צפו בווידאו
(כתבת : אורית מרלין-רוזנצוייג | צילום: ליאת לרנר)
כשהתחילו הבחילות והרגישות לריחות ולטעמים, ידעה דורון כץ אשר שהיא צריכה לקנות בדיקת היריון ביתית כדי לאמת את התחושה. זה היה רגע לפני ערב חג שבועות. "הלכתי לקופות שמשלמים בהן עצמאית", היא מספרת, "לא רציתי לעמוד בתור ושאנשים יראו שקניתי את הבדיקה. עשיתי את הבדיקה בבית, בבוקר החג. כשראיתי שני פסים, סיפרתי את הבשורה ליוני. זה היה רגע מרגש של אושר. אמנם הרגשתי, אבל עד שאת לא רואה תוצאה חיובית, את לא יודעת".
העובדה שנכנסת להיריון אחרי שבי בתנאים קשים היא קצת נס, לא?
"כן. רציתי עוד ילד כבר לפני המלחמה. זה לא קרה כי לא היינו בשלים. יוני לא רצה, ובסדר, כיבדתי את רצונו. לא פשוט להיות עם שתי ילדות קטנות ולהחליט על עוד ילד. הבנתי למה הוא לא רוצה וגם הבנתי למה אני כן רוצה".
ואחרי השבי?
"כשחזרתי משם, היו לי התלבטויות עם עצמי אם אני באמת רוצה עוד ילד. האם אני רוצה להביא ילד לעולם כזה או למשפחה בפוסט־טראומה? הרי כולנו פה עברנו חוויה בלתי נתפסת. אני מסוגלת לזה בכלל? זה טוב למשפחה? הרצון שלי הרים את הראש שוב כמה חודשים אחרי שחזרתי מהשבי. לא ציפיתי שזה יבוא יחסית מהר. זה היריון שהגיע אחרי תקופה של תזונה לקויה בשבי, ירידה דרסטית במשקל, סטרס ואבל. אני אהיה פתוחה ואגיד שאפילו מחזור לא קיבלתי במשך חודשים. הכול ביחד לא היה לטובתי. הופתעתי, וזה רק גרם לי להרגיש שזה הדבר הנכון שהיה צריך לקרות. ההיריון הוא אחד הניסים שקרו לי בשנה האחרונה, לצד הדברים הקשים".
על הפרידה מבעלה: "לא קל לי, אבל אני אהיה בסדר והמשפחה תהיה בסדר. הבנות נשארות במקום הראשון מבחינתנו. פרידה היא רכבת הרים רגשית"
הרגשת שאת יכולה?
"כן. אני חושבת שאני חזקה. אם אני עושה משהו, זה סימן שאני יכולה לעשות אותו. לבנות שלי, רז (6) ואביב (4), זה יביא הרבה טוב. הן מתרגשות בטירוף לקראת הלידה, שצפויה בפברואר, והן מצפות לזה. אין שמחה ממני, עם כל המורכבות שבדבר. זה יעשה טוב לילדות ולכל המשפחה".
כץ אשר שוחררה מהשבי עם בנותיה ב־24 בנובמבר 2023, בפעימה הראשונה של עסקת החטופים, אחרי 49 יום בעזה. במהלך החטיפה לעזה נהרגה אמה, אפרת כץ ז"ל, מירי מסוק חיל האוויר. אחיה, רביד כץ ז״ל, חבר בכיתת הכוננות של ניר עוז, נלחם להגן על הבית ונרצח כשהוא בן 51. גופתו נחטפה לעזה וחולצה ביולי האחרון.
היא כבר נמצאת בחודש השמיני, ועדיין לא עשתה הכנות מיוחדות לקראת הלידה. היא לא קנתה בגדים או ציוד, וגם לא ביקשה לדעת את מין העובר.
4 צפייה בגלריה
כץ אשר: "אם ההיריון היה לפני 7 באוקטובר, ברור שהייתי יודעת את מין העובר"
(צילום: אריאל בלאק; סגנון: לימור מאיה ריחאנה)
"דווקא עכשיו, להשאיר קצת מסתוריות עושה לי טוב", היא אומרת. "אם הייתי נכנסת להיריון לפני 7 באוקטובר, ברור שהייתי יודעת את מין העובר וכבר היה לי עכשיו את כל הציוד של התינוק. בעבר הייתי חייבת שהבגדים יהיו מקופלים במגירות, ושיהיו רשימות של כל הציוד ומה צריך בקובץ אקסל. הדבר הזה לא קיים עכשיו. משהו השתחרר. הצורך בסדר וארגון כבר לא מנהל אותי. בחנות אחת של תינוקות עדיין לא הייתי. אני גם עוד לא חושבת על שמות.
