בשלב מסוים בריאיון, שאת חלקו הראשון אנחנו מקיימים בחדר הפרטי שלהם במחלקת השיקום בשיבא, אני שואלת את גלי סגל ובן בנימין אם הם תהו לפעמים מה היה קורה אם הפציעה שלהם הייתה מעט שונה. אם אחד מהם, למשל, היה מאבד יד במקום רגל. שניהם מודים שמעולם לא חשבו על כך, אבל שזו שאלה מעניינת. ואז שניהם עונים נחרצות: "איזה מזל שלא!".
סגל: "אם כבר נגזר על שנינו לאבד את אחת הגפיים, הכי טוב שקרה לשנינו אותו דבר. לשנינו יש קטיעה מעל הברך ברגל ימין. הפציעה שלי הייתה מעט חמורה יותר משל בן, כי הגדם שלי קצת יותר קצר וסבלתי יותר מרסיסים וזיהומים בגדם. אבל בסופו של דבר השיקום הוא אותו שיקום, הפרוטזה היא אותה פרוטזה. אני משערת שזה היה אחרת אם הפציעה הייתה באיבר אחר. היינו יותר עסוקים ביתרונות ובחסרונות של כל אחד".
סיפור האהבה והשיקום של גלי ובן
בנימין: "יש יתרון עצום בכך ששנינו עוברים יחד בדיוק את אותו תהליך. ברור לי שזה עוזר לי מאוד בפן הנפשי. זה לא רק שכל הזמן נמצאת לצידי האישה שאני הכי אוהב, אני מרגיש ויודע שגלי הכי יכולה להבין אותי. בדיוק כפי שאני הכי מבין את הכאבים שלה, את הקשיים שלה, את התסכול שלה. אני לא יכול להגיד לה: 'את לא יודעת מה אני באמת עובר', היא הכי יודעת".
סגל: "בגלל שהפציעה שלי הייתה קצת יותר מורכבת, בן היה כמה שלבים מעליי בתהליך השיקום. הוא התחיל קודם ללכת עם קביים וגם קיבל את הפרוטזה חודש לפניי. הרבה פעמים הוא נתן לי טיפים איך לעשות את זה טוב יותר. לפני שמקבלים פרוטזה יש מבחן שצריך לעבור, שבודק את רמת היציבות והחוזק שלך. בן גילה לי את התרגילים מראש".
בנימין: "ושנינו קיבלנו את הציון הכי גבוה שיש" (הוא מחייך בגאווה).
הצעת נישואים: טיול רומנטי באיטליה
סביר להניח שכבר שמעתם על הזוג הצעיר והמקסים הזה, שכמו רבים אחרים, יצא למסיבה בנובה כדי לחגוג את החיים, ובמקום זאת מצא את עצמו נאבק על החיים, לאחר ששניהם נפצעו מרימון שהתפוצץ במיגונית שבה הסתתרו.
היום, בדיעבד, אפשר לומר שסיפור הישרדותם יוצא דופן במיוחד. לא די בכך ששניהם איבדו את רגל ימין מעל הברך, הם גם היחידים, מתוך אלפי פצועי המסיבה, שאיבדו גפיים וניצלו. בנימין: "אני מניח שבמהלך הטבח היו הרבה שנקטעו להם איברים, אבל הם לא הצליחו לצאת מזה בחיים. לכן אני וגלי מעדיפים להסתכל רק על חצי הכוס המלאה. לא להגיד 'למה דווקא לנו זה קרה?', לא להסתכל על אלה שהיו במסיבה והצליחו לצאת ממנה ללא פגע, אלא להסתכל על כל אלה שלא שרדו ולהבין שלנו היה מזל גדול. שנינו נפצענו באורח אנוש, אבל לשמחתנו חילצו אותנו בזמן".
הם שבע שנים יחד, הכירו בבר דרך חברים משותפים. סגל (27) נולדה ביקנעם ובנימין (29) בקיבוץ רמת־מנשה. עד 7 באוקטובר הם התגוררו בדירה שכורה ברמת־גן. סגל סיימה את שנת הלימודים האחרונה שלה בלימודי אדריכלות ועיצוב פנים בשנקר. בנימין הוא כדורגלן ששיחק עד לפני הפציעה בקריית־ים וניהל במקביל משרד לנדל"ן עם חברו הטוב. חמישה חודשים לפני הטבח, במהלך טיול רומנטי באיטליה, הוא הציע לסגל נישואים: "יום למחרת המסיבה היינו אמורים לסגור אולם ולהינשא בספטמבר הקרוב", הם אומרים.
