נעמי בנהרוש־ואן ווין (27), מנהלת פרויקטים ושיווק בסטארט־אפ (וגם עוסקת בעיצוב גרפי), נשואה, מתגוררת באורנית:
מספרד להולנד וחזרה: "נולדתי במדריד. אבא שלי הולנדי ואמא ספרדייה, שניהם יהודים ושניהם מוזיקאים. יש לי אח צעיר. כשהייתי בת שלוש עברנו להולנד, וכעבור חמש שנים חזרנו לספרד, הפעם לברצלונה. הבית היה חילוני, אבל חגגנו את ראש השנה ופסח. למדתי בבית ספר קתולי, ובגיל שמונה שאלתי את ההורים שלי למה אני לא הולכת למסיבה לכבוד אכילת לחם הקודש, כמו כל הבנות. הם ענו: 'את יהודייה, נחגוג לך בת מצווה בגיל 12'. הם הבינו שהם צריכים לשמור יותר על השורשים. בגיל 11 התחלתי ללמוד לקראת בת המצווה. בבית הכנסת של חב"ד קיבלו אותנו בידיים פתוחות, ולאט־לאט כל המשפחה חזרה בתשובה".
אנטישמיות: "כשהייתי בת 12 שאלו אותנו בבית הספר למה אנחנו לא באים לכנסייה בימי ראשון. ענינו: 'אנחנו יהודים'. זמן קצר אחר כך עשו לנו פנצ'ר ושרטו את הרכב עם מפתח בחנייה של בית הספר. בעקבות זאת אחי ואני עברנו לבית הספר היהודי. שנה אחר כך, ביום כיפור, יצאנו מבית הכנסת כשאנחנו לבושים לבן. בחור צעיר התקרב אלינו, זרק עלינו צלחת מלאה סלט ורוטב ואמר בספרדית: 'חבל שהיטלר לא סיים את העבודה'. שתקנו. הרגשתי נורא. מאותו רגע אמא שלי אסרה על אחי ללכת עם כיפה גלויה".
הביקור הראשון: "בגיל 14 הגעתי לישראל בפעם הראשונה, במסגרת חילופי תלמידים. התלהבתי מזה שכולם יהודים ולא צריך להסתיר את זה, ושיש אוכל כשר ובית כנסת בכל פינה. שמחתי לגלות שהמון ישראלים יודעים ספרדית בזכות הטלנובלות. בסוף כיתה י' הודעתי להורים שאני רוצה להמשיך בחינוך יהודי וחיפשנו רעיונות, כי לא היו כיתות י"א־י"ב בבית הספר שלי. בדיוק אז אמא שלי נתקלה במודעה של תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים), והציעה לי לעלות לבד. קצת פחדתי, אבל אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד".
עלייה: "בגיל 15 עליתי לארץ. בכיתי כל הטיסה, כי עיכלתי את הפרידה מההורים וגם בגלל המכתב המרגש שהם נתנו לי לפני הטיסה. הגעתי לפנימייה של האולפנה הדתית 'אמנה' בכפר־סבא. בהתחלה ידעתי להגיד בעברית רק דברים פשוטים, כמו שלום, מה נשמע, איפה ולמה. בכל פעם שאמרתי שאני עולה מספרד, שאלו אם אני חולמת בספרדית או ששרו לי את השיר 'הו, ברצלונה, ברצלונה'".
פדיחות: "מובן שבהתחלה עשיתי טעויות בעברית. הכרתי את המילה גברת, אבל לא הכרתי את המילה אדוני, וככה קרה ששאלתי זרים ברחוב: 'היי גבר, מה השעה?', או 'גבר, אתה יודע מתי האוטובוס מגיע?'. לא הבנתי למה אנשים מחייכים ולא עונים. רק בגיל 19 חברות גילו לי שנשים לא פונות ככה לגבר זר".
המשפחה מצטרפת: "אחי עלה ארצה שלוש שנים אחריי, ושנה אחר כך גם הוריי עלו. עשיתי שירות לאומי בגן לחינוך מיוחד, למדתי לתואר ראשון בעיצוב מדיה חדשה באוניברסיטת אריאל, וכשסיימתי, קיבלתי מלגת לימודים ממשרד העלייה והקליטה לתואר נוסף, בתקשורת ושיווק דיגיטלי. במקביל גם נהניתי מהפעילויות שהמשרד ארגן לסטודנטים עולים".
אהבה במגרש: "יום אחד חברה הזמינה אותי לשחק כדורסל בקמפוס, ושם הכרתי את אוריין, שהתלהב מזה שאני עולה מספרד, כי אביו נולד במרוקו הספרדית. לפני שנתיים התחתנו. לפעמים אני מדברת איתו בטעות בלשון נקבה, כמו למשל 'בואי לפה'. הוא כבר התרגל".
הסברה: "בתחילת המלחמה התראיינתי בספרדית לעיתונים מספרד ומארגנטינה. בנוסף, עזרתי למשפחות החטופים להתראיין לכלי תקשורת בספרדית. עם כל הקושי הביטחוני ישראל היא הבית שלי. לצערנו, האנטישמיות באירופה גברה, והיום כולם מבינים שאין לנו מדינה אחרת".
איזה הרגל ספרדי כדאי לישראלים לאמץ? "סייסטה - מנוחת צהריים".
לְמה את הכי מתגעגעת בספרד? "לשבת בבית קפה עם אווירה שמחה ולהזמין טאפאס ובירה".
לְמה לא תצליחי להתרגל כאן? "לעובדה שאוטובוסים עוברים לידך ופשוט לא עוצרים בתחנה".
מה המקום האהוב עלייך בארץ? "הסחנה".
