"איך את מסוגלת"? נשאלתי שוב ושוב בכל אחת מההרצאות שלי. בין אם דיברתי מול 800 אנשי טייסת של חיל האוויר או מול 40 חיילים וחיילות בבסיס קטן בצפון; בין היה זה עם מחזור חדש של לוחמי שייטת או טירוניות במחו"ה אלון; אלפים רבים שמעו אותי במאות הרצאות ברחבי הארץ, משתפת אותם בסיפור שלי, בכאב האישי העמוק ביותר שלי, וכולם שואלים את אותה שאלה: ״איך את מסוגלת״? ״איך את עומדת בזה״?
ובכל פעם עניתי את אותה תשובה: "אני לא עוצרת לשאול את עצמי, אני פשוט ממשיכה, רק ככה אני יודעת. ללכת הלאה. לא להפסיק". כל כך הרבה פעמים אמרתי את הדברים הללו, ולרגע לא עצרתי לשאול את עצמי אם זו אכן התשובה הכי כנה שאני יכולה לתת.
בהרצאה הלפני אחרונה שלי נשאלתי את אותה שאלה והפעם עניתי משהו אחר, בלי לחשוב יותר מדי לפני כן. מכירות את זה, כשהפה מקדים את המוח - עוד לפני שעיבדת את המחשבה, היא כבר יוצאת לעולם ורק אז כאילו מקבלת חיים: "איך אני מסוגלת?", עניתי "אף אדם לא מרעיל לעצמו ככה את הוורידים והנשמה במשך כל כך הרבה זמן, בלי שירגיש שהוא ראוי לכך".
המשפט שיצא ממני הכה בי. משהו בי נשבר. משהו בהבנה שלי את עצמי נסדק, דווקא בשלב שחשבתי שאני שלמה. "את מרעילה את עצמך, שני, רק עכשיו הבנת את זה?", שמעתי קול עמוק צועק לי מתוך הבטן.
היציאה לאור
קצת אחרי גיל 40, קצת יותר מ 20 שנה לאחר האונס שעברתי, כתבתי פוסט קצר שהתפוצץ ויראלית, בימים שלא ממש ידעתי מהי ויראליות. יומיים אחריו כתבתי פוסט נוסף וביקשתי מחברי הפייסבוק שלי להחליף את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה של שמם הפרטי, כאות הזדהות עם נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. הם עשו את זה ואיתם עוד מאות אלפים. בלי שהתכוונתי לכך, יצרתי את הקמפיין הוויראלי המשמעותי ביותר בתחום פשעי המין, שלוש שנים וחצי לפני MeToo#.
אלפי התגובות שקיבלתי, לא נתנו לי שום סיכוי להתחמק. נשאבתי לתוך עולמן ועולמם של אלפי נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שסיפרו לי את המקרה הפרטי שלהם. ההיא שנאנסה על ידי אביה, ההוא שהותקף על ידי מפקדו בצבא, זו שבתה נאנסה על ידי בן זוגה, ההוא שנאנס על ידי שכנו - אוקיינוס עצום של קורבנות שאיש לא שמע את קולם עד אז, וחלקם אף לא העזו להשמיע זאת באוזני עצמם. כולם יצאו מארון הבושה והחלו לקלף אט אט את הפצעים.
מצאתי את עצמי עונה לעשרות אנשים מדי יום, מאות אנשים מדי שבוע. הקמפיין המקרי שיצרתי הפך לתופעה שגלשה הרבה מעבר לרשתות החברתיות. הוזמנתי לתוכניות טלוויזיה ורדיו, רואיינתי לעיתונים ולאתרים רבים, וניסיתי לנצל את התהודה התקשורתית הגדולה כדי לעזור לכמה שיותר נפגעות ונפגעים.
" נשאבתי לתוך עולמן ועולמם של אלפי נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שסיפרו לי את המקרה הפרטי שלהם. ההיא שנאנסה על ידי אביה, ההוא שהותקף על ידי מפקדו בצבא, זו שבתה נאנסה על ידי בן זוגה"
בחלוף כמה שבועות מאז פרסום הפוסט ההוא החלטתי להודיע במקום העבודה שלי שאני לא חוזרת ללמד יותר והקמתי עמותה לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. עמותה של אישה אחת שהחליטה לעשות הכול לבד ובהתנדבות מלאה, כי היא לא יודעת להפסיק. כי היא לא יודעת להגיד "לא" למי שמבקש עזרה. הרגשתי שאולי ככה יתמלא הבור בנשמה שלי. אולי העזרה שלי לכל כל הרבה אנשים זרים, תצליח לרפא גם את הפצעים מהתקיפות המיניות והאונס (בגיל 19) שאני עצמי עברתי, מבלי לדעת שאני שורפת את עצמי מבפנים.