למסיבה ברעים הגיעו יחד עם אחיו של בנימין ובת זוגו ועם בן דודו. החמישה קבעו להיפגש שם עם חברתם המשותפת שני גבאי (26), שבדיוק סיימה לימודי משפטים ועבדה במסיבה כסלקטורית. האח, זוגתו ובן הדוד נחלצו בשלום. גבאי מצאה את מותה, והבשורה האיומה הגיעה רק חודש וחצי אחרי הטבח. מאחר שגופתה לא נמצאה, הניחו בני משפחתה וחבריה שהיא נחטפה. רק בהמשך התברר שהיא נשרפה בחיים לצד צעירות נוספות שחיפשו מחסה בתוך אמבולנס נטוש במתחם המסיבה. הטרגדיה התעצמה בשל העובדה שהיא נקברה עם מישהי אחרת בגלל הקושי לזהות את גופתה שנשרפה. רק בזכות שרשרת של גבאי, שנמצאה במתחם ושממנה הצליחו להוציא DNA של הבחורה שנקברה איתה, התבררה הטעות האיומה.
בן: "ראינו שהרגליים נתלשו, שנינו היינו בטוחים שאנחנו הולכים למות. אמרתי לגלי, 'לפחות נמות יחד', ונתתי לה נשיקה"
סגל: "אחרי הפציעה, בן ואני מיקדנו את כל המחשבות שלנו ואת התקווה שלנו בשני. היינו בטוחים שהיא נחטפה ושהיא תחזור בשלום. במקום לחשוב על הפציעה שלנו חשבנו רק עליה. 'מה קורה איתה? איפה היא ישנה? מה היא אוכלת?'. ברגע שהודיעו לנו שהיא נהרגה כבר ב־7 באוקטובר, הכול קרס בבת אחת. זה היה שבר נוראי".
בנימין: "הידיעה ששני נשרפה, שהגופה שלה התחברה לגופה אחרת ונקברה יחד איתה, זה משהו שלא היה אפשר לדמיין אפילו בסרט אימה. אני לא חושב שאני מעכל את זה עד עכשיו. בכל פעם שאני חושב על זה, אני מתפרק מבכי".
סגל: "בדיעבד הדבר היחיד שמנחם אותי בכך שהלכתי למסיבה בנובה הוא שזכיתי לחבק את שני זמן קצר לפני מותה, שהיא הייתה איתי ועם בן, בחברת אנשים שכל כך אהבו אותה".
החילוץ: שניהם איבדו את ההכרה
במטח הטילים הראשון, בשעה שש וחצי בבוקר של השבת הארורה ההיא, מיהרו סגל, בנימין וגבאי להתפנות ממתחם הנובה ונכנסו לרכב של גבאי. כשהגיעו לצומת עלומים שוטר שכיוון את התנועה הורה להם לצאת מהרכב ולהיכנס למיגונית.
סגל: "נדחסנו במיגונית עם עוד המון אנשים. בהתחלה היו רק טילים, אבל אז התחלנו לשמוע גם יריות. שלושתנו נצמדנו זה לזה והרגענו את עצמנו שמדובר בירי של כוחות צה"ל".
בנימין: "אבל אז המחבלים השליכו רימונים לתוך המיגונית. אני וגלי נפצענו ובהתחלה איבדנו את ההכרה. שני ראתה את שנינו בלי רגליים, לא זזים. בדיעבד, לפי שיחת הטלפון האחרונה שעשתה, הבנו שהיא הייתה בטוחה שנהרגנו. כמו כל מי שהיה במיגונית ולא נהרג מהפיצוץ או לא איבד את ההכרה, גם שני מיהרה לברוח. היא נכנסה לאוטו ובדרך המחבלים ירו עליה והיא חטפה שלושה כדורים ברגל. לפי תמונות שקיבלנו הבנו שהיא הספיקה להגיע חזרה למתחם המסיבה, ואפילו שמו לה שם חוסם עורקים, אבל בסוף, כאמור, היא מצאה שם את מותה".
גלי: "אחרי הפציעה מיקדנו את כל המחשבות שלנו בשני, היינו בטוחים שהיא נחטפה. ברגע שהודיעו שהיא כבר נהרגה ב־7 באוקטובר, הכול קרס בבת אחת"
סגל: "אני זוכרת שבזמן הזה במיגונית, אחרי שנפצענו והתעוררנו, צעקתי לבן: 'אין לי רגל'".
