יפעת לויט־שקלים, בת 49 ממטולה, נשואה, אם לשלושה (18, 12, 7), מורה לחינוך גופני ורכזת שכבה בתיכון "הר וגיא", מתגוררת בימים אלה במלון "גומא" בכנרת:
"גדלתי במטולה, אני דור שישי במושבה. סבתא שלי, אסתר לויט, נודעה בכינוי 'הדודה של החיילים', משום שפתחה את ביתה בפניהם והיא אף זכתה על כך בפרס ישראל.
"בתקופות שהיו קטיושות ביישוב, ישבנו ימים ולילות במקלטים. ידענו לזהות את השריקה והנפילה של הטילים, ואם זה שלנו או שלהם. חווינו גם חדירות וירי על ידי צלפים, ולמרות כל זאת לא הרגשתי פחד. זו הייתה השגרה.
"בבוקר ה־7 באוקטובר היינו כל המשפחה בצימר, במושב אבן־מנחם. בשש וחצי בבוקר הטלפון של בעלי התריע. הוא יצא מיד עם כיתת הכוננות, הבנות ואני ארזנו ועלינו למטולה. אמרתי לעצמי, עד שאני לא שומעת ירי, אני פה.
"הגעתי הביתה וראיתי מהמרפסת חיזבאלונים נוסעים על אופנועים ליד הגדר. אחרי ירי להר דב, החלטתי לעזוב, ונסענו לצימר במושב רמות. כשהודיעו על פינוי רשמי של מטולה, עברנו למלון 'לאונרדו' בטבריה, אחר כך למלון 'לייק האוס' ואז ל'גומא'. רוב הקהילה עברה לבתים שכורים, אנחנו נשארנו במלון.
"אבא שלי עולה בכל יום למטולה, כדי לתחזק את המטעים. כשיש אזעקות, הוא מסתתר מתחת למשאית. שניים מאחיי בכיתת הכוננות ואני דואגת להם, אבל מעסיקה את עצמי, כדי לא להיכנס למחשבות. נוסף לעבודה, ארגנתי הופעות והרצאות לתושבי מטולה במלונות שבהם היינו.
"לפני המלחמה צילמתי סרט עם ישראלה, שנקרא 'זיכרונות ילדות ממטולה'. אנחנו מחוברות להיסטוריה של המושבה. שכרנו במאי וצלם, ראיינו 63 אנשים. זו הייתה חתיכת עבודה. אחרי תחילת המלחמה דייקנו בסרט כמה דברים בעזרת הבמאי. כשנחזור למטולה, נעשה הקרנה חגיגית".
ביקרת במטולה מאז?
"כן, כשהייתה הפסקת אש בדרום. הבית שלי שלם, אבל הבית של אחי נפגע ובית הספר ספג פגיעה ישירה. אני לא רואה את עצמי במקום אחר, אי־אפשר לוותר על פנינה כזאת. יכולנו להיות באותו מצב כמו בעוטף עזה. אנחנו מתפללים שהחטופים יחזרו במהרה, לבנו עם המשפחות".
"מי שלא חווה מעבר מבית לבית, לא יבין את התחושה"
ישראלה אהרון, בת 49 ממטולה, נשואה, אם לשלושה , (22 ותאומות בנות 20), גננת, מתגוררת בימים אלה בדירה שכורה בטבריה
"בבוקר ה־7 באוקטובר היינו בבית, בעלי, הבן שלי ואני. הבנות היו בצבא. ראיתי בטלוויזיה את המחבלים בשדרות ולא הבנתי מה אני רואה. נלחצנו, חשבנו שאוטוטו יחדרו אלינו. ארזנו תיק קטן וירדנו לקריית־שמונה, שם גרה חמותי. למחרת נסענו לבת דודה שלי בטירת־הכרמל, אחרי שבוע עברנו לאחי ברחובות. מי שלא חווה מעבר מבית לבית עם מזוודה, לא יוכל להבין את התחושה. לא הבנתי איך הכול מתנהל כרגיל בראשון־לציון או בתל־אביב. אמרתי לעצמי, האם האנשים פה יודעים שיש מלחמה?
"בתחילת נובמבר עברנו למלון 'גלי כנרת' בטבריה. אנשי הצוות נתנו כל מה שיכלו, אבל לבן שלי היה קשה עם האוכל במלון ובשלב מסוים הוא שכר דירה בסביבה. גם לבנות לא היה פשוט להגיע לחופשה מהצבא ולקבל כל פעם חדר אחר, בלי שתהיה להן פינה קבועה.
"בסוף מצאנו דירה בטבריה ועברנו. עכשיו לכל ילד יש חדר משלו, והבן חזר לגור איתנו. אפשר קצת להתרווח בתוך הכאוס המטורף שסביבנו, ליהנות מארוחות שישי ולהכין אוכל שאהוב עלינו".
המשכתם במקומות העבודה שלכם?
"הייתי גננת בכפר־גלעדי והגן עבר לקבוצת כנרת. השנה הזו מאתגרת לילדים ולהורים, הצוות מנסה לעשות את המקסימום בשביל היציבות.
"בעלי עובד כנהג הסעות של חברה מקריית־שמונה ועדיין יוצא לו לנהוג לשם. אני מפחדת, אבל מה אפשר לעשות?"
את מתגעגעת למטולה?
"וואו, הכי בעולם. כשהכול ייגמר ותהיה תחושת ביטחון, אהיה הראשונה לחזור. אני בטוחה שמטולה תשתקם ותהיה יפה יותר ממה שהייתה. הלב שלי שם, ותמיד יהיה".