כך זה נמשך, מדי יום, כמעט חמש שנים. חמש שנים שבהן ליוויתי אלפי נפגעי תקיפה מינית, לבדי. לא היה לי יום אחד של שקט. שבתות, חגים, אירועים משפחתיים - כולם היו ברקע של "העבודה" שלי. לא פעם מצאתי את עצמי מתנצלת בפני בעלי באמצע ארוחה במסעדה או לילה רומנטי בצימר, יוצאת החוצה כדי להרגיע נפגעת שהתפרקה מולי בטלפון, או כדי לענות לאם חסרת אונים שלא יודעת מה לעשות עם בנה שנפגע. השכר היחידי שקיבלתי בעיסוק הזה היה דרך ההרצאות בבסיסי צה"ל ומול ארגונים. וגם אז הייתי מוצאת את עצמי נוסעת להרצאה בבאר שבע, מדברת כל הדרך עם נפגעים ונפגעות שהבטחתי לחזור אליהם, עולה להרצות על הבמה, מגוללת שוב את סיפורי חיי, מקרינה עוצמה וחוזק אבל נסדקת מבפנים פעם אחר פעם, יורדת מהבמה ופוגשת עשרות חיילות וחיילים, מפקדות ומפקדים, שרוצים לדבר איתי כמה דקות בצד ולספר לי את הסיפור הפרטי שלהם, של אחותם, של החבר הטוב, של האחיינית.
זרם בלתי פוסק של זוועות שנלחשות לאוזניי, בעודי מעמידה פנים של אישה חזקה, מחבקת ולוחשת בחזרה מילות עידוד. החולצות שלבשתי להרצאות היו מתמלאות דמעות של אחרים שהתמזגו יחדיו אצלי במעין מחול נוראי של כאב.
"אף אחד לא יודע מה באמת קורה בתחום הזה ומה היקף התופעה", הייתי אומרת שוב ושוב מעל הבמות. וזה אכן הקיף אותי מכל עבר מבלי שיכולתי לחמוק מזה. ערב אחד יצאנו לאירוע, קצת לפני שפרשתי מעיסוקי, והיו בו ילדים רבים עם הוריהם. לא יכולתי להתרכז בכלום. בעיני כל ילד וילדה שראיתי שם, חיפשתי אותות של מצוקה שיסגירו מה קורה להם בחדרי חדרים. כאילו שכל ההורים טורפים. כאילו שאין הורים טובים שמגנים על ילדיהם ולא פוגעים בהם. חיפשתי בעיניים מצוקה של ילדים, גם במקומות שהם לא היו. פתאום הבנתי שמרוב ששמעתי כל כך הרבה סיפורים, אני חיה בסרט אימה מתמשך. המבט שלי נעשה קשה. הרגשתי שאני מאבדת את התמימות בעיניים. שעיניי לוכלכו על ידי כלכך הרבה כאב שכבר קשה לי לראות משהו אחר. ביקשתי מבעלי שניסע הביתה ומצאתי את עצמי בוכה כל הדרך.
ההתרסקות
ההרעלה הזו התחילה להיות נוכחת בחיי יותר ויותר. אט אט התחלתי להבין מה עשיתי לעצמי מרוב עיסוק אינסופי בתחום הנורא הזה, אבל הקש ששבר את גבי קרה קצת אחרי ההרצאה שבה עניתי לראשונה את התשובה החדשה לשאלה "איך את מסוגלת?".
באותה תקופה אביו של בעלי חלה והוא היה זקוק לי ולנוכחותי יותר מתמיד, וגם שני ילדיי גרמו לי להבין ששוב הגזמתי. תחילה זו הייתה הקטנה שלי, שהייתה אז בת 17, שאמרה לי "אימא, את פחות מחייכת אליי בזמן האחרון". נעצרתי במקום. אני פחות מחייכת לבתי? איך זה ייתכן? "אהובה שלי", אמרתי לה, "אני פחות מחייכת. נקודה. אז גם פחות מחייכת אלייך".