בנימין: "גם אני ראיתי שהרגל שלי נתלשה מהמקום. אבל הרגשתי שאנחנו בסכנת חיים וכל המחשבות שלי התרכזו רק בצורך לשרוד. אמרתי לגלי לא לצעוק כדי לשמור כוחות. התקשרתי לאחי ולבן דוד שלי, סיפרתי להם מה קרה, והם אמרו, 'תוריד את החולצה ותעשה לכם חוסם עורקים'. שנינו היינו בטוחים שאנחנו הולכים למות. אמרתי לגלי 'לפחות נמות יחד' ונתתי לה נשיקה".
שני שוטרים שהיו מאבטחים במסיבה פינו אותם ברכבים אזרחיים מהמיגונית יחד עם פצועים נוספים.
בנימין: "את גלי פינו קודם. כשהוציאו אותי מהמיגונית ראיתי גופה של אישה מוטלת בחוץ והייתי בטוח שזו גלי, שהיא נהרגה ובגלל זה השאירו בחוץ את הגופה שלה. כשהכניסו אותי לרכב שוב איבדתי את ההכרה והתעוררתי רק בבית החולים, כמה שעות אחרי הפינוי".
סגל: "כשפינו אותי צעקתי 'תביאו גם את בן', אבל העלו אותי לרכב עם פצוע אחר. הייתי בטוחה שזה בגלל שבן מת. ועדיין, כשהגעתי לבית החולים, כל הזמן מלמלתי: 'מישהו ראה את בן בנימין?'. ואז, כשהעבירו אותי עם המיטה לחדר אחר, פתאום ראיתי אותו. צעקתי 'בן', והוא סימן לי עם היד. זה היה הרגע שבו עצמתי את העיניים ונרגעתי. אמרתי לעצמי: 'הוא חי, הוא פה'".
אחרי שעברו השניים ניתוח ראשון ומציל חיים בסורוקה, הועברו להמשך טיפול בהלל יפה. בנימין עבר שם שני ניתוחים נוספים. המצב של סגל היה חמור יותר והיא נאלצה לעבור 13 ניתוחים. "אצלי הרסיסים חדרו גם ליד, לאזור החזה, לרגל השנייה ולגדם", היא מדווחת. "בחודש הראשון סבלתי מהרבה זיהומים בגדם, ופעמיים בשבוע היו צריכים לפתוח אותו כדי לנקז את כל ההפרשות".
גלי: "בימים הראשונים חשבתי שמהיום והלאה שנינו נשב לנצח בכיסא גלגלים, והייתי בטוחה שגם לא אוכל ללדת"
חודש לאחר מכן, באמצע נובמבר, הועברו למחלקת השיקום בשיבא, שם שהו יותר מארבעה חודשים. למעשה, רק לאחרונה השתחררו השניים ממחלקת השיקום ועברו להתגורר בדירה נגישה בקיבוץ רמת־מנשה, סמוך להוריו של בנימין. "זה בלתי נתפס שבמשך חצי שנה היינו בבית חולים", אומרת סגל, "ואנחנו עדיין ממשיכים לנסוע לבית החולים פעמיים בשבוע, לטיפולי שיקום יום".
השיקום: בן חזר לשחק כדורגל
הריאיון הראשון איתם נערך באמצע מרץ, כששניהם עדיין חלקו חדר משותף במחלקת השיקום. כשנכנסתי אליהם לחדר, לרגע היה קשה לזכור שמדובר בבית חולים. את הקירות עיטרו תמונות זוגיות שלהם, כולל עם הכלב המשותף, ועל המדפים ניצבו ספרי קריאה רבים. מחוץ לחדר בקומת הקרקע הייתה חצר עם דשא ובה שולחן וכיסאות גינה.
רק האחות, שנכנסה באמצע להניח מגבות נקיות, הזכירה את הההתמודדות היומיומית, שכוללת פגישות עם פסיכולוג, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ומה לא. "בהלל יפה קיבלנו בעיקר טיפולים רפואיים שנועדו להשאיר אותנו בחיים", הסבירה סגל. "בשיקום מטרת הטיפולים הייתה ללמד אותנו להתחיל לחיות מאפס. איך להמשיך לנהל חיים עצמאיים למרות המגבלה - ללמוד להתלבש לבד, להתקלח לבד ואפילו לבשל".
מה בדיוק כלל השיקום?
