דורון שפרוני הלפרין (42) ועינה קפלן (42) הן הבעלים של GoldJojoba, עסק לשיווק מוצרי טיפוח מחוחובה בקיבוץ יפתח שבצפון, ממש מעל קריית־שמונה, על גבול לבנון. עד פרוץ המלחמה, העסק שגשג ושתי הקיבוצניקיות שהן גם חברות מגיל אפס, היו מבסוטות מצמיחתו. אבל אז הגיע 7 באוקטובר וטרף את הקלפים.
דורון: "ב־7 באוקטובר קמנו בבוקר ונוכחנו לכל הזוועות. ישר עלתה המחשבה אם תיפתח חזית גם בצפון. התקשרתי לאחי, שהוא בתפקיד בכיר בבור, והוא אמר 'תהיי בכוננות'. מדובר באיש אדיש מאוד, אז נלחצתי וישר הכנתי מזוודה קטנה. ב־8 באוקטובר בעלי יונתן פתח את הדלת של המרפסת בבית שלנו ומצא בה חיילים. קיבוץ יפתח נמצא ממש על גבול לבנון, והבית שלנו פונה מצד אחד לחרמון ומהצד השני לעמדות של חזבאללה. החיילים החמודים סימנו לו להיכנס הביתה ולא לצאת למרפסת, וככה הבנו שאנחנו בבעיה".
דורון, אמא לשלושה, ועינה, אמא לתינוק, ארזו את מיטלטליהן בחופזה ועברו עם 90% מחברי הקיבוץ למלון "נוף גינוסר" שבקיבוץ גינוסר ליד הכנרת.
עינה: "שבועיים לפני שזה קרה, בעלי, שהוא חלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ, חזה את זה. הוא היה בהמון אימונים ומטווחים, והייתה לו הרגשה שמשהו רע הולך לקרות. אני זלזלתי. כשזה קרה, הבלבול בקהילה היה מטורף. לא הייתה הוראה מפורשת לצאת, אבל היה מאוד לא נעים להישאר. אחרי כמה ימים התקבלה החלטה, ותוך שבוע כולנו התפנינו. היום אין שם אף אחד. כרגע הקיבוץ לא ניזוק, אבל במנרה, שנמצא צמוד אלינו, הופגזו 85 בתים והם הרוסים לגמרי".
עינה: "אני ודורון היינו רצות כל בוקר בחמש וחצי במטעי התפוחים והאגסים ויודעות שמסתכלים עלינו מעבר לגדר, אבל לא פחדנו"
דורון: "בשבוע הראשון היינו בהלם ולא התעסקנו בכלום, אבל אז התחילו לפנות אלינו לקוחות מהאזור שלנו בדרישה לסחורה, והבנו שצריך לפתוח את העסק ולהמציא את עצמנו מחדש, עם הקהילה שלנו ועם אוכלוסייה חדשה שאנחנו לא מכירות, בגינוסר".
עינה: "הבאנו מדפסת ומוצרי אריזה, וכל יום נתקלנו בבעיה חדשה. היינו צריכות פתאום חברת משלוחים חדשה, לא ידענו איפה לשים את הסחורה. בהתחלה אחסנו הכול אצלי בחדר. קנינו שני ארונות כתר והוספנו על הצפיפות שכבר הייתה. אחר כך הציעו לנו במלון את בית הכנסת כמחסן. אז עכשיו הסחורה שם ואנחנו הולכות לשם בכל פעם שצריך להוציא סחורה ולארוז".
"כל יום אני אומרת שמחר אני עוזבת"
לפני שנתיים היה להן בכלל עסק אחר בשם "חדר לדוגמא". דורון היא מעצבת תקשורת חזותית במקצועה, ועינה היא צלמת, ויחד הן הקימו עסק משותף למיתוג עסקים. את ההיכרות עם מוצרי החוחובה הן חייבות ל"נטפים", החברה הישראלית המצליחה לייצור טפטפות ששייכת לשלושה קיבוצים: יפתח שבצפון, חצרים שבדרום ומגל שבמרכז. דרך הקשרים עם נטפים הגיעו השתיים למטעי החוחובה של הקיבוץ הדרומי, חצרים.
דורון: "לחוחובה הגענו במקרה. באנו לפגישה בחצרים בכלל כדי להציע להם מיתוג למוצרי החוחובה שלהם. הם מגדלים שם עשרת אלפים דונם של מטעי חוחובה, והגידולים שלהם נודעים בכל העולם - הם משווקים לוולדה, אסתי לאודר, ג'ונסון אנד ג'ונסון. בארץ פחות מכירים את החוחובה. עשינו להם מצגת מיתוג ובסופה הם אמרו תודה והציעו לנו לקחת מוצרים לניסיון, 'כי אף אחד לא מכיר את החוחובה בצפון'. השתמשנו, התלהבנו, הבאנו לחברות וראינו כי טוב. בשלב הזה החלטנו לקנות מהם את המוצרים ולשווק אותם אצלנו באזור. התחלנו לעשות חוגי בית, הרצאות, פגישות במועדוניות לוותיקים, וזה עבד נהדר. בצפון קוראים לנו 'החוחובות'".
