כשאנחנו מחליפים טבעות, אנחנו בדרך כלל לא נותנים דעתנו לכך שבעתיד הממש לא רחוק נעביר את זמננו במריבות אם לתת לילד עוד עוגייה, אם לאפשר לילדה חוג נוסף, באיזו שעה חשוב לנו שהם ייכנסו למיטות, ועד כמה נקפיד על כך שיאכלו ארוחת ערב ליד השולחן ולא בסלון. קפיצה בזמן כמה שנים קדימה, וזה בערך מה שקורה. המציאות נושכת, והמריבות גם. "לפני הילדים לא רבנו אף פעם", אומרים זוגות. "מה קרה לנו? מה התקלקל בדרך?". הנה תקציר הפרקים הקודמים:
בפרק הראשון – הרווקוּת - הכול היה ורוד, פרפרים בבטן וכל זה. עברנו לגור ביחד, ואולי אפילו עשינו ה־כול ביחד: ניקינו, ערכנו קניות, בישלנו, אירחנו. הכול זרם. החלטנו להתחתן, והיה ברור שיגיעו ילדים. לא חשבנו על ההבדלים בגישות בינינו, אולי אפילו לא ידענו שיש כאלה או שהצלחנו להתעלם מהם באלגנטיות.
בפרק השני נולד/ה הבכור/ה, והתחילו חריקות קלות: "את כל היום בבית, למה הבית נראה ככה?"; "אני כל היום עם הקטן ואתה מבלה בעבודה, למה המקרר ריק?" - ביקורת, האשמות וטרוניות קלות עד מתונות. אולי גם היו איזו חמות או שתיים שהוסיפו שמן למדורה.
בפרק השלישי והמרכזי, שבו עסקינן היום, אנחנו כבר עם שניים בואכה שלושה או יותר ילדים, הבית כבר מתנהל באיזושהי שגרה. אבל משום מה, במקום שדברים יזרמו על מי מנוחות, חילוקי הדעות בינינו רק גדלים ועמם התסכולים, הכעסים והטינות. כי ילדים, כמו ילדים, מביאים לפתחנו בכל בוקר, צהריים וערב אתגרים חדשים, וכל אחד מאיתנו מגיב ומתמודד אחרת (וכל זה בלי להזכיר את האזעקות והיירוטים, המפונים והמילואים, שגם הם, בדיוק כמו החמיות, מוסיפים רק רעש ומתח מיותר למערכת). אז איך זה נשמע אצלכם?
בוקר טוב?
כל "היא" ו"הוא" בכתבה הם לצורך הדוגמה בלבד; זה יכול להיות גם להפך כמובן.
היא: "תתלבש כבר! / תנעלי נעליים! / לא, לא רואים עכשיו יוטיוב! / לא, אין עוגייה! / אין לי זמן, בואו כבר, אני מאחרת".
הוא: "מה את רוצה מהילד? הוא מתלבש / תני לה עוגייה, מה אכפת לך? / אז תאחרי, מה יעשו לך כבר?".
מה היא בסך הכול רוצה? לתקתק דברים בקצב שלה ולהגיע בזמן. בפועל, הוא מעצבן אותה יותר מאשר מועיל. היא מרגישה שבמקום לעזור לה ולגבות אותה, הוא עוד חזית שהיא צריכה להתמודד איתה.
מה הוא בסך הכול רוצה? להרגיע ולהקשיב לילדים.
מה עושים? כשמכל הכוונות הטובות נוצר קצר בתקשורת, וכשהלופ הזה פוגש אתכם מדי בוקר, כדאי לעצור ולחשב מסלול מחדש. בשיחה נינוחה וללא האשמות (ולא בבוקר!) חושבים יחד: איך עושים את הבוקר רגוע יותר (הצד שלו) ועם זאת יעיל דיו (הצד שלה). אולי אבא ממהר פחות, ויכול לקחת למסגרות? האם יש דברים שאפשר להקדים ולעשות בערב, כמו לסדר תיק, בגדים, נעליים, אולי אפילו להכין כריכים? במקום לצבור כעסים, חשוב לפרק את התוכנית לצעדים קטנים ולחלק אחריות.
מה אוכלים היום?
היא: "הכנתי לילדים לצהריים ברוקולי, שעועית ירוקה, עוף מאודה וקינואה עם סלט ירוק".
הוא: "את עושה צחוק? ילדים לא אוכלים את זה. מה רע בנקניקיות וצ'יפס? אנחנו גדלנו יפה ככה".
מה היא בסך הכול רוצה? שהילדים יאכלו בריא, ובכלל, שיעשו הכול כדי לשמור על הבריאות (לשתות מספיק מים, לאכול ירקות, למרוח קרם הגנה, ללכת לשיננית).
מה הוא בסך הכול רוצה? שהילדים ייהנו מהחיים, הרי חיים רק פעם אחת: נאגטס, צ'יפס, קולה, נוטלה - זה אחלה תפריט. לא?
