פרופ' תמר ספרא, אונקולוגית ומנהלת המרכז לסרטן האישה בבית החולים איכילוב, מעידה על עצמה שהיא חריגה בנוף הקהילה הרפואית־מדעית. כך, למשל, כשמגיעה אליה מטופלת שנראית טוב בעיצומם של הטיפולים, היא חוקרת אותה איזה שינוי עשתה בחייה. "הגיעה אליי מטופלת לביקורת. בבדיקות שעשינו לה ראיתי שהיא במצב טוב מהמצופה, שבניגוד לפרוגנוזה, המחלה לא מתקדמת. היא סיפרה שהיא הולכת לרופאה סינית שנתנה לה תזונה מיוחדת וקשוחה. מיד קבעתי אליה תור וכמה חודשים החזקתי באותה תזונה. אמא שלי התגייסה לבשל לי את התבשילים המשונים האלה. לי אין זמן לעמוד כל היום במטבח ולבשל".
מעניין.
"אני הולכת למטפלים של המטופלים לראות מה הם עושים. אני סקרנית ורוצה להבין וללמוד. אם אני רואה שזה עובד עליי, אני ממליצה למטופלות אחרות. עכשיו, אני צורכת תזונה שהותאמה לי לפי בדיקות דם ורוק. קיבלתי דוח מקיף שמפרט מה מותר ומה אסור לי לאכול".
הגיעה אליי מטופלת ובבדיקות ראיתי שהיא במצב טוב מהמצופה. היא סיפרה שהיא הולכת לרופאה סינית. ישר קבעתי אליה תור. אם אני רואה שזה עובד אני ממליצה למטופלות אחרת"
במסגרת אותה הרפתקנות, ראש פתוח וסקרנות שאינה מרגישה מחויבת רק לאינטלקט הקר ולעקרונות המדעיים והמתוקפים, כבר שנים שפרופ' ספרא, המתמחה בסרטני שד, שחלות, רחם וצוואר הרחם, משקיעה בלימודים של תורות אלטרנטיביות־הוליסטיות. "יש לי הרבה ערגה למה שאי־אפשר להוכיח", היא מסבירה. "מיסטיקה ובתוך זה, קבלה יהודית, מרתקות אותי מאוד. אני לא יודעת אם לקרוא לזה אלוהים, אבל יש מעבר למתמטיקה הפשוטה, יש מטאפיזיקה. לא את הכול אנחנו מבינים עד הסוף. למדתי רפואה סינית וטיבטית והיו שנים שהייתה לי קליניקה וטיפלתי בשיטות האלה. למדתי גם את תורת החרטומים. הרפואה הקונבנציונלית עובדת עם כלים כבדים. כימו זה פטיש חמש קילו על הראש. הרפואה של המזרח מטפלת עם הרבה יותר עדינות והקשבה. אי־אפשר לוותר על הרפואה המערבית, אני מאמינה בה, אבל אם אפשר להשתמש בעוד תורות כדי לשפר למטופלות את החיים, אז למה לא?".
"הרפואה הקונבנציונלית עובדת עם כלים כבדים. כימו זה פטיש חמש קילו על הראש. הרפואה של המזרח מטפלת עם הרבה יותר עדינות והקשבה"
מחקר שיפור איכות חיים של חולות סרטן
זו הסיבה שכשפריידי מרגלית, מפתחת "המטאיזם" (תכף יגיע הסבר על השיטה) הרימה, משום מקום וללא היכרות מוקדמת, טלפון לפרופ' ספרא, וביקשה שיחקרו יחד את השפעת השיטה על חולות סרטן, מטופלותיה של ספרא, זו האחרונה הרימה את הכפפה. "לפני כשלוש שנים, פריידי התקשרה אליי וסיפרה שהיא רוצה לבדוק אם התורה שלה עוזרת בריפוי סרטן. אמרתי לה שאת זה אי־אפשר להוכיח. זה דורש המון כסף ומחקר בסדר גודל של אלפי מטופלות. אבל כן אפשר לעשות מחקר שבודק שיפור באיכות החיים".
