חופש גדול עם ילדים גדולים זה יותר קשה מחופש גדול עם ילדים קטנים. ואני אומרת את זה בתור מישהי שכבר מזמן אין לה ילדים קטנים, אז שכחתי לגמרי כמה מפרך היה לגדל שני תינוקות. ולקום בלילות. ולהחלים מלידות. ולהתעסק בגמילות. ולהחליף חיתולים. ולרוץ אחריהם. ולקחת אותם לגינה. אוי, הגינה. אם יש משהו שלא יכולתי לסבול זה גינות. מיליון זבובים, מיליון יתושים, מיליון מעלות צלזיוס, אפס מגבונים. גם אם הכנסתי לעגלה חבילה חדשה של מגבונים, עד שהגעתי לגינה היא הייתה ריקה. תמיד. הילד היה רץ אליי עם פרצוף מצופה בארטיק כי שוב ניסה לאכול אותו דרך העין, הייתי מושיטה יד למגבונים – וכלום. עטיפה ריקה. למה? איך? מדוע? כיצד? שאלות יפות. מעניינות גם. מסקרנות אפילו. התשובה לצערי לא בבית ספרנו ובטח שלא בגינתנו. הייתי מנקה להם את הפרצוף עם חולצה. לפעמים שלי, לפעמים שלהם, לפעמים של אמא אחרת מהגינה שביקשתי ממנה מגבונים והופתעה לגלות שנגמרו לה, ועדיין לא הספיקה לברוח.
והנדנדות. אוי, הנדנדות. המתקן של השטן. את דוחפת, הילד צוהל, את קולטת שילד אחר בדיוק רץ מאחורי הנדנדה שמאיימת לפצח לו את הראש. את עוצרת את הנדנדה בשנייה האחרונה, הילד שלך מתעצבן, את מנסה להרגיע אותו בעוד נדנוד, שוב ילד קופץ מאחור, שוב את עוצרת בבת אחת, הפעם לילד אין זמן להתעצבן כי הוא מסתחרר ואז מקיא עלייך. את מנקה את זה עם עלים ושולחת אותו למגלשה בזמן שאת מתיישבת על ספסל ובוכה לתוך טישו. טישו! יכולת לנקות הכול עם טישו! שכחת שיש לך טישו. לא נורא, מחר יום חדש, עוד הזדמנות ללכת עם הילדים לגינה בלי מגבונים והפעם גם בלי טישו. לפחות את עדיין זוכרת לצאת מהבית עם חולצה.
ובכל זאת, חופש גדול עם ילדים גדולים, וואי וואי. על פניו זה נראה הרבה יותר קל. כי הם ישנים עד מאוחר, והם עושים לעצמם מקושקשת, והם קובעים עם חברים, והם לוקחים את המפתח שלהם ויוצאים. ואת נשארת בבית ומשקה עציצים, כי את בגיל המעבר ואת בן אדם של עציצים עכשיו. אפילו הורדת אפליקציה שאומרת לך מתי להשקות אותם. זה היה נחמד ליומיים ואז נמאס לך, אבל בכל זאת מדי פעם את מציצה בה, כי לא נעים לך מהייחורים. אז את מרחפת בין הצמחים כמו פיה טובה שנגמרה לה הווסת, ועד שסוף כל סוף את מתיישבת לעבוד מול המחשב, הילד מתקשר כדי להגיד לך שהוא איבד את המפתח. ואז הוא מתקשר כדי להגיד לך שהוא מצא את המפתח (הוא היה בכיס שלו). ואז הוא מתקשר כדי להגיד שהוא רעב והנה, "אני נותן לך את המוכרת, תני לה אשראי טלפוני". ואת מוסרת את פרטי הכרטיס שלך למישהי שבטח תקנה מכונת כביסה על חשבונך, רק כדי שהילד יקבל שני בורקסים. ואז הוא שוב מתקשר כי הוא צמא. ואז הוא שוב מתקשר כי לכל החברים שלו יש אוזניות שהוא גם רוצה. ואז הוא מתקשר כדי לספר לך שהוא ראה כלב שדומה לך. ואז הוא מתקשר ואומר, "מי זאת? אמא? אה, לא, התקשרתי אלייך בטעות". ואז הילד השני מתקשר. הוא איבד את המפתח.
ולמה זה יותר קשה? בגלל הציפיות. בגלל שאת חושבת - הנה, עברתי את החלק הקשה. הם כבר לא בגן. אחד בסוף היסודי והשני בחטיבת ביניים. הם עצמאיים. הם מסתדרים. למדת לשחרר. אפילו הצלחת לדאוג קצת פחות. אבל את שוכחת שזה תהליך. את שוכחת שהם אמנם יכולים לנסוע לבד באוטובוס ולהסתובב עם חברים בערב, אבל הם עדיין רק ילדים. רק ילדים. רק ילדים... הם עדיין צריכים אותך ואת עדיין רלוונטית איכשהו. אז כשהם חוזרים הביתה את מחבקת אותם חזק והם מבקשים שתפסיקי לעשות פדיחות והולכים לחדר שלהם וטורקים אחריהם את הדלת ואת מתייפחת לבדך ביער הטרופי שבנית לעצמך בסלון ומנגבת את הפרצוף שלך בחולצה. אלא מה.
