סיפורה של אלקי הרשברג (44) מירושלים, גרושה ואם לשניים, קולנוענית ומרכזת מגמת קולנוע בתיכון: "כשהייתי בת שש, אמא שלי חזרה בתשובה. גרנו אז בלונדון, היא הייתה סופרת ומשוררת, חייתה בלב הבוהמה. תוך כדי התהליך היא ואבא שלי, שאינו יהודי, התגרשו והיא החליטה לחזור לארץ. היו לה את החיים הכי חילוניים שאפשר והיא עברה לחיים הכי דתיים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה חדרה, אצל סבא וסבתא. גרנו אצלם כמה חודשים. היה לי טוב שם, אהבתי אותם מאוד. כשהגיע הקיץ, סבתא קנתה לי אופניים. BMX סגולים נוצצים. היא לימדה אותי לרכוב עליהם. עבורי האופניים היו חפץ משמעותי, סימן לחופש. אפשר לעלות עליהם ולרכוב לקיוסק או לחברה, להגיע ממקום למקום בלי עזרה של מבוגר.
לקראת סוף הקיץ אמא הודיעה לי שאנחנו עוברות לצפת, לקהילה של חב"ד. לא הבנתי למה. המעבר היה פתאומי, כמו המעבר מלונדון לארץ. בצפת הבנתי שהחוקים השתנו. מילדה שלובשת מכנסיים ורוכבת על אופניים עברתי לחצאיות, ואת האופניים אמא שלי מסרה. היא אמרה שאסור לעלות על אופניים כי זה לא צנוע.
האופניים שלי הפכו להיות הפרס הראשון באירוע השנתי של חב"ד בל"ג בעומר. מי שהגיע לתהלוכה הגדולה השתתף בהגרלה, ובאותה שנה הגרילו את האופניים שלי. ההגרלה הייתה פתוחה רק לבנים. במשך כמה שבועות, כדי לקדם את התהלוכה, הסתובב בצפת רכב של חב"ד שעל הגג שלו היו קשורים האופניים והנהג הכריז שזה הפרס למי שישתתף בהגרלה. ואז הגיע ל"ג בעומר ואחד הילדים מהשכונה זכה באופניים. הייתי רואה אותו רוכב עליהם. לא כעסתי עליו, הוא לא אשם.
אמא שלי עשתה הרבה דברים כאלה. היא למשל לקחה לי את הברביות כי היה להן ציצי. יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר והן לא היו שם. היא הייתה יותר צדיקה מהאפיפיור: לבשה לבן, התפללה כל היום, שאלה את הרב על כל דבר. במשך שנים כעסתי על זה, עכשיו אני מבינה. מי שעובר משבר רק רוצה לשמוע 'אל תדאג, יש מי שמנהל את העולם'. אמא מצאה מי שאמר לה 'אל תדאגי, הקב"ה דואג לכול'. קשה לגדול ככה, במיוחד כילדה עם אופי נוח שרוצה לרַצות. אני מאמינה שהרבה ילדים של חוזרים בתשובה יכולים להבין אותי.
בגיל 19 עזבתי את לימודי ההוראה בכפר חב"ד והלכתי ללמוד קולנוע בבית הספר 'מעלה' בירושלים. זה היה סופר־חריג, למרות ש'מעלה' הוא בית ספר דתי. סרט הגמר שלי קיבל את פרס הסרט הטוב של המחזור. סיימתי את הלימודים בתחושה שאני הבטחה גדולה והעולם מחכה לי, אבל אז היו הזדמנויות שפספסתי והגיעה החתונה ונכנסתי להיריון.
"בצפת הבנתי שהחוקים השתנו. מילדה שלובשת מכנסיים ורוכבת על אופניים עברתי לחצאיות. חזרתי הביתה והברביות שלי לא היו שם"
התחתנתי עם דתי מתון, אפשר היה לדבר איתו והרגשתי שיש היגיון ולא חרדה תמידית מאל שמנסה להעניש אותך. הבאנו לעולם שני ילדים והתגרשנו. אחרי הגירושים הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות בצורה שאני לא מאמינה בה וכיום אני בכלל לא דתייה.
למרות הגירושים היה לי חשוב לתת לילדים שלי חוויה של יציבות, שלא הייתה לי בילדות, כי תמיד הייתי בתנועה. הילדים שלי שותפים למהלכים שלי ושום דבר לא נופל עליהם כהנחתה, גם באיך שהבית מתנהל. אני לא מזמינה מהסופר בלי לשאול אותם. בטח שלא הייתי מעבירה אותם לעיר אחרת או לארץ אחרת בלי לדבר על זה.
במשך שנים לא עסקתי בקולנוע, ורק לפני שש שנים חזרתי לזה. עשיתי את הסרט 'מכתב פרידה', שעוסק בחוויית הילדות שלי בצפת ויוקרן במסגרת פסטיבל spirit - פסטיבל בינלאומי לקולנוע רוחני (יתקיים ב־23-20 בנובמבר בסינמטק תל אביב). בנוסף עשיתי עוד חמישה סרטים קצרים, כולם עוסקים בעבר.
אמא שלי, אגב, עדיין חרדית, וגרה בשכונה לידי בירושלים. היא לא השתלבה בעולם החרדי ולא בעולם החילוני. אני מנסה לא להיות שיפוטית כלפיה".
שורה תחתונה: "יכול להיות שמי שאבא שלה רואה חשבון ואמא שלה שיננית וגרה בראשון לציון תחשוב שהחיים שלי מרתקים, אבל בסוף אני בת 44 ועדיין נושאת איתי חוויה של הגירה ומשלימה פערים. רק עכשיו אני מסיימת תואר בקולנוע ותעודת הוראה ומוציאה רישיון נהיגה. אני תוהה מתי התחושה תתייצב וארגיש כמישהי שהיא חלק מהחברה".