אז כל אחד שמפתח איזושהי שיטה אלטרנטיבית יכול למצוא אצלך אוזן קשבת?
"פריידי הזמינה אותי לסשן אישי איתה כדי שאחווה. נפגשנו כמה פעמים ועבדנו על כל מיני דברים שרציתי לקדם בחיים שלי. הייתי בטיפול פסיכולוגי, עשיתי קורס בשיטת 'לנדמרק'. כל שיטה עושה משהו, אבל המטאיזם תפס אותי קצת יותר. פריידי לקחה דברים שכבר למדתי ואספה אותם לכדי משהו מעשי. זה לא לשבת על הספה ולספר מה עשו לך ומה קרה לך, אלא לקבל ארגז כלים מאוד נגיש וקל לתפעול, שעוזר לך לעבוד על המוח שלך ולשנות דברים בחיים שלך".
"מטאיזם" על פי האתר של מרגלית הוא "חקר התודעה, פילוסופיית חיים מעשית שדרכה משתקף האופן שבו הלא מודע מנהל את חיינו. זו דרך להתבונן במה שמפעיל אותנו, במאחורי הקלעים, לאתר ולשחזר את אותם דפוסים, רטטים לא מודעים, המעצבים ומכתיבים את חיינו. איתור דפוסים אלו מאפשר לנו לשחרר את התודעה מכבלים, ללמוד ולפענח את הדרך שבה אנחנו פועלים, ללמוד להשלים ולאהוב חלקים מודחקים, ובהתאמה, לשדרג את חיינו בהתאם לחלומותינו".
מה היה השלב הבא?
"אחרי שהשתכנעתי ביעילות השיטה, התחלתי לבנות את המחקר. קיבלתי אישור להשתמש בשאלוני איכות חיים, חרדה ושינה שקיימים בעולם המדעי ובמקביל, הגשתי בקשה למחקר לוועדת הלסינקי. פריידי בנתה סדנה של 12 מפגשים על פני שלושה חודשים. מורה מהעמותה 'מטא־מרחב מודעות', מעבירה את המפגשים. לפני הסדנה, המטופלות ממלאות את השאלונים. עד כה 75 מטופלות סיימו את הסדנה".
מה המטופלות עוברות בסדנה?
"בכל קבוצה משתתפות 15 נשים שעושות עבודת מודעות. כשהן מגיעות אליי עם האבחנה של 'סרטן', אני אומרת להן שזה הזמן לזרוק את החוזה הישן עם החיים ולחתום על חוזה חדש. פחד מוות הוא דבר אמיתי ומוחשי מאוד, אבל אי־אפשר לבזבז את הזמן עליו, על סבל, על חרדה או על מחשבה 'מתי יהיה טוב יותר?'.
"בשביל להצליח לחיות עם הסרטן ועדיין לחיות בהנאה ובסיפוק, צריך לעשות סוויץ' במוח. זה כמעט בלתי אפשרי להצליח בזה לבד. פה נכנסת הסדנה שנותנת להן כלים להתמודד עם החיים החדשים שנכפו עליהן".
יש לכן כבר אינדיקציה אם הסדנה אפקטיבית?
"מניתוח שאלונים של 45 מטופלות, יש בפירוש שיפור באיכות החיים שלהן. חלקן בחרו להמשיך ללמוד את השיטה גם אחרי שהסדנה נגמרה. עכשיו אנחנו עובדות על הרחבת הנגישות של הסדנה. יש מגעים עם קופת חולים 'מכבי' ועם עיריית תל־אביב לפתוח סדנאות נוספות לחולות. אני רוצה שנפתח קבוצה לחולות צעירות מתחת לגיל 30. בהתחלה, עשינו קבוצה אחת לכולן וזה לא התאים. נשים צעירות עסוקות בשאלות הרות גורל על פוריות, ילדים וקריירה. הנושאים האלה כבר פחות אישיו עבור חולות בנות 50 ו־60".
