מישל שיר־וייס משוהם, בת 64, נשואה + 4 וסבתא ל־6. סוציולוגית הנמצאת בתהליך כתיבת ספרה השני "אמת או חובה":
השכנים הלשינו: "אמא שלי, מרתה וייס, נולדה בברטיסלבה (כיום סלובקיה). כשהתחילה מלחמת העולם השנייה היא הייתה בת עשר. היא ואחותה, אווה, התחזו לנוצריות, עד שבאוקטובר 1944 השכנים הלשינו עליהן והן נשלחו לאושוויץ. שתיהן מופיעות בתמונה המפורסמת של הילדים העומדים מאחורי הגדר בעת השחרור".
מעבר בין יבשות: "אחרי המלחמה אמא שלי, ההורים ושמונת האחים התאחדו מחדש בצ'כוסלובקיה, מלבד אחותה הקטנה יהודית בת השש שנספתה באושוויץ. זמן קצר לאחר המלחמה אחיה, קורטי, שהיה בן 15, טבע באגם. בעקבות הטראומה והזיכרונות הקשים, סבא וסבתא שלי החליטו להגר למקום שקט ורחוק ממלחמות וכאב, וב־1948 הם הגיעו למלבורן באוסטרליה. כשגדלה, אמי התחתנה עם אבי, הרולד וייס ז"ל, יהודי שמשפחתו היגרה לאוסטרליה מבריטניה. הם הביאו לעולם שלוש בנות – אותי ואת אחיותיי ג'ודי ומרים. קיבלנו חינוך ציוני. כשהייתי בת 14 ביקרתי בישראל וזכיתי בחידון ידיעת הארץ. ידענו שאמא ניצולת שואה, אבל רק בגיל 13 שמעתי לראשונה את הסיפור שלה במסגרת הרצאה של בני עקיבא. הייתי בהלם. גרנו בשכונה של יהודים ולרוב לא נתקלנו באנטישמיות, אבל קרה שיצאתי מבית הכנסת ומישהו צעק 'יהודייה מלוכלכת'".
2 צפייה בגלריה
אמה של מישל, מרתה וייס, ואחותה אווה בשחרור מאושוויץ
(צילום: אלכסנדר וורונצוב באדיבות "יד ושם")
מהסמינר לחווה: "כשהייתי בת 17, אחרי התיכון, השתתפתי בתוכנית של בני עקיבא. הייתי בסמינר לבנות בירושלים, ואחרי ארבעה חודשים הרגשתי שזה לא בשבילי. הגעתי למושב יונתן ברמת הגולן והתנדבתי יחד עם החבר'ה של הנח"ל. התפקיד שלי היה לעזור בחווה עם הבקר. חשבו שבגלל שאני מאוסטרליה זה יבוא לי בטבעיות, אבל זה לא היה ככה. כשעליתי בפעם הראשונה על סוס הוא דהר ממש מהר והצלחתי להחזיק חזק ולא ליפול. זה היה מצחיק. כשהייתי שם החלטתי לעשות עלייה. אמנם באוסטרליה היו לי חיים טובים, היה לנו בית עם בריכה ולא חסר לנו דבר, אבל הרגשתי שישראל היא הבית של היהודים. עד היום כשאני שומעת את ההמנון אני בוכה מהתרגשות.
"ההורים שלי לא ממש היו מרוצים מההחלטה שלי לעלות. היה קשה להם שהילדה שלהם, הייתי אז רק בת 19, נמצאת בקצה השני של העולם. אז גם לא היו שיחות וידיאו בווטסאפ והיה מאתגר לשמור על קשר. הם לא רצו לעלות בעצמם כדי לא לעזוב את הסבים שלי, אבל אני התעקשתי".
התאקלמות: "עם הזמן העברית שלי השתפרה. למדתי ספרות אנגלית בבר־אילן, ושם גם פגשתי את שמוליק, בן זוגי, שהוא צבר. לאורך השנים יצאנו פעמיים לשליחויות באוסטרליה ולימדתי שם יהדות בבית ספר.
"ב־2003 הבת שלי, שגית, נפצעה בינוני בפיגוע ב'מייק'ס פלייס' ובן הזוג שלה נפצע קשה. שנתיים אחרי הפיגוע הם היגרו לארצות־הברית. למרות האיום הביטחוני אף פעם לא חשבתי לחזור לאוסטרליה"
"כ־17 שנה אחרי שעליתי, האחיות שלי עלו גם. בהמשך, אחרי שהסבים שלי נפטרו, ההורים עלו. הם אהבו לחיות פה. אבא שלי נהנה לראות את הנוף של ירושלים מהבית, ואמא שלי הייתה מדריכה ביד ושם. היא נפטרה בשנת 2023 ואבא שלי נפטר במרץ השנה. בחודש שעבר נערך במוזיאון תל־אביב לאמנות קונצרט לזכרה של אמי כחלק מפרויקט 'אל תוך האור', בניהולו של יעקב פישר, המציג מוזיקה שאבדה לעולם אחרי מלחמת העולם השנייה. רצינו להראות שאפשר לצאת מחושך לאור".
טרור: "ב־2003 הבת שלי, שגית, נפצעה בינוני בפיגוע ב'מייק'ס פלייס' ובן הזוג שלה נפצע קשה. הם היו מוזיקאים והופיעו שם כשמחבלים התפוצצו בכניסה לפאב. שנתיים אחרי הפיגוע הם היגרו לארצות־הברית. שלושת הילדים האחרים שלי - נדב, גלעד ואבי, כאן. למרות האיום הביטחוני אף פעם לא חשבתי לחזור לאוסטרליה. זה הבית שלנו ואנחנו צריכים להילחם עליו".
איזה הרגל אוסטרלי כדאי לישראלים לאמץ? "חופש ביום ראשון".
למה את הכי מתגעגעת באוסטרליה? "לטבע ולמרחבים".
למה לא תצליחי להתרגל? "לנהיגה של הישראלים בכבישים".
מה המקום האהוב עלייך בישראל? "חוף נחשולים ויער שוהם".
