לימור קופרשטיין, בת 55 ממושב נתיב־העשרה, נשואה, אם לשלושה (28, 26, 22), מנהלת מרכז יום של ותיקי המועצה האזורית שער הנגב:
"בבוקר 7 באוקטובר היינו בבית - בן זוגי, בתי, אחותי ואני. בשש וחצי התעוררנו ל'צבע אדום'. לא התרגשנו, חשבנו שזו טעות, אבל ב'צבע אדום' השלישי נפל החשמל, ואז הבנו שזה רציני ורצנו בפיג'מות לממ"ד.
"שמענו יריות ובגלל שאני בצח"י - צוות חרום יישובי, שאלתי בשיא תמימותי, עוד לפני שידעתי שיש מחבלים בתוך המושב, 'לבוא לחמ"ל?' וענו לי: 'לא, תישארי בממ"ד ואל תצאי'. אחר כך הודיעו: 'יש מחבלים ביישוב, למי שיש נשק, שיוציא קנים מהחלון'.
"היינו סגורים בממ"ד בלי מזגן, בלי קליטה, מים ואוכל. חברה טובה כתבה לי, 'אני סגורה בארון, יש מחבלים בבית', ולא היה לי איך לעזור לה. על כל חברה שלא ענתה, נכנסתי להיסטריה. דאגתי לבן שלי, סטודנט במכללת ספיר, שהיה סגור בממ"ד בדירת שותפים בשדרות. שמענו קריאות 'אללה אכבר', אבל למזלנו כיתת הכוננות השתלטה על המחבלים והם לא הגיעו אלינו.
"בשתיים בצהריים הגיע הצבא. שעה מאוחר יותר פתחנו לרגע את דלת הממ"ד והצצנו החוצה. היה ריח של עשן והשמיים היו צהובים, כנראה משריפות. בחיים לא ראיתי דבר כזה. בחמש כבר לא היו מחבלים במושב וקראו לי לחמ"ל. התברר שנרצחו 20 איש מהמושב. פתאום התחוור לנו גודל האסון ושזה בכל העוטף. סיפקנו מענה למצוקות, רפואיות ונפשיות, ובערב נסעתי לאחותי, במושב בשרון. משם נדדנו לאילת ולמלון בתל־אביב, שאליו פונו חלק מחברי המושב.
"השבועיים הראשונים היו מלאים בעצב ובבכי. הלכתי ללוויה אחת וזה גמר אותי. כדי לשמור על עצמי, החלטתי שאני לא הולכת לעוד הלוויות, אבל הלכתי לרוב השבעות".
לא מכבר חזרתם למושב.
"לא פחדתי לחזור. אני מאמינה שהכול מלמעלה, כל אחד והמכּתוב שלו. אם המחבלים היו מגיעים קרוב אליי, בטח הייתי מרגישה אחרת. כנ"ל אם היו לי ילדים קטנים. כרגע במושב יש רק משפחה אחת עם ילדים ומעט מאוד זוגות. יש תחושה של שממה ועדיין שומעים קולות של מלחמה. אני מאמינה שנחזור להיות קהילה חזקה כמו שהיינו".
מהיכן את ואורלי מכירות?
לימור: "אורלי נשואה לבן המושב, שלמד שנה מתחתיי בבית הספר. הבנות שלנו למדו יחד, מהגן ואילך, והן עדיין החברות הכי טובות. המשפחות שלנו נקשרו, אנחנו מטיילים יחד בחו"ל ובני הזוג שלנו רוכבים יחד על אופניים".
"חווינו נתינה אינסופית"
אורלי שדמה, בת 52 ממושב נתיב־העשרה, נשואה, אם לארבעה (28, 25, 22, 18) וסבתא לשתיים, עובדת בהייטק, בתחום החומרה, מתגוררת בימים אלה בתל־אביב:
"ב־6 באוקטובר חגגנו את ערב שמחת תורה אצל חמותי שגרה במושב, עם שתי אחיותיו של דותן, בן זוגי, שגרות במושב ועם כל האחיינים. אמא שלי, שגרה בקריות, ישנה אצלנו. תליתי בלונים וערכתי שולחן ממתקים ליום ההולדת של הבת הקטנה שלי, שאנחנו תמיד חוגגים לה בשמחת תורה.
"בשש וחצי בבוקר, כמו כולם, התעוררנו ל'צבע אדום' בלתי פוסק, מטורף. קפצנו לממ"ד, התקשורת נפלה, לא ידענו מה קורה וטוב שכך. אני לא יודעת איך הייתי שורדת אם הייתי יודעת מה באמת קורה מסביב. דותן יצא מדי פעם מהממ"ד והלך לנקודה בבית שבה הייתה תקשורת. הוא לא עדכן אותנו, כדי לא להלחיץ. רק אמר שיש משהו גדול ואחר ממה שידענו עד היום.
"היינו שעות בממ"ד המחניק. הבית של הבת שלי, שהייתה בהריון, נפגע מרסיסים. פחדתי שהיא תקבל צירים ונצטרך לפנות אותה. נכנסתי למצב של הדחקה לצורך הישרדות, הפכתי להיות אפטית. בחמש וחצי אחר הצהריים דפקו בדלת ואמרו שאפשר להתפנות. משכנו כמה בגדים מהארון, ארזנו תיקים בעשר דקות ונסענו צפונה.
"היציאה מהמושב הייתה קשה, ראינו גופות בצדדים, כנראה של מחבלים. התקשורת חזרה, הגיעו המון הודעות ווטסאפ והבנתי שכולם מחפשים אותנו, כולל הבן החייל. התברר, שהיריות ששמענו לאורך היום היו של מחבלים.
"כעבור שבועיים בתי ילדה תינוקת, זו הייתה נקודת אור. עברנו לדירה בתל־אביב, עם בתי, בן זוגה והנכדות, כולנו יחד בדירה אחת גדולה. שמח. אנשים טובים נתנו לנו ריהוט, חווינו נתינה אינסופית של תושבי השכונה וחזרתי לעבוד בצורה מלאה".
הפכתם ממושבניקים מחוספסים לצפונבונים.
"היה מצחיק לקחת את בן זוגי, שגדל במושב, לבניין דירות עם מעליות. אנחנו מתגעגעים מאוד למושב ולחיים שלנו. הכול מרגיש כמו סוג של סרט. נהיה פה עד אוגוסט, נחליט בהמשך מה הלאה, בהתאם למצב בדרום. אני רוצה להאמין שנוכל לחזור לגור בחבל הארץ הבאמת מיוחד הזה, עם האנשים המדהימים של האזור, בתחושת ביטחון אמיתית".
