רננה הדרי (35), תושבת קרני שומרון, מנהלת פרויקטים וסמנכ"לית עמותת "דם המכבים":
"'אמא שלי התאבדה כשהייתי בת עשר. היה לה דיכאון לאחר לידה כשאחותי הקטנה נולדה, והיא לא הצליחה לצאת מזה, עד שזה פשוט הרג אותה. היא השאירה אותי לצד אבא לשאת בעול האימהות במקומה'".
את הדברים האלה כתבתי לאחרונה בפוסט בפייסבוק, שבו הודיתי לראשונה בפני כל העולם שאמא שלי התאבדה. כתבתי גם שבגיל 12 מצאתי את עצמי מטפלת בשלוש ילדות קטנות ממני. ידעתי להחליף חיתולים, קמתי בלילה לאחותי התינוקת כדי להכין לה בקבוק, להשקות אותה ולהתחנן בדממה שתפסיק לבכות. לקח הרבה זמן – כמעט 26 שנה – עד שמשפחתי ואני החלטנו שהגיע הזמן להגיד בפה מלא, 'אמא שלי התאבדה', וגם לפעול למען הנצחתה בדרך שתמנע עוד מקרים כמו שלה, כמו שלנו.
נולדתי בהוד־השרון, בת שנייה אחרי אחי הבכור (היום בן 38), ואחריי נולדו עוד שלוש אחיות (היום בנות 33, 30 ו־26). אבא שלי קבלן עבודות חשמל ואמא, נורית ז"ל, הייתה גננת. כשהייתי בת חמש עברנו לקרני־שומרון, ועד גיל עשר הייתה לי ילדות נפלאה כמו בסיפורים.
ואז הסדר בבית השתנה. לאמא היה דיכאון חמור אחרי הלידה. אני זוכרת אותה מסוגרת בבית, מאוד־מאוד עצובה – לא האמא שהייתה לי עד אז, 'אמא אווזה' שאנחנו היינו הלהקה שלה. אבא עזב את העבודה לטובת הטיפול בנו ובה והדודות מצד אבא באו לעזור וניסו לעשות מה שאפשר. לנו אמרו שאמא לא מרגישה טוב, אבל לא דיברו על מה שיש לה. הדיכאון היה מוסתר, בגלל התחושה שזה משהו שיש להתבייש בו.
ביום שישי אחד אבא ואמא נסעו לעיר, הוא הלך לסידורים והיא לסידורים שלה, והם קבעו להיפגש כעבור שעה ולחזור הביתה, לילדים. אמא לא חזרה לנקודת המפגש. אבא חיכה, חיפש אותה – עוד לא היו טלפונים ניידים – וחזר הביתה. ארזנו בגדים ונסענו לאח של אבא. אבא השאיר אותנו שם לעשות שבת וחזר לחפש את אמא עם מתנדבים. ביום ראשון מצאו אותה בפרדס. אבא אסף אותנו ואמר לנו בבכי: 'אמא לא תחזור יותר'. אף אחד לא הזכיר את המילה התאבדות. הייתי עצובה ובתוכי ידעתי שהיא התאבדה, אבל לא הבנתי שמעכשיו נופל עליי עול כבד.
2 צפייה בגלריה
נורית ז"ל עם הבן הבכור, שגיא (בחזית), רננה (על הידיים מימין) והתינוקת הילה
(צילום: אלבום פרטי)
בהתחלה המשפחה הקרובה הייתה צמודה אלינו, אחר כך באה מישהי שהייתה איתנו עד שאבא חזר מהעבודה, ולפני שמלאו לי 12 נכנסתי למשבצת ניהול הבית לצד אבא, שהעניק לנו כל מה שהיה ביכולתו. הוא היה מכין לנו סנדוויצ'ים לבית הספר וארוחת צהריים, ממנו למדתי לבשל. אני הייתי אחראית מהצהריים: הוצאתי את הקטנה מהגן וניהלתי שגרת אחר צהריים עם כולן, עד ארוחת הערב המשותפת עם אבא. המשכנו כמשפחה מלוכדת.
"אבא ואמא נסעו לעיר, הוא הלך לסידורים והיא לסידורים שלה, והם קבעו להיפגש כעבור שעה ולחזור הביתה, לילדים. אמא לא חזרה לנקודת המפגש"
החוסר של אמא היה תמידי מבחינתי. הייתי האמא של עצמי וגם הילדה. זו שאומרת לי מה צריך לעשות וזו שאומרת לי כל הכבוד על שעשיתי זאת. אחרי התיכון, עשיתי שירות לאומי וסיימתי תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת אריאל ותואר שני בייעוץ ארגוני באקדמית תל־אביב־יפו.
האם העובדה שלא נישאתי קשורה לנסיבות חיי? אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת, ואני מאמינה שיש קשר, אבל מצד שני יש לי חברות שיש להן אמא והן לא נשואות. לפני שלוש שנים אחי הבכור, מנכ"ל היישוב הקהילתי מגדלים שבשומרון, החליט לצאת מארון הבושה ולספר לכולם שאמא שלנו התאבדה. הפוסט שכתב היה ויראלי ברמות.
בנוסף, התבשל אצלו רעיון לשלב הנצחה לאמא עם מתן מענה למשפחות אחרות, כדי להציל אותן מלהגיע למצב הזה. הרעיון היה להקים מרכז אזורי שבו יינתנו לנשים לאחר לידה טיפול, תמיכה ומעקב, שיאפשרו אבחון של מקרי דיכאון לאחר לידה ומענה לצרכים רגשיים.
כשנקרה בדרכו מבנה ביישוב שלו שיוכל להתאים לצורך הזה (אחרי שיפוץ), הוא שיתף את התושבים, והם נרתמו לגיוס תרומות. גם אנחנו נקראנו לדגל, מתוך מחשבה שזו הזדמנות מתאימה להנצחתה של אמא. יצאנו לפרויקט מימון המונים והצלחנו לגייס 450,000 שקל – יותר ממה שציפינו. בקרוב נתחיל בהקמת מועדון יולדות ומרכז למשפחה במגדלים, לשירות כל יישובי האזור.
שורה תחתונה: "אחרי שנים שהבושה וההסתרה גזלו ממני המון כוחות, הוצאת האמת החוצה ודיבור על הסוד משחררים את הנפש".