יצאתי מהחדר שלה עם הבנה עמוקה יותר שהגיע הזמן שאחזור לחייך. בעודי חושבת על מילותיה של בתי, הגיע אליי בני הגדול, שהיה אז חייל ואמר לי, "אמא, את זוכרת שבתחילת הדרך אמרת לנו שאם אנחנו מרגישים שזה משפיע על הבית שנגיד לך? אז זה משפיע".
"בני הגדול אמר לי, "אמא, את זוכרת שבתחילת הדרך אמרת לנו שאם אנחנו מרגישים שזה משפיע על הבית שנגיד לך? אז זה משפיע"
וכל זה קרה ביממה אחת, לפני שנתיים וחצי, כשאני בת 45. לא הייתי צריכה יותר מזה. שעה וחצי אחרי כן כבר הייתי מול הפייסבוק שלי וכתבתי פוסט שבו הודעתי שאני מפסיקה לעסוק בנושא. לא מסוגלת עוד. שאני צריכה להתרכז בבית שלי ובמשפחה שלי. קיבלתי שלושה צלצולי השכמה ביממה אחת והפסקתי. התחלתי לכוון את עצמי החוצה, בדיוק בזמן שהייתי צריכה להתחיל ולהתבונן פנימה.
השבוע, בביקור אצל חברה, בן הזוג שלה שאל אותי: "אני מבין שהפסקת טכנית לעסוק בנושא, אבל מה עם נפשית? איך יוצאים מזה? איך מתנקים"? חייכתי.
אני חושבת שרק עכשיו התחלתי באמת להתנקות. שנתיים וחצי אחרי, אני לא מסוגלת לשמוע את המילה אונס בלי להתכווץ. אני אפילו לא מוכנה שיפנו אליי בנושא. לא רוצה שיספרו לי, לא רוצה שייקחו אותי איתם אל מסע הכאב שלהם, לא רוצה לצפות בחדשות. כלום. אני גדושה עד אפס מקום.
הריפוי
כשרק התחלתי להתעסק באמנות שלי, חשבתי שזו תהיה סוג של תרפיה עבורי, כדי להירגע ולשכוח את השנים הסוערות והמתישות. השתעשעתי עם חומרים שאני לא מכירה, עשיתי ניסיונות רבים, בזבזתי אלפי שקלים, והייתי בחששות לגבי הפרנסה שלי. שאלתי את בעלי מה עליי לעשות, והוא אמר לי 'תמשיכי. הילדים ואני לא שמענו את המילה אונס בבית כבר חודש, זה שווה את זה".
"הייתי בחששות לגבי הפרנסה שלי. שאלתי את בעלי מה עליי לעשות, והוא אמר לי 'תמשיכי. הילדים ואני לא שמענו את המילה אונס בבית כבר חודש, זה שווה את זה"
אז המשכתי. את הכאב והדמעות החליפו יצירות באפוקסי קריסטלי וציורי אקריל, עיצוב גלשנים בהתאמה אישית ועבודות עץ ומתכת. אני נכנסת מדי בוקר לסדנה שלי בבית, יוצרת עולמות חדשים ומנקה עולמות קודמים. כל משיכה של מכחול משכיחה ממני סיפור טרגי אחר, כל יציקה של אפוקסי, מטשטשת עוד קצת את הזוועות שאליהן נחשפתי ושמעתי. הידיים שלי, שהתרגלו לחבק ולמחות דמעות מעיני קורבנות, הפכו להיות ידיים יוצרות, ידיים של חיים. כבר שנתיים וחצי שאני במקום אחר שאני לא מכירה כמותו. כמו חווייה חוץ גופית. שנתיים וחצי של ניקיון. הניקיון הפך לתרפיה והתרפיה הפכה לאמנות. כל מה שיושב על הלב מוצא את דרכו לקנבס, בלי לדבר או לדמוע מול קהל ובלי לנגב דמעות של כאב מעיני קורבנות. הידיים שלי מלאות באקריל ואפוקסי, אבל הלב שלי מלא בתקווה ואור בקצה המנהרה. מים ואש, דמדומים וזריחות. סופסוף אני יכולה להבין מה חשות נשים שנושקות לגיל חמישים כשהן מדברות על "שחרור". סוף סוף.
- שני שטלריד היא אומנית היוצרת בעיקר באפוקסי קריסטלי