הקולגות שלך לא מרימים גבה על כך שהכנסת משהו אלטרנטיבי ולא מוכח מדעית לבית החולים?
"אני יודעת שאני לא קונסרבטיבית. יש כאלה שאומרים 'מה זה כל השטויות האלה?', אבל העולם הרפואי היום יותר פתוח לדברים אחרים. כאמור, אני מוכנה לשתף פעולה עם כל דבר שעוזר למטופלות. א
אני אומרת למטופלות שיש במחלקה עובדת סוציאלית ופסיכולוגית. יש מטופלות שהולכות למיינדפולנס, אחרות מבקשות קמע מהרבי. כשיש לך חרב מעל הראש, צריך תקווה. אני בעד שכל אחת תבחר את הדרך שעובדת לה".
מרגלית אמרה בעבר ש"סרטן בראי המטאיזם מייצג התפרצות של הדחקה והסתרה פנימית, שזה צלצול השכמה". לזה קוראים האשמת הקורבן.
"חשוב לי מאוד שנשים לא ירגישו אחריות למחלה ועל המחלה. זו אחריות כבדה וחשיבה קטסטרופלית שגורמת לאסון. קלטתי בהתחלה את השיח הזה בסדנה וביקשתי שהוא ינותב לאחריות על שיפור חייך. לא אחריות לריפוי. עם זאת, אי־אפשר להעלים את זה לגמרי. אני משאירה מקום למחשבה שתהליכי נפש משפיעים על מה שקורה לגוף. אם, למשל, את נמצאת בקשר זוגי גרוע ומתעלל במשך שנים ואז את חולה בסרטן, אי־אפשר להוכיח שהסרטן נגרם בגלל זה, אבל אין ספק שאת עושה משהו לא נכון בחייך. כדי לשנות תבניות וליישם מציאות שבה את דואגת לעצמך טוב יותר, צריך להגיע לקרביים".
אונקולוג לא יבין זאת
לפני כחודש טסה פרופ' ספרא לניו־יורק, לנאום בפני הוועדה למעמד האישה באו"ם. "עשרת אלפים נשים הגיעו מכל העולם לכנס בן שבועיים באו"ם. הכנס עסק בשאלה איך לשפר את מצבן של נשים בעולם. אני נאמתי במושב שעסק בהעצמה ובקידום נשים בבריאות. שמתי לב שהשתתפו בו נשים מבוגרות מאוד שעדיין מכהנות בפוזיציות בכירות בעולמות הבריאות בעולם. אצלנו בארץ, נדמה שנשים אחרי גיל 60 לא רלוונטיות".
איך הגעת למעמד המכובד של לנאום באו"ם?
"אני כבר שנתיים חברה בארגון הישראלי 'מדונה', שמאגד מאה נשים בכירות בעולמות הבריאות. תקרת הזכוכית נהייתה דקה יותר בשנים האחרונות, זה לא דומה למה שהיה כשאני התחלתי, ועדיין, זה עולם שמנוהל על ידי גברים. ככל שיתמקמו יותר נשים בצומתי החלטה זה ישנה את עולם הבריאות. אני חושבת שרפואה וניהול שנעשים על ידי נשים, יש בהם פחות יהירות ואגו".
אז את חושבת שיש הבדל בין העבודה שאת עושה כרופאה אישה ובין רופא גבר?
"אני רואה דברים שגבר אונקולוג לא רואה. גם אם הוא רוצה, הוא לא יבין את ההתמודדויות שלהן. למשל, מה זה איבוד שיער עבור אישה. לאבד רחם. אני שומעת רופאים שלא מבינים מה הביג דיל. 'גמרת להביא ילדים, תוציאי'. בוא נראה אותך מוריד את האשכים. רופאים גברים לא יבינו מה זה להתפשט ליד המראה ולראות צלקת גדולה על השד או להיות נטולת שד. המצוקה של להתפשט ליד הפרטנר או ליד בן זוג חדש. הם לא יבינו מה זה עושה לדימוי העצמי. או למשל, איבוד התחושה בפטמות. נשים מבינות נשים".
