שאני צריכה שינוי, והחלטתי לעשות משהו למען מדינת ישראל, כהכרת תודה. עניתי למודעה של 'קרן היסוד' שמחפשת שליחים לאמריקה הלטינית, והתקבלתי אחרי תהליך מיון ארוך. ב־2015 יצאתי עם בעלי לשליחות בריו דה ז'ניירו, ברזיל, הפעם כישראלית בתפקיד, עם מעטפת ממסדית. בעלי לא עבד במהלך השליחות שלי, אבל גילה את הציור והתמסר לזה.
"כעבור שנתיים בריו עברנו לסאו־פאולו, ואחרי שבע שנים בברזיל חזרנו ארצה. כשיצאנו לשליחות הייתה לנו נכדה אחת, כשחזרנו כבר היו ארבעה. החזרה ארצה לא לוותה בקשיים, כי נהגנו להגיע פעמיים בשנה לכאן והיינו מחוברים".
קשרי חוץ: "כשעמדנו לחזור ארצה מברזיל, פניתי ביוזמתי למרכז הרפואי רמב"ם, ונפגשתי באחת החופשות עם ד"ר אסתי גולן, מנהלת קשרי חוץ של בית החולים. היא אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים. ביוזמתה פתחנו את דסק אמריקה הלטינית ברמב"ם, והמשימה שלי היא להכיר את בית החולים לקהילות יהודיות באמריקה הלטינית, לגייס תרומות וליזום שיתופי פעולה עם בתי חולים שם. חודש אחרי שובנו התחלתי לעבוד בעבודה מאתגרת, מרתקת וממלאת בסיפוק".
גיוס תרומות: "בסוף אוקטובר 2023, בתחילת המלחמה, נסעתי למקסיקו. התקבלתי בהתרגשות רבה. אנשי הקהילה היהודית רצו להיות חלק מאיתנו ותרמו המון כספים.
"בשנה האחרונה הייתי בברזיל, צ'ילה, אורוגוואי ומקסיקו. לאחרונה התחלנו לעבוד גם עם הקהילה היהודית־לטינית במיאמי וציפתה לי שם חוויה מרגשת. חלק ניכר מהקולגות שלי בבית הספר היהודי בוונצואלה חיים היום במיאמי. למרות שלא היה בינינו קשר בשנים מאז, הם הגיעו לאירוע שלנו, ובנוסף לשמחה שבמפגש המחודש הם התגייסו לעזור לנו ביצירת קשרים ובתרומות".
למה לא תצליחי להתרגל בישראל? "בהתחלה היה לי קשה להתרגל לכך שכולם צועקים. אחר כך הבנתי שאין לזה שום קשר לכעס או לריב".
איזה הרגל מצ'ילה או ונצואלה כדאי לישראלים לאמץ? "להפך. הייתי מביאה לשם את האכפתיות ההדדית שאין כמוה בשום מקום בעולם".
איזה מקום את הכי אוהבת בארץ? "את מודיעין. עיר שקטה ומסודרת, שאני מרגישה בה בטוחה מאוד".
למה את הכי מתגעגעת בארץ הולדתך? "לשום דבר, יש לי נשמה של ישראלית".
