שולה לוריא, עורכת, נשואה ואמא לשניים, מתגוררת בתל־אביב:
"אבא שלי מת מדום לב ביום שלישי בלילה, בדיוק שבוע לפני החתונה שלי. קובי, האיש הטוב שיהיה תכף לבעלי, היה זה שענה לטלפון וקיבל את הבשורה. אני מדדתי באותו רגע את ההינומה העתיקה שקיבלתי מחברה. השניות המתוקות ההן, שבהן מיששתי את המשי הרך ותחבתי את האצבעות לתחרה, נותרו צרובות בי. אחר כך התהפך העולם.
אספנו כמה חפצים ונסענו מתל־אביב הביתה – לבית שגדלתי בו בנווה שאנן שבחיפה, לאמא שנותרה פתאום לבד, לאחיות שלי שתכף יגיעו, לדמעות ולבכי ולחיבוקים. מאוחר יותר, בחצות, כשאמא פרשה למיטה מותשת, החלטנו שנעשה ליל שימורים. בחוץ היה לילה בהיר של חודש מאי, ריח של פריחה עמד באוויר, ואנחנו ישבנו ליד שולחן האוכל הישן במטבח ודיברנו על אבא שלנו, וילי כ"ץ. דיברנו על ילדותו בעיר הגרמנית ממל שבליטא, על העלייה ארצה והלימודים במקווה ישראל, על בית"ר ואצ"ל ושבע השנים שבהן היה אסיר בכלא עכו, ובעיקר דיברנו על מי שהיה: אדם שכולו אהבה ועניין בזולת ושמחת חיים ומלוא הארץ חברים.
את ההלוויה אינני זוכרת. אני לא יודעת עד היום מי בא ומי לא בא, וכך נחסכה ההתחשבנות שכולנו מכירים. גם השבעה נשארה מטושטשת. כבת הבכורה נשלחתי לטפל במצבה ('בטח שאני יודע מי את', אמר לי איש המצבות, 'קברתי את כל המשפחה שלך, התחלתי בסבתא של אמא...'), קיבלתי את המנחמים שהגיעו בהמוניהם, תיווכתי בטלפון בין חברים לעבודה שהתקוטטו, ובעיקר תהיתי מה יהיה עם החתונה.
לא שתכננו מי יודע מה. רק טקס קצר ברבנות בתל־אביב ואחר כך קבלת פנים קטנה על הדשא של החברים הכי טובים. שמלה לבנה פשוטה עוד הספקתי לקנות. את הסנדלים, התספורת ושאר טובין השארתי לרגע האחרון, כהרגלי. והנה, אבא איננו ומי בכלל רוצה חתונה או אירוע. כחילונית גמורה הייתי בטוחה שצריך לבטל הכל ולדחות לזמן בלתי ידוע, אלא שרב השכונה שלנו, שהגיע גם הוא בין המנחמים, הסביר לי בעדינות שחתונה לא דוחים. במקום מה שתכננו, הציע שישיא אותנו בבית ההורים.
רק אישה אחת לא הזילה דמעה. אמא שלי, פנינה, עמדה שלווה ואצילית וחייכה אליי מתוך הכאב העצום שלה, 'כי זו החתונה שלך, ואף אחד לא ייקח ממך את הרגע המיוחד הזה'
בבוקר יום שלישי, שבוע לאחר פטירתו של אבא, עלינו לבית הקברות היפה המשקיף אל הים. אמרתי שם לאבא שאני עצובה וכועסת, אמרתי שאני לא יודעת איך החיים יימשכו בלעדיו, האחיות שלי דיברו, ואמא שלי שתקה, ואחר כך חזרנו כולנו לבית הריק. בית עצוב שבעוד שעות אחדות תיערך בו החתונה שלי. לחברים כבר הודעתי שלא יבואו. ממילא כולם היו בשבעה, מה הטעם להטריח אותם לנסוע שוב צפונה. סיכמנו שנערוך חתונה עם מניין של בני משפחה, ועד שכל זה יתרחש החלטתי שאני הולכת לישון. הייתי עייפה כל כך מהשבוע הארוך. ביקשתי רק שיעירו אותי שעה לפני הטקס. זה הכל. ישנתי וישנתי וישנתי. לא רציתי להתעורר. אלא שבשעה היעודה אמא שלי נכנסה לחדר, ואני נאלצתי לקום.
יצאתי מהחדר, ונשמתי נעתקה. הבית העצוב שהשארתי מאחוריי כשהלכתי לישון נראה פתאום כמו גן עדן פורח: שולחנות ארוכים ניצבו לאורך החדרים, ועליהם מפות לבנות מגוהצות, צנצנות ובהן פרחי העונה, ועשרות על עשרות של עוגות ודברי מאפה מכל צבע וטעם ומין. החברות של אמא שלי, נשות הקהילה הנהדרת שבה גדלתי, החליטו: אין מצב ששולה מתחתנת בלי כלום. כולן התגייסו. זו אפתה וזו סידרה וזו ניקתה וזו קטפה פרחים, ואפילו סנדלים מתאימים הביאה לי מישהי ששמעה שלא הספקתי לקנות.
והחברים? הם לא התייחסו בכלל לבקשה שלי. לאט־לאט התחיל הבית להתמלא באנשים אהובים שהגיעו מכל קצווי הארץ, עד שחלקם נאלצו להצטופף בחדר המדרגות. הדוור השכונתי, שהגיע עם מברקי ברכה ונאלץ לפלס את דרכו ביניהם, נדהם: 'במשך כל השבוע הבאתי מברקי ניחומים, מה קרה עכשיו? מה הולך פה?'.
הרב בא, הכתובה נחתמה, כל אוהביי סבבו אותי, וכשהתחיל הטקס פרצתי בבכי. בכיתי על אבא שלי האהוב שנפטר בגיל 70 ולא הצליח לחכות עוד כמה ימים, והחברים שלי בכו, ובני המשפחה בכו, וכל מי שהיה שם בכה, ורק אישה אחת עמדה בשקט ולא הזילה דמעה. אמא שלי, פנינה, הצור המוצק של חיי, המשענת הנצחית, עמדה שלווה ואצילית כדרכה וחייכה אליי מתוך הכאב העצום שלה, 'כי עכשיו זה הזמן שלך וזו החתונה שלך, ואף אחד לא ייקח ממך את הרגע המיוחד הזה'.
ובסוף הייתה לי חתונה. עצובה ונהדרת, וכואבת ושמחה. חתונה נפלאה".
שורה תחתונה: "קובי ואני מציינים בקרוב 36 שנות נישואים, גידלנו בשותפות ובאהבה שני ילדים מקסימים, ובעוד שבועות אחדים נרקוד בחתונתה של בתנו הצעירה. זהו מעגל החיים".