"ההיריון הזה שונה מקודמיו. הגוף והנפש עסוקים בחטופים ובאובדנים. אני מתפללת כל ערב שבן הזוג של אמא שלי ז"ל, גדי מוזס, שחגג בשבי יום הולדת 80, יזכה להיות בארץ ביום הלידה. בדצמבר לפני שנה הג׳יהאד האיסלאמי הפיץ סרטון של גדי, אות חיים. מאז אנחנו לא יודעים כלום".
לא בחרתי להתפרסם
לפני חודש וחצי פרסם יוני אשר, בעלה בנפרד של דורון, פוסט אישי ופתוח בחשבון הפייסבוק שלו, ובו הודעה על כך שהוא ואשתו נפרדים. המפגש הראשון שלי עם דורון, שהתקיים בביתם היפה במושב בשרון, התרחש רגע לפני ההודעה על הפרדת הכוחות. בפגישתנו השנייה, דורון מלטפת את הבטן, שותקת לרגע ומאשרת את הדברים באופן ענייני.
"זה נכון", היא מודה, "יוני ואני החלטנו להיפרד. לא קל לי, אבל אני אהיה בסדר והמשפחה תהיה בסדר. הבנות נשארות במקום הראשון מבחינתנו. עם זאת, אני בוחרת להשאיר את נסיבות פרידתנו בתוך קירות הבית. אני אדם פרטי, לא בחרתי להפוך לאישה מוכרת בציבור, זה קרה מכורח הנסיבות. לפחות את חיי האישיים אני עדיין רוצה לשמור לעצמי ולהישאר הכי נקייה בתהליך. זה לא פשוט לכולנו. החיים מורכבים ומלאים בהפתעות, טובות ולא טובות, וצריך לעשות את הכי טוב שלנו".
מה את כן יכולה לומר?
"פרידה היא רכבת הרים רגשית והיא לא דבר יפה, אבל מבחינתי לא משנה מה קרה ומה יקרה בינינו, אנחנו משפחה, ועוד מעט נהפוך להיות חמישה. זה לא ישתנה. למען הילדים תמיד נישאר משפחה, בטוב ובחיוך. למרות שקשה עכשיו, אני מקווה שפנינו לעתיד טוב יותר".
בחיים שלפני 7 באוקטובר הייתה דורון כץ אשר (35) רואת חשבון, שעבדה בחברת הנדל"ן "אפי נכסים". אם הכול ילך כשורה, היא צפויה לחזור למשרדה לאחר חופשת הלידה. המנהלים שלה מחכים לה ותומכים בה לאורך השנה הקשה הזו.
"ניסיתי לחזור לעבוד קצת לאחרונה", היא אומרת, "היה איזה ניסיון התנעה של משהו. הגעתי למשרד פעם בשבוע. להגיד לך שזה צלח? לצערי לא. אני לא יכולה להתרכז. החזרה לחיים שגרתיים של בית־עבודה־ילדים כשגדי נמצא במנהרות מאוד קשה לי. אני משתדלת לבוא פעם בשבוע. זה משמעותי עבורי להתלבש ולצאת מהבית. אני מקווה שאחרי חופשת הלידה דברים ייראו אחרת".
הבנות היו חולות כמה פעמים
ספרי על התחושות בזמן החטיפה?
הייתי באיזשהו ניתוק רגשי. את רק רוצה להישאר בחיים, להגן על הבנות שלך, ואת לא מבינה שזו הסיטואציה שאת נמצאת בה. כשהגענו לעזה נכנסנו למפקדה של חמאס שבתוכה היו מאות אנשים. אני הייתי פצועה וביקשתי רופא כי לא הפסקתי לדמם, ואיבדתי את ההכרה פעמיים. ואז ראיתי שאביב פצועה ברגל. מההלם היא לא פצתה פה.