"בהתחלה אחסנו הכול אצלי בחדר, קנינו שני ארונות כתר והוספנו על הצפיפות שכבר הייתה. אחר כך הציעו לנו במלון את בית הכנסת כמחסן. אז עכשיו הסחורה נמצאת שם"
"גולד ג'וג'ובה" הם מוצרי קוסמטיקה טבעיים על טהרת שמן החוחובה, שמתאימים לדבריהן מגיל אפס עד מאה ולכל פינה בגוף. עינה: "הבסט סלרס שלנו הם קרם הפנים, שפתון הלחות וקרם של 50% קנאביס ו־50% חוחובה, שהוא כמו וולטרן טבעי. החוחובה הוא שמן מאוד יקר, אז ברוב המוצרים שמים ממנו אחוזים מאוד קטנים. במוצרים שלנו יש אחוז גבוה מאוד שלו והוא עושה ניסים. הוא עושה אנטי־אייג'ינג מטורף ומבהיר פיגמנטציה".
אחרי שהצליחו להתאפס על סחורה ("היינו צריכות לנסוע עם מישהו מכיתת הכוננות ובתיאום עם צה"ל") התחילו לשווק את מוצריהן כמו שהן יודעות. דורון: "הרצאות במלונות בכל אזור טבריה, ירידים של מפונים, נסענו גם לירידים בקאנטרי ברעננה וברפא"ל, איפה שאפשר. יש לנו את האתר שלנו, שם הלקוחות הישנים ממשיכים לרכוש והקהל החדש מקסים ומפרגן. זה מוזר אבל אנחנו ממשיכות הלאה".
איך זה לחיות במלון כבר שלושה חודשים?
דורון: "קשה נורא. אני רגילה לבית הגדול שבנינו בקיבוץ ופתאום צריך להסתדר בחדר אחד חמש נפשות וכלבה. רק עכשיו העבירו אותנו לשני חדרים. המסגרות של הילדים בקיבוץ שלנו הן עד ארבע, פה הן עד אחת. אנחנו לא רגילות לקבל אותם באחת בצהריים".
עינה: "בעלי בכיתת הכוננות ביפתח, אז אני בקושי רואה אותו וזה לא פשוט".
דורון: "יש לנו ילדים קיבוצניקים שרגילים לגור בדשא אחד גדול ופתאום הם גרים בבניין עם מרחב מצומצם. לי יש שני מתבגרים, אין פרטיות. לנו אין מטבח ואין איפה לבשל ואני והבן האמצעי שלי צליאקים, אז זה קשוח. בעיקרון זו קלחת של עצבים. לאט־לאט אנשים גם עוזבים ומחפשים פתרונות אחרים. חלק שכרו בתים באזור וחלק עזבו רחוק יותר, אפילו להוד־השרון".
מה בכל זאת מחזיק אתכם?
עינה: "העובדה שאנחנו יחד, שלילדים יש את החברים שלהם. קהילת יפתח היא מהטובות שאני מכירה וזה מחזק. ביפתח חדר האוכל מופרט כבר שנים, ובגינוסר פתאום יש לנו שלוש ארוחות משותפות ואחרי הארוחה יורדים לסיגריות וקפה. יש לנו גם הרבה אירועים ואמנים. בהתחלה זה היה לו"ז מטורף שאתה לא יכול לעמוד בו, שלחו לנו המון אמנים. הילדים היו באופוריה מטורפת".
דורון: "יש גם פלוסים כמו הכנרת. הילדים שלי התחילו לדוג, לעשות סאפ, הם ממציאים את עצמם מחדש עם תחביבים חדשים".
תחזרו ליפתח?
דורון: "אני לא רואה את עצמי במקום אחר, אבל מצד שני אני לא מוכנה שהילדים שלי יחיו בפחד".
עינה: "אני ודורון היינו רצות כל בוקר בחמש וחצי במטעי התפוחים והאגסים ויודעות שמסתכלים עלינו מעבר לגדר, אבל לא פחדנו. המצב השתנה, בנו לי מיגונית מול המטבח ושמו שקי חול. זה כבר לא יהיה אותו דבר".
דורון: "בינתיים אנחנו פה, למרות שכל יום אני אומרת 'מחר אני עוזבת'. בזמן הזה אנחנו מתגבשים. כמה שאת חושבת שקיבוץ זה מקום מגובש, היו אנשים ששנים הייתי איתם ב'שלום שלום' ופתאום אני מכירה אותם טוב יותר, שומעים הכול דרך הקירות".
עינה: "זה קיבוץ בהארד קור, הכי מטורף שאפשר, מרגיש כמו 'האח הגדול'".