מה עושים? אם היא תתעקש רק על הברוקולי ותוציא את הממתקים מהבית, מישהו או מישהם ואבא שלהם יאכלו אותם בסתר כי אין כמו הפרי (או הוופל) האסור. אז מה עושים? מבינים שחיי משפחה טובים ורגועים (שלום בית, אם תרצו) חשובים יותר מלבלות את היום במלחמה על העקרונות. אני לא אומרת לזרוק אותם, חלילה. יש דרך מצוינת להנחיל עקרונות שאינה כרוכה במריבות. קוראים לה דוגמה אישית. ככל שהילדים יראו את ההורים אוכלים בריא, כך גדל הסיכוי שהם לפחות יסכימו לטעום. מומלץ לדבר על זה בארבע עיניים: כמה שלה חשוב שהילדים יאכלו בריא, כמה שלו חשוב שיהיו גם פינוקים וג'אנק פוד מדי פעם, ולהגיע להסכמה על מועדים ומינונים.
אחר צהריים בנעימים?
היא: "חשוב לי שהילדים ילכו לחוגי ספורט. אני רוצה לרשום אותם לג'ודו, כדורגל, שחייה וקפוארה. שלא ישבו כל היום מול המסכים".
הוא: "חשוב לי שהילדים יפתחו את המוח. אני רוצה לרשום אותם לרובוטיקה, סייבר, אנגלית ושחמט. זה חשוב לעתיד שלהם, שיהיה להם יתרון".
מה שניהם בסך הכול רוצים? להעשיר את שעות הפנאי ותחומי העניין של הילדים.
מה עושים? שוב, חשוב לשלב בין ההשקפות והרצונות של שני ההורים, אך במקרה של שעות הפנאי (ולא רק במקרה הזה) חשובות גם דעת הילדים והנטייה שלהם. אולי הילד מוכשר באמנות או במוזיקה? רוצה אילוף כלבים או רכיבה על סוסים? אולי הילדה בכלל לא רוצה חוגים, ומעדיפה רק להיפגש עם חברות? ואולי הלימודים מעמיסים מספיק מטלות והילד רוצה גם לנוח אחר הצהריים? נושא כזה (ולא רק הוא) מזכיר לנו להניח לרגע בצד את חילוקי הדעות בינינו, ולהקשיב קודם כול לילדים.
ערב טוב?
היא: "איפה אתה? הכול עליי! לא מספיק הייתי איתם כל אחר הצהריים, אתה שוב לא עוזר לי עם ארוחות הערב והמקלחות?".
הוא (האמת שאין לי כוח להתמודד עם כל הטרפת והצעקות שלה ואני מעדיף להישאר עוד שעה בעבודה): "יש לי ישיבה דחופה, אנסה להגיע כמה שיותר מהר".
מה היא בסך הכול רוצה: קצת עזרה, מישהו שיחלוק איתה במטלות.
מה הוא בסך הכול רוצה: להיות שותף שווה (ולא רק "לעזור"), אבל לרוב היא דורשת שהעזרה תהיה בדרך שלה, ומבקרת אותו על הדרך שלו. אז מניסיון שלו, עדיף שיגיע באיחור.
מה עושים? חלוקת תפקידים: הוא מקלח, היא מפנה את ארוחת הערב; היא מרדימה את הקטן, הוא מספר סיפור לגדולה (ולמחרת מתחלפים, או שלא; זה הרי ישתנה מהר מכפי שחשבתם). ובעיקר: בלי ביקורת ותלונות על איך שהצד השני מקלח ("לא שטפת לה מאחורי האוזניים"), מספר סיפור ("לא עשית קולות של חיות"), שוטף כלים ("השארת את כל הג'יפה בכיור") וכן הלאה. ביקורת הורסת את כל הרצון לעשות.
תחשבו על המשפחה כמו על חברה עסקית. לכל חברה יש מנכ"ל אחד וסמנכ"לים לעניינים שונים. במשפחה, לעומת זאת, יש שני מנהלים. לכל מנהל הדרך שלו להוביל את החברה להצלחה ולשגשוג, ובאופן טבעי השוני גורם לחיכוכים.
על כל נושא שמעורר מחלוקת מחר או בעתיד וכאמור, יש ועוד יהיו אינספור כאלה (האם לתת לה לישון אצל חברה? איך להגיב כשהילד לא עשה שיעורים? דיבר לא יפה? האם לתת לסבתא לעשות בייביסיטר בהנחה שנקבל ילד עתיר סוכרים ומסכים? האם לשלוח את הילד לבית ספר אנתרופוסופי? האם לאמץ כלב? מה לעשות אם אני לא סובלת את החבר של הילדה?) - נזכור את העיקרון הזה: לדבר על זה בארבע עיניים, ברוגע ובלי שיפוטיות. נסביר את הצד שלנו, ונקשיב (באמת) לצד השני.
אם רק ניזכר בכך שהאינטרס הוא משותף (טובת הילדים, שמחה בבית) ולכל אחד הדרך שלו להגיע לאותה מטרה, נוכל להבין שהדרך שלנו היא לא היחידה הנכונה. וגם אם נסכים לא להסכים (וכן, זה בסדר שיהיו דברים שמותר לעשות רק עם אבא, או רק עם אמא, אם אינם מסוכנים), נוכל לכבד את ההשקפה ואת הדרך של בן או בת הזוג שלנו.
- הכותבת היא מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר
