כילדה ביישנית לשעבר, מרגע שהפכתי לאמא ידעתי שאחד הדברים החשובים ביותר שארצה להעניק לילדיי הוא ביטחון עצמי. מוטב שיתהלכו בעולם בחזה נפוח מחשיבות עצמית, מאשר שכמוני, יתביישו להצביע בשיעור גם אם ידעו את התשובה, חשבתי לעצמי. אבל איך עושים את זה? איך מעניקים לילדים ביטחון עצמי אמיתי, שיהפוך אותם גם למבוגרים בטוחים בעצמם? היום, ממרומי תשע שנות אימהות, אני יכולה לומר שאני עדיין לא יודעת את התשובה. לכן, כשליאת לוי־קופלמן (46), סופרת, אמנית, יזמית ומרצה לקידום נשי מרמת־גן, כתבה עם בתה אלונה מדריך לבניית ביטחון עצמי לבנות, מיהרתי לברר איתן את הנושא לעומק.
גילוי נאות: את ליאת אני מכירה עוד מהימים שבהם נפגשנו במסדרונות קבוצת המגזינים של "ידיעות אחרונות", כשהייתה העורכת הראשית של המגזינים GOstyle ו"פנאי פלוס". בזמן שערכה שני עיתונים וגידלה שלושה ילדים (אלונה בת התשע, יותם, בן 15 וחצי, וגור, בן 12 וחצי), היא גם הספיקה לכתוב שני רבי־מכר. הספר החדש, "אני הבוסית!" (ידיעות ספרים), הוא המשך לספרה "את הבוס!".
"התחלתי לקרוא את 'את הבוס!' ושאלתי את אמא למה אין ספר כזה לילדות קטנות יותר", מספרת אלונה כשאני שואלת מניין נולד הרעיון ליצירת הספר המשותף. "ואז התחלנו לכתוב אותו ביחד".
ליאת: "אלונה, את שוכחת את הפרט הכי חשוב. מי כתבה את ראשי הפרקים הראשונים לספר?"
אלונה: "אני!"
היית בת שבע וחצי כשהתחלתן לכתוב את הספר. מאיפה הגיעו הרעיונות?
אלונה: "היה די קל לחשוב על הרעיונות הגדולים, אבל את הדוגמאות היה קשה למצוא. על כל סיפור אישי שמופיע בספר חשבנו הרבה זמן".
תנו דוגמה.
אלונה: "בפעם הראשונה שרקדתי מול קהל, הייתי חסרת ביטחון. אחרי הריקוד הראשון רציתי ללכת הביתה, אבל אז הבנתי שחיים פעם אחת...".
ליאת: "ושהכישלון הראשון לא מעיד על הריקוד השני".
אלונה: "נכון. הבנתי שאם זה קרה פעם אחת, למדתי מזה ועכשיו אני יכולה לנסות שוב ולשפר".
ליאת: "ואכן הייתה לה הופעה מעולה אחרי זה".
החוויה תיצרב
הסיפור של אלונה מדגים את אחד העקרונות בספר. "חובה להיכשל כדי להצליח", אומרת ליאת. "אם לא נכשלנו, לא יהיו לנו כלים להתמודד עם דברים שיקרו לנו, והם יקרו לנו. אם אנחנו רוצים שהילדה שלנו תדע להתנהל בסיטואציות - משפחתיות, חברתיות ומיניות - חייבים לתת לה ליפול. להיות שם ולצפות מהצד, אבל לתת לה לעשות טעויות. כשהיא תיפול חזק בגיל צעיר, החוויה תיצרב והיא תוכל להתמודד עם דברים גדולים יותר בהמשך".
בהקשר הזה כותבת ליאת בספר על מקרה מילדותה, שבו היה לה בלק־אאוט במבחן. כשהפצירה באמה, מאירה, להתקשר למורה ולבקש ממנה מבחן חוזר, האם שלחה אותה לעשות זאת בעצמה. למרות הקושי, היא מספרת, אחרי שעשתה זאת, הרגישה מחוזקת. "זה קרה מחוסר ברירה, כי אמא שלי גידלה אותי ואת אחותי לבד, בשנים שבהן המונח אם יחידנית עוד לא הומצא", היא משתפת.
"הילדים שלי יודעים לעשות הכל, כולל לעלות על כל אוטובוס בכל מקום בארץ. נתתי להם חופש גדול מגיל צעיר, למרות הביקורת"
את חושבת שזה מה שגרם לך להפוך לאישה מצליחה ומלאת ביטחון?
"מגיל אפס ראיתי את אמא שלי מחליפה גלגל באוטו וקודחת חור בקיר. הבנתי שאצלנו בבית אין דבר שרק גבר יכול לעשות. היה לי ברור שאני יכולה לעשות הכל, כי זה מה שראיתי בבית. לא תמיד הייתי מלאת ביטחון, אבל העזתי יותר מהילדים האחרים שאני מכירה".
כך גם גידלת את הילדים שלך?
"כן. בגלל הדברים שחוויתי בחיים ובגלל שאחותי הקטנה נפטרה מגידול בגזע המוח בגיל 19, הבנתי שאני לא רוצה לגדל ילדים שיהיו תלויים בי ושאם חס וחלילה יקרה לי משהו, הם לא יוכלו להתנהל בעולם בעצמם. לכן, הילדים שלי יודעים לעשות הכל, כולל לעלות על כל אוטובוס בכל מקום בארץ. נתתי להם חופש גדול מגיל צעיר, אף על פי ששמעתי על כך ביקורות. לפעמים גם הם התבאסו כשהיו צריכים לעשות משהו שנתפס כתפקיד של ההורים. למשל, אצלנו מגיל צעיר הגדול היה לוקח את הקטנים למסגרות. זה לימד אותם אחריות ופיתח אותם כיחידה".
אז עצמאות וחופש לטעות הם אבני היסוד לבניית ביטחון עצמי?
"הכי חשוב זה ערוץ ישיר, לא שיפוטי ולא ביקורתי עם הילדים, כי מעל הכל הילד צריך להרגיש שיש לו מקום שבו הוא מוגן ושלא משנה מה, ההורים מאחוריו. חשוב לעשות את העבודה הזאת, כי האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לבקר, ואז בפעם הבאה הילד לא יבוא לספר לנו".
הבעיה היא שהרבה ילדים לא משתפים. שואלים אותם איך היה בבית הספר והם אומרים "כיף", וזהו.
"בספר שכתבנו יש הפעלות, שאלות וכל מה שצריך כדי לשמוע מה עובר על הילד. לא צריך ללמוד איך לדבר עם הילד ולא צריך להכריח את עצמנו להגיד דברים שאנחנו לא יודעים. הכל שם".
לא במקום חוג
ואם כבר מדברים על שיח בין הורה לילד, בשנה האחרונה היה לליאת ולאלונה שיח צפוף, ולא רק על ענייני הבית, החוגים ובית הספר, אלא גם על כתיבה, עריכה והוצאה לאור.
איך כותבים ספר משותף של אמא ובת?
ליאת: "את שלב התחקיר עשיתי לבד, אבל את הכתיבה עשינו יחד והקפדנו שזה לא יהיה על חשבון זמן של חברות וחוגים".
אלונה: "נכון. כתבנו בשישי ושבת ובחופשים".
ליאת: "כל אחת התחילה את הכתיבה שלה אחרי שקראה את מה שהשנייה כתבה. התייחסתי לזה כמו אל חוג או פעילות משותפת. לא רציתי להשניא את זה עליה, אלא שתצא עם טעם טוב. לכן זה לקח לנו שנה".
אלונה, זו הפעם הראשונה שאת כותבת?
"לא. אני כותבת במחברת סיפורים שאני ממציאה".
ליאת: "היא כותבת הרבה. היא מאוד יסודית ורצינית, בודקת כל דבר".
כשאני שואלת את אלונה אם אמא היא ההשראה שלה, אני נענית בשתיקה רועמת, עד שהיא עונה בשקט (אבל בביטחון, איך לא?): "כן, אבל גם אבא". "אבא שלה הוא עורך וידיאו ובמאי עריכות בטלוויזיה", מספרת ליאת על בעלה, גלעד לוי־קופלמן. "כל העבודה שלו היא סטורי טלינג".
איך היה לעבוד ביחד?
אלונה: "מאתגר".
היו חילוקי דעות?
"קצת. היה סיפור שכתבתי, ואמא אמרה שצריכים להכניס יותר פרטים".
ליאת: "נכון, אבל זה לא חילוקי דעות".
אלונה: "זה סוג של".
ליאת: "אלונה כתבה סיפור לאחד הפרקים, ואז הסברתי לה עם כובע העורכת שלי, שכדי להבהיר נקודה צריך לכתוב סיפור מפורט. זה קשה לילדים קטנים וגם לילדות גדולות".
אלונה: "אני לא קטנה. אני צעירה!".
למה אתן מייעדות את הספר לאמהות ובנות ולא לאמהות (או אבות) ובנים?
אלונה: "בדרך כלל לבנים יש יותר ביטחון. למשל, במצבים של תחרות, בנות רגישות יותר. אבל אני חושבת שהספר מתאים גם לבנים".
ליאת: "לצערנו עדיין אין שוויון בין נשים לגברים ובין ילדות לילדים. פיזיולוגית והורמונלית אנחנו לא אותו דבר. בספר התמקדנו ביחסים של אמהות ובנות, שהם שונים מיחסים של אמהות ובנים, גם מעצם העובדה שהאמהות הן המודל של הבנות שלהן. בנות מסתכלות על אמא שלהן וחושבות - איך אני איראה כשאהיה גדולה, איך אתנהג בסיטואציות מסוימות, למשל - כשאלד או כשאהיה מנהלת. לכן ייחדנו את הספר לאמהות ובנות, אבל את הספר הזה יכול לקרוא כל הורה לכל ילד. הספר אמנם כתוב בלשון נקבה, אבל כמו שאנחנו התרגלנו כל החיים לקרוא בלשון זכר, הבנים יכולים לקרוא בלשון נקבה".
את חושבת שהיית יכולה לכתוב את הספר הזה מוקדם יותר, או רק עכשיו, כאמא ותיקה לשלושה?
"זה היה תהליך טבעי, כי עם כל אחד מהילדים עשיתי משהו. כשהייתי בהיריון עם הבכור, כתבתי טורים על היריון ב־ynet; בחופשת הלידה עם האמצעי כתבתי את הספר 'OMG אני בהיריון!', והספר שלי ושל אלונה הגיע עכשיו לא במקרה. בחמש השנים האחרונות העולם שלנו הואץ. תהליכים שפעם ארכו דורות, התקצרו עכשיו לשנתיים־שלוש, וכולנו נקלענו לעולם שאנחנו לא מכירים. חוסר שוויון, רשתות חברתיות, בודי שיימינג - כל הדברים האלה תופסים את הבנות שלנו במקום מאתגר, והספר הזה הוא סוג של ווייז להורים לעולם החדש".
יש לך עוד ספר בקנה?
"יש לי רעיון, אבל זה ייקח טיפה זמן".
אולי אלונה תבוא עם עוד רעיון.
"אולי. אבל היא עסוקה עכשיו בכתיבת סדרה".
מאירה קופלמן קסטן, אמא של ליאת וסבתא של אלונה, נפטרה במפתיע החודש. הכתבה היא לזכרה.