"גבר אונקולוג לא יבין מה זה איבוד שיער עבור אישה, איבוד רחם. אני שומעת רופאים שלא מבינים מה הביג דיל. 'גמרת להביא ילדים, תוציאי'. בוא נראה אותך מוריד את האשכים"
בחרת בצד העגמומי יותר של הרפואה.
"רציתי להתמחות בגינקולוגיה, אבל כשראיתי שהמתמחים עושים עשר תורנויות בחודש, הבנתי שאני לא אעמוד בזה", היא מספרת. "הגעתי לאונקולוגיה במקרה. הלכתי לבית הכנסת בראש השנה, ומנהל מחלקת אונקולוגיה בהדסה, פרופ' רפי קטן, שאל אותי מה קורה איתי בימים אלה. סיפרתי לו שאני מחכה לתקן להתמחות בעיניים או ברנטגן. הוא הציע שאבוא אליו למחלקה. 'או שתשתכנעי להישאר או שאעזור לך ללכת לאן שאת רוצה'. נשארתי.
אני שמחה לומר שרוב הנשים שאני מטפלת בהן מחלימות. בסרטני שד יש 80%־90% ריפוי, בסרטן שחלה זה כבר יותר מ־50%"
"אני שמחה לומר שרוב הנשים שאני מטפלת בהן מחלימות. בסרטני שד יש 80%־90% ריפוי, בסרטן שחלה זה כבר יותר מ־50%. זה מקל מאוד שיש הרבה נשים שנשארות בחיים. אלה לא נשים שהולכות למות. גם כשהפרוגנוזה פחות טובה, זה כבר לא זבנג וגמרנו. עולם האונקולוגיה השתנה. הן חיות יותר וחיות טוב יותר".
במחשבה על הוולנס של המטופלות, ספרא המדליקה הגתה מחקר חדש שבודק אם הזרקת חומצה היאלורונית בטוחה במהלך טיפולי כימותרפיה. "נשים שואלות אותי אם הן יכולות להמשיך להזריק ואני רוצה שיעשו כל מה שעושה להן טוב ושגורם להן להרגיש יפות. אז החלטתי שנעשה מחקר בנושא ונבדוק אם יש תופעות לוואי או ריאקציה בין הכימו לחומרי המילוי. קיבלנו תרומה מחברה שמייבאת את החומצה ההיאלורונית, ודרמטולוג מאיכילוב, פרופ' אופיר ארצי, מבצע את ההזרקות בפנים ובכפות הידיים. כל אחת מקבלת טיפול מילוי וסבב נוסף של תיקונים. 35 נשים שמטופלות בכימותרפיה, בטיפולים ביולוגיים ובהורמונתרפיה (תרופות שנועדו לגידולים תלויי הורמון) השתתפו במחקר. הן במעקב כבר כמה חודשים ולא נרשמו תופעות לוואי".
ילדה סקרנית ומרדנית
ספרא, אם יחידנית לשי, 25, נולדה בירושלים כבת בכורה לארבעה אחים. הוריה חרדים לשעבר וכשנישאו, בחרו להשתייך למגזר הכיפות הסרוגות. "אבא שלי נולד למשפחה ליטאית ולמד במוסד החרדי המיוחס 'עץ חיים'. הוא נחשב לעילוי. אמא הגיעה מחסידות קרלין. הציעו להם כשידוך זה את זו, כי שניהם היו שונים בנוף. אמא שלי, כשהייתה נערה, עבדה כבייביסיטר כדי לממן שיעורי פסנתר. מאוחר יותר, היא למדה באקדמיה למוזיקה. כשנולדנו, היא בחרה להפוך למורה. הם התחתנו כשאבא שלי היה כבר בן 31 ואמא שלי בת 21. אחרי החתונה, אבא שלי התגייס לצבא ושירת כחבלן. לאחר מכן, הוא השלים בגרויות, למד שני תארים באוניברסיטה בכלכלה ומנהל עסקים ועבד ככלכלן במשרדי ממשלה".
