אני גרושה. אני לא גרושה באושר, אני לא גרושה לא באושר. אני גרושה כי ככה יצא. התחתנתי, הבאתי לעולם ילדה, הנישואים לא הסתדרו כמצופה. התגרשתי ואני מודה: לי מעולם לא הייתה שום בעיה עם המילה "גרושה". לא, גם לא בעת מתן הגט, כשהאקס התבקש לומר: "הרי את מגורשת". אז מה? אז אמר. מיד אחר כך הוא גם אמר "והרי את מותרת לכל אדם"! וסליחה, אני לא זוכרת שהיה משפט דומה כזה עבורו. מבחינתי אני ניצחתי.
צחוק בצד, אני באמת לא מרגישה שהוא גירש אותי, שגורשתי. מילא לי היו קוראים "גרושה" ולו היו קוראים "המגרש". אבל לא. אני גרושה והוא גרוש. אף אחד לא גירש אף אחד או מקסימום, שנינו גירשנו זה את זו. למרות שלפעמים אני חושבת שמסכן הגרוש שלי, שהוא היה רוצה שקצת אגרש אותו. צריך לראות אותו בחו"ל. בכל פעם שהוא טס, הוא מוצא את עצמו בחנויות טיפוח עם רשימה בלתי נגמרת של קרמים ואיפור עבורי. בחיי. אני תמיד אומרת לו שחבל שהוא התגרש ממני. באמת לא יצא לו מזה כלום.
אבל אני שומעת הרבה על נשים גרושות שהתואר הזה כן מפריע להן והן מנסות למצוא כל מיני מילים חלופיות. "נשואה לשעבר", "נשל"שית", "רגושה". ובאמת שאני לא מבינה. בעיקר כי לרוב מדובר בנשים שבזמן שהיו נשואות לא הייתה להן שום בעיה לקרוא לבן הזוג "בעלי". וזו, בעיניי, אם כבר, מילה הרבה יותר בעייתית. אבל גם ממנה לא עשיתי עניין בזמנו וגם עכשיו לא ממש אכפת לי. אחרי הכול, אני גרושה.
