"זה נס שאני פה, אני מודה על כל נשימה ונשימה בחופש, זה לא מובן מאליו", אומרת עו"ד מאיה רייטן סטול (47), אם לשניים (14, 16) שהשתחררה בשבוע שעבר מהכלא הבלארוסי, לאחר שהוחזקה שם כמעט חודשיים.
מה שלומך?
"עכשיו בסדר, מיום ליום אני מתחזקת, אבל לקח לי זמן לחזור לעצמי. אני מרגישה שהזדקנתי שם בעשר שנים, הגעתי יפה ויצאתי אמאל'ה. למזלי השתחררתי מהר, לא הייתי חוזרת אותה מאיה אם הייתי שם עוד חודש. זה נס שאני פה, אני מודה על כל נשימה ונשימה בחופש, זה לא מובן מאליו".
תחזירי אותנו לרגע המעצר שלך בשדה התעופה בבלארוס.
"הגעתי למינסק בשעות אחר הצהריים לפגישת עבודה. בשדה התעופה ניגש אליי איש ביטחון ולקח אותי למסלול האדום. לא הבנתי למה וגם לא הבנתי מה הוא אומר לי כי הוא לא דיבר אנגלית. בחיפוש במזוודה שלי הוא מצא את המריחואנה הרפואית ונעצרתי. אחרי שעה וחצי הגיע מתרגם, הסברתי לו שזה ברישיון ושבישראל זה חוקי, אבל זה לא הרשים אותם, ומפה התחיל מסע שנמשך כמעט חודשיים. עברתי בדיקה פסיכיאטרית כדי להוכיח שאני לא מכורה לכלום, שלחו להם את הרישיון שקיבלתי מהרופא ב'מכבי' שמוכיח שזה סם בפיקוח רפואי, הבאנו מסמך מהאוניברסיטה המקומית שמאשר את אמיתותו, וכלום לא עזר.
"זה היה כמו מגדל בבל, שפה שונה, חוקים שונים. המדיניות שלהם לגבי סמים נוקשה מאוד, כזאת שאני אפילו לא חלמתי שעדיין קיימת במאה ה־21. טווח הענישה בעבירה הזאת עומד על שלוש עד שבע שנים, אז ידעתי שאם אשפט, אקבל מינימום שלוש שנים. הייתי צריכה לשכוח מי אני ומאיפה באתי כדי להצליח להתמודד עם כל הקשיים, זה היה מייאש מאוד".
"אני מרגישה שהזדקנתי שם בעשר שנים, הגעתי יפה ויצאתי אמאל'ה. למזלי השתחררתי מהר, לא הייתי חוזרת אותה מאיה אם הייתי שם עוד חודש"
מתי הבנת שזה לא ייגמר כל כך מהר?
"בהתחלה אמרתי לעצמי, 'מאיה, תזרמי, תוך כמה שעות, מקסימום כמה ימים, הם יבינו שזו טעות', אבל אחרי כמה שבועות, כשהגיע חג החנוכה, נשברתי. חנוכה זה חג של ניסים, ציפיתי כל יום לנס, וזה לא קרה. לא הייתה לי חנוכייה, אז ציירתי חנוכייה על דף, וכל יום הוספתי לציור נר דולק נוסף. כשנגמר החג ולא קרה כלום, החלטתי לתת פוש ולכתוב מכתב לעם שלנו כדי להסביר באיזה מצב אני נמצאת על לא עוול בכפי, ושחייבים לעזור לי. בסופו של דבר המילים שלי הגיעו למי שהיה צריך, כי מה שיוצא מהלב נכנס אל הלב".
איך דבר כזה קורה לעורכת דין מנוסה כמוך?
"במילה אחת: חיפזון. אומרים שהחיפזון מן השטן, וזה כל כך נכון. הוזעקתי יום קודם לבלארוס לבקשת לקוח שלי, והייתי כל כך עמוסה ועייפה, הייתי צריכה להיערך לדיונים בבית משפט, כמעט איחרתי לטיסה, והכל התפקשש".
"החלטתי לכתוב מכתב לעם שלנו כדי להסביר באיזה מצב אני נמצאת על לא עוול בכפי, ושחייבים לעזור לי. בסופו של דבר המילים שלי הגיעו למי שהיה צריך, כי מה שיוצא מהלב נכנס אל הלב"
מה חיזק אותך בתקופת המעצר?
"האמונה במשפחה שלי, האמונה שהמדינה שלי תעזור לי. ידעתי שהאחים שלי לא ישנים יום ולילה כדי לשחרר אותי. כל הסיטואציה הזאת הייתה לא הגיונית, לכן האמנתי שתכף מישהו יבין את זה. פגשתי שם אנשים טובים בסך הכל, גם נשות הצוות, שחלקן היו ממש נשמות טהורות ואפשרו גמישות של התנאים הנוקשים שהיו שם, אם כי היו גם כאלה שהזכירו לי פעם אחר פעם שאני כלום ושום דבר".
והדאגה לילדים בטח לא הוסיפה לך בריאות.
"דאגתי להם נורא וחשבתי על ההורים שלי שדואגים לי ולא היה לי איך לתקשר איתם ולדעת שהם בסדר. ליה, שהיא בת 16 ועידו בן ה־14 היו עם אמא שלי והגרוש שלי. אני מגדלת אותם לבד והם תלויים בי".
איך האסירות האחרות קיבלו אותך?
"נתקלתי בנשים בלארוסיות עם לב רחב שקיבלו אותי והקלו עליי את השהות שם. בכלא הראשון הייתי עם שמונה בנות בתא ובכלא השני עם ארבע. העבירו אותי לכלא אחר כי התלוננתי על התנאים. אמרו לי, 'קשה לך? אין בעיה, נעביר אותך לבית מעצר קשה יותר'. הנסיעה לשם הייתה מפחידה, נסעתי ברכבת מוקפת כלבים אימתניים יחד עם ארבע עברייניות כבדות, ממש חששתי שאהיה איתן בחדר. כבר לא היה אכפת לי איפה אני, העיקר שיהיו מסביבי נשים נחמדות שאוכל לישון בשקט.
"למזלי, בשני בתי הכלא הבנות שהיו איתי בתא היו עצירות פוליטיות או כלכליות, תודה לאל שלא ישבתי עם רוצחות. בכל אחד מהתאים הייתה אסירה שדיברה אנגלית באופן שאפשר לי לתקשר, והן התלהבו מזה שאני מישראל. הייתי אסירה V.I.P, כי אוהבים אותנו מאוד שם".
"אחת האסירות עודדה אותי. היא אמרה, 'אל תתייאשי, יש לך כמה חבלי הצלה, תסתכלי סביבך, יש פה נשים שאין להן אפילו אחד'"
מה עשית כל היום?
"23 שעות ביממה היינו סגורות בחדר, אבל בשעת החצר היינו עושות מלחמת שלג, ולכמה רגעים הרגשתי כאילו אני בניו־יורק, התלהבתי כל כך מהשלג. כשאת 24/7 עם נשים, מתפתחים קשרים משמעותיים. הייתה לי שיחה עם אסירה אינטליגנטית מאוד שעודדה אותי. היא אמרה לי, 'אל תתייאשי, יש לך כמה חבלי הצלה, תסתכלי סביבך, יש פה נשים בחדר שאין להן אפילו אחד', וזה גרם לי להירגע ולהאמין שאצא מזה".
איך היו התנאים מבחינת צפיפות ואוכל?
"הייתי בתא קטן מאוד בלי שירותים, בבית מעצר שנבנה ב־1825, האחרון באירופה שעדיין מבצעים בו עונש מוות באמצעות כיתת יורים, עם תנאים סניטריים מחפירים ואוכל שהוא לא אוכל"
"כבר ארבע שנים אני נמנעת מגלוטן ומסוכר, והאוכל שם הגעיל אותי ברמות, אז לא נגעתי בו. מותר היה לי לקבל עד 30 קילו בחודש של דברים מבחוץ, וזה כולל בגדים, ספרים ואוכל. על הספרים ויתרתי כי היה אפשר לקבל רק ספרים ברוסית, אז יכולתי לקבל די הרבה אוכל. האחים שלי דאגו לשלוח לי באמצעות המתרגם אוכל בלי גלוטן, והתקיימתי על פירות יבשים, נקניק מסויה, פתית ומרק אינסטנט מגעיל ברמות. מזל ששלחו לי גם שוקולד".
3 צפייה בגלריה
עם שני אחיה (משמאל) ועו"ד שרון נהרי. "ידעתי שהאחים שלי לא ישנים יום ולילה כדי לשחרר אותי"
(צילום: שאול גולן)
למה החלטת להיות עורכת דין?
"כשהבנתי ששחקנית אני כבר לא אהיה, נרשמתי ללימודי סיעוד וללימודי משפטים במכללה האקדמית נתניה, ופשוט למשפטים התקבלתי קודם. התחלתי את הקריירה כעורכת דין פלילית, כי זה נראה לי מעניין יותר, אבל לפני שלוש שנים עברתי לצד האזרחי. מה שפעם שעמם אותי, היום מספק אותי מאוד".
איך את מתכוונת למנף את האירוע המצער שקרה לך?
"אחרי השחרור, כשיפה אוליביצקי, ממלאת מקום שגריר ישראל בבלארוס, ליוותה אותנו לנמל התעופה, אמרתי לה שאם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד, וצריך לעשות עם זה משהו. אנשים לוקחים בארץ תרופות שנחשבות לסמים במדינות אחרות, בבלארוס גם תרופות מרשם רגילות יכולות להיחשב סמים. יצא לי להיתקל שם בקטינה בת 15 שנידונה למאסר של חמש שנים בגלל תרופות לקשב וריכוז, כי מבחינתם זה סמים, והם לא מבחינים בין סמים קלים לסמים קשים".
"אמרתי שאני מוכנה להתנדב כדי להגביר את המודעות, כי אני לא מאמינה שיש אדם אחד בישראל שיודע שהוא לא יכול לנסוע למדינות מסוימות עם 'אטנט', 'קונצרטה' או 'ריטלין', אחרת הוא ייעצר"
"אני מתכננת לצאת עם סדנת הרצאות. אמרתי ליפה שאני מוכנה להתנדב כדי להגביר את המודעות, כי אני לא מאמינה שיש אדם אחד בישראל שיודע שהוא לא יכול לנסוע למדינות מסוימות עם 'אטנט', 'קונצרטה' או 'ריטלין', אחרת הוא ייעצר".
למי את רוצה להגיד תודה?
"קודם כל לנשיא המדינה, יצחק הרצוג, לשר האוצר, אביגדור ליברמן, לשר החוץ, יאיר לפיד, לשגריר היוצא בבלארוס, אלכס גולדמן־שיימן ולממלאת מקומו, לח"כ אביר קרא, לאיילת נחמיאס־ורבין וגם לרני רהב ורוני מאנה, שיצרו איתנו קשר אחרי שהסיפור שלי פורסם בתקשורת וקיצרו לנו את הדרך. אני מודה גם לעו"ד שלי, שרון נהרי, ליו"ר לשכת עורכי הדין, אבי חימי, ולכל עם ישראל. אנשים שולחים לי כל יום זרי פרחים ושוקולדים, וזה לא מובן מאליו. תאמיני לי, יש לנו ארץ נהדרת".