איזו ילדה היית?
"ילדה סקרנית מאוד. גדלתי בבית פתוח שאיפשר לחשוב ולשאול בצורה פתוחה. היה בי צד מרדני. למדתי בבית ספר לבנות בלבד. כל השבוע חויבנו להגיע לבית הספר בתלבושת אחידה וביום שישי, היה מותר לבוא איך שרוצים. הייתי מגיעה עם חצאית מיני ובכל פעם נשלחת למנהל. אמרתי לו שאם זה מפריע לגברים, שלא יסתכלו. הייתי בחוג נוער שוחר מדע והתנדבתי במד"א. ידעתי שכשאגדל, ארצה לעשות משהו שקשור לרפואה, לתרום לאנושות".
אחרי התיכון המשיכה לשירות לאומי כמורה מסייעת. "רציתי ללכת לצבא ובית הספר רמז לי שאסולק אם אגיע לצו ראשון. כופפו אותי. גם אבא שלי, שדאג לי כי הייתי ילדה יפה ותמימה, אמר לי שצבא זה לא מקום לנשים. העובדה שלא התגייסתי היא פצע גדול בשבילי".
"עשיתי לאבא החייאה. פתאום ראיתי מזווית העין את אחי בן החמש עומד בדלת. רצתי אליו, לקחתי אותו לשכנה, ביקשתי ממנה שתזעיק עזרה וחזרתי להחייאה"
כשסיימה את השירות, נרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. כשהייתה בת 20 אביה התמוטט מול עיניה. ההחייאה שביצעה בו לא צלחה והוא נפטר. "הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב, שיש לו לחצים בחזה. לקחתי אותו לחדר המיון. הם לא מצאו שום דבר ושחררו אותו. הגענו הביתה, הוא התיישב על הכורסה ואיבד הכרה. השכבתי אותו על הרצפה והתחלתי החייאה. פתאום, ראיתי מזווית העין את אחי הקטן שהיה אז רק בן חמש עומד בדלת. רצתי אליו, לקחתי אותו לשכנה, ביקשתי ממנה שתזעיק עזרה וחזרתי להחייאה. מד"א הגיעו, עבדו עליו זמן ארוך ולא הצליחו. הם הודיעו לנו שהוא נפטר. הוא היה רק בן 53".
חוויה קשה.
"איבדתי את חוט השדרה שלי, את החבר הכי טוב שלי. זו הייתה מכה קשה מאוד. אני כועסת על עצמי שלא התעקשתי בחדר המיון שמשהו לא בסדר עם אבא שלי. לימים, כרופאה צעירה עבדתי בשח"ל. כשהייתי עושה החייאות, הייתי מנהלת אותן זמן ארוך מאוד, מגיעה עד הקצה".
ההמלצה הרפואית במקרה של מוות מאירוע לב בגיל צעיר של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, היא להיבדק בקביעות. את מקפידה על זה?
"לא. גם עד שאני עושה ממוגרפיה ואולטרסאונד שד לוקח זמן. לא ללמוד ממני. עם זאת, אני חושבת שאני בריאה מאוד. אני אוכלת נכון ועושה פילטיס ויוגה, אבל לא מיישמת את העצות שאני בעצמי נותנת למטופלות. למשל, ללכת לשתות יין ליד הים. אני לא מספיק חוגגת את החיים".
בעקבות מותו הטרגי והמפתיע של אביה, ספרא שבורת הלב התרחקה מהדת. "עד אז, הייתי מאוד דתייה ומאוד מאמינה. אבל ברגע אחד, אמרתי שזה לא האלוהים שאני מאמינה בו. שנים הייתי אנטי ובכל זאת שמרתי כשרות וצמתי ביום כיפור ובתשעה באב. זה היה חזק ממני. לאט־לאט, עם השנים, חזרתי למסורת. הבנתי שזה מושרש בי. התחלתי ללמוד מיסטיקה ורוחניות וחזרתי להאמין שיש כוח עליון".
בנק זרע אמריקאי
בסיום ההתמחות שלה, נסעה ספרא ללוס־אנגל'ס להתמחות עמיתים. שם נולד בנה היחיד. "נסעתי עם מי שהיה בעלי. מאוחר יותר, הבנתי שהתחתנתי לא כי הייתי מאוהבת נורא, אלא כי רציתי משפחה. נפרדנו והחלטתי שאני מביאה לעולם ילד לבד, באמצעות בנק הזרע. לא הייתה אף אמא יחידנית בסביבה שלי ובטח שלא בישראל. אבל אמרתי לעצמי שעוד עשר שנים, נשים יפסיקו להכניס איזה בן זוג לא מתאים הביתה רק כדי שיהיה להן ילד. ידעתי שזו תופעה שתלך ותתרחב".
מה המשפחה הדתית שלך אמרה על ההחלטה שלך?
"אמא שלי תמכה בי. גם חברה טובה מאוד שהיא כמו אחות עודדה אותי לעשות את זה. נכנסתי להיריון בקלות, מהזרעה. אמא שלי הגיעה ללוס־אנג'לס לקראת סוף ההיריון ונשארה איתי עד שחזרנו לארץ. שי היה בן שלוש כשחזרנו. יש להם קשר טוב מאוד. היא ההורה השני שלו".
שי התעניין לאורך השנים בזהות התורם?
"מאז שהיה קטן, סיפרתי לו הכול. כמובן, באופן שתואם את גילו. כשחזרנו לארץ, רשמתי אותו לגן דתי. הוא הלך לחבר הביתה וסיפר לו איך אמא שלו הכניסה זרע וככה הוא נוצר. אמא של הילד השני התעלפה כששמעה את הסיפור. היא לא הסכימה יותר שהבן שלה ייפגש איתו. שי הסתדר טוב עם הסיפור המשפחתי שלו. היה שלב שהוא התעניין בזהות התורם ורצה לפנות לבנק הזרע שיבררו אם התורם מסכים לפגוש אותו, אבל זה עבר לו. תמיד רציתי למצוא בן זוג, שתהיה לשי דמות אב, אבל זה לא קרה".
לפני שמונה שנים נסעה עם בנה לסין, שם עבדה כרופאה. "תמיד נמשכתי לסין, רציתי לחיות שם תקופה, אבל חזרנו אחרי שנה וחצי כדי ששי יתגייס. מצאתי משרה בבית חולים אונקולוגי אמריקאי בשנגחאי ועבדתי כיועצת בבתי חולים מקומיים".
איך התרשמת מרמת הרפואה שם?
"הייתי בהלם תרבות. בבית החולים המקומי, בסוף ישיבת בוקר, נכנסות לחדר אישה אחרי אישה. הן מרימות את החולצה ו־30 אנשי צוות בודקים אותן. בדקה וחצי, הרופאים מחליטים על ניתוחים. אין זמן, כי בחוץ תורים של אלפי נשים. מי שרוצה פגישה של שלוש דקות, משלמת יותר. התחושה הייתה שלפעמים חיים של בן אדם בסין שווים הרבה פחות מחיים של נשים בישראל".
הרבה שנים השקעתי ברפואה ובקריירה ולא נכנסתי לזוגיות. גם עכשיו אין לי שנייה לנשום, אבל אשמח למצוא חבר, מישהו מעניין, שרוצה ליהנות מהחיים ושיהיה עסוק לפחות כמוני"
תגידי, עם כל העשייה שלך, יש לך בכלל זמן לחיים פרטיים?
"הרבה שנים השקעתי ברפואה ובקריירה ולא נכנסתי לזוגיות. גם עכשיו אין לי שנייה לנשום, אבל אני אפנה זמן. אני אשמח למצוא חבר. אני עובדת עם פריידי על לפתוח את הלב. אני לא רוצה מישהו שיספר לי כמה הוא חולה ושאצטרך לטפל בו. אני מחפשת מישהו מעניין, שרוצה ליהנות מהחיים ושיהיה עסוק לפחות כמוני".