"בחוץ חיכה לנו אוטו ובו גבר ואישה, ואחרי כמה דקות הגענו לבית שלהם. הגוף שלי היה גמור. בקושי יכולתי לעלות במדרגות. הם הכניסו את הבן שלהם, שככל הנראה עובד כחובש, כדי לבדוק אותי. הוא ביקש לתפור לי את הפצעים, בלי הרדמה כמובן. לא ידעתי איך אגיב לכאב, וביקשתי מהבנות שלי להתרחק לקצה החדר, אבל הן היו כל כך מבוהלות שלא הסכימו לעזוב אותי. זה גרם לי להיות מאופקת כשתפרו לי את הפצעים, למרות כאבי התופת".
אביב ורז מדברות על השבי כאילו זה היה אתמול. הוא נוכח בבית ואנחנו לא מטאטאות מתחת לשטיח. הן אומרות, ׳חביבי, שוואיה שוואיה׳, וגם סופרות בערבית לפעמים
כעבור 16 יום הועברו למקום אחר. "העירו אותנו באמצע הלילה ואמרו לנו לצאת מהר, כי צה״ל הודיע שהוא מפציץ את הבית. יצאנו לרחוב מחופשות לערביות. זה היה אחד הרגעים המפחידים. פחדתי שהבנות ידברו בעברית, שהן יבכו, שמשהו ישתבש ונעבור לינץ׳ באמצע הרחוב.
"לקחו אותנו לבית החולים 'נאצר' בחאן יונס. שם פגשנו חטופים נוספים, רובם כבר השתחררו היום, חוץ מדוד קוניו. היינו שם 33 יום בתנאי היגיינה ורעב נוראיים. הבנות שלי עשו צרכים בפח של החדר, כי השירותים היו נעולים, היינו צריכות לדפוק על הדלת וילדות בגיל הזה לא יכולות להתאפק. היה ריח נורא בחדר והן היו חולות כמה פעמים. לפעמים הביאו לי משהו להורדת חום ולפעמים פשוט אמרו לי לשים אותן מתחת לזרם מים קרים. הכניסו לנו חצי פיתה ביום לכל אחת. הייתי רעבה והבנות בכו שהן רעבות. ניסיתי למשוך את השינה שלהן עד השעות היותר מאוחרות, כי ידענו שבבוקר לא נכנס אוכל, אז רציתי שהן יקומו באמצע היום ולא יחושו רעב הרבה שעות".
איך תיווכת לבנות שלך את מה שקורה?
"אמרתי להן שאנחנו עכשיו אצל אנשים טובים שישמרו עלינו, וברגע שנוכל נחזור הביתה. עד היום הן שואלות אותי למה גדי לא חוזר הביתה ואם כל הרעים כבר בכלא".
מה שלומן היום?
"אביב ורז בשגרה מלאה וטובה של גן, חברות, חוגים וימי הולדת. כל מה שילד רגיל עושה. ההתאקלמות בבית לקחה זמן. זה לא שאין קשיים, הן מדברות על השבי כאילו זה היה אתמול. הוא נוכח בבית ואנחנו לא מסתירות ומטאטאות מתחת לשטיח. יש להן חוסן נפשי גדול. אמנם אביב הייתה מאוד קטנה, אבל היא זוכרת מה פצע אותה ואיפה היא הייתה ושמות של מחבלים ששמרו עלינו בבית החולים. הן אומרות, ׳חביבי, שוואיה שוואיה׳, וגם סופרות בערבית לפעמים. זה לא מבהיל אותי. היום הן כבר מדברות בלקסיקון של 'היינו חטופות', 'סבא גדי בעזה', 'הרעים הרגו את סבתא ואת דוד רביד'".
אנחנו רגע לפני שנה חדשה. מה את מאחלת לעצמך?
"אני לא יכולה לאחל לעצמי שום דבר טוב כרגע. אני מקווה שהשנה החדשה תתחיל כש־100 החטופים איתנו בבית, מי לשיקום ומי לקבורה. עד שזה לא יקרה, אנחנו תקועים ב־7 באוקטובר. זו לא תהיה שנה חדשה מבחינתי ולא יהיה אפשר לדבר על תקומה".
הריאיון המלא עם דורון כץ אשר מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
ניהול סט: דור מרדכי, איפור ושיער: ליאט בן שמשון במוצרי "סוטיס" ישראל