סגל: "בהתחלה הרבה טיפולי פיזיותרפיה שמטרתם הייתה לחזק את הגוף ואת הגדם לקראת הפרוטזה. אחרי קטיעה לא מקבלים מיד פרוטזה, צריך לחזק את השרירים שיוכלו לשאת את המשקל ואת הכאב. בהמשך היו הרבה תרגילים שנועדו ללמד אותנו להתהלך עם הפרוטזה".
בנימין: "לזה נלוו גם טיפולים של ריפוי בעיסוק, שנועדו להכשיר אותנו לתפקוד יומיומי עם הפציעה, אפילו דברים בסיסיים כמו לפתוח ארונות. היו גם טיפולים פחות שגרתיים כמו הידרותרפיה (טיפול במים), יוגה, עבודת חמר ואפילו אִגרוף! זו הייתה יוזמה שלי. הייתי רגיל לשחק שש פעמים בשבוע כדורגל. אמרתי למטפלים שאני פקעת אנרגיה. ביקשתי לבדוק אם אפשר להביא למקום שק אגרוף. בסוף יצא שבית החולים יצר קשר עם בעל סטודיו לאגרוף ברמת־גן, שהתברר שהיה שכן שלנו בדירה הקודמת ונפגשנו איתו תמיד בגינת הכלבים. הכי עולם קטן. לא רק שהוא התנדב להביא למקום שקי אגרוף, אלא שהוא הביא גם צוות מאמנים, והאימון הפך לשגרת טיפול של הרבה פצועים במחלקה".
אבל ההתמודדות הרגשית הייתה אולי הקשה ביותר. בימים הראשונים אחרי הפציעה הם נכנסו, לדבריהם, לדיכאון עמוק. "חשבתי שמהיום והלאה שנינו נשב לנצח בכיסא גלגלים", אומרת סגל, "הייתי בטוחה שגם לא אוכל ללדת". בנימין מוסיף: "ואני הייתי משוכנע שזהו, לעולם לא אשחק עוד כדורגל. אני זוכר היטב את הרגע הראשון שאבא שלי ראה אותי בבית החולים. הסרתי את השמיכה, הראיתי לו את הרגל ולא הפסקתי לבכות. מאז שהייתי ילד אבא היה מסיע אותי למשחקים ברחבי הארץ. עבורי זה לא היה רק לאבד רגל. זה היה לאבד את המהות שלי. את מי שאני".
איך התעודדתם?
סגל: "הגיעו לבקר אותנו מתנדבים של 'הצעד הבא' (עמותת קטועי הגפיים בישראל. י"מ). פתאום ראינו אנשים קלילים ומגניבים שהולכים לגמרי רגיל עם פרוטזה. לאחת מהם הייתה פרוטזה מגניבה, צבעונית עם נצנצים! ממש התלהבתי. אמרתי 'כזו אני רוצה', ואני גם אקבל כזו, אבל כרגע לי ולבן יש פרוטזה זמנית, כי הגדם עדיין עובר כל מיני שינויים. בפברואר קיבלתי לראשונה את הפרוטזה וזה היה מרגש בטירוף. את מרגישה שהגעת לשלב האחרון. פתאום את נועלת שוב זוג נעליים, לא רק נעל אחת. פתאום את נעמדת. זה לראות את עצמך שלמה מחדש".
בנימין: "אחד המתנדבים של 'הצעד הבא' היה בחור בגילי. הוא סיפר לי ששנתיים אחרי הפציעה הוא כבר חזר לגלוש בים. הייתי בשוק. זה ממש החזיר לי את האופטימיות".
גלי: "הרגשנו שמגיעה לנו מסיבה, לחגוג את האהבה הגדולה שלנו ואת החיים שקיבלנו במתנה. הבנו שהחיים קצרים מדי בשביל לדחות דברים"
הבנת שאולי גם תוכל לחזור לכדורגל?
"לא רק הבנתי. באמת חזרתי לשחק. לפני חודשיים התחלתי לשחק בנבחרת ישראל של קטועי הרגליים. בקרוב אני צפוי לייצג את המדינה באליפות היורו. אמנם זה בקבוצה של קטועים, אבל עדיין, זה הישג מטורף".
ואיך מתמודדים עם הכאבים?
בנימין: "את כאבי הפנטום מרגישים לאורך כל הרגל שלא קיימת, ברמה שאתה מרגיש התכווצויות בשרירי התאומים או כאבי תופת בכף הרגל. שנינו נוטלים משככי כאבים באופן קבוע. פעם ניסיתי להוריד את המינון וזו הייתה טעות. סיוט נוראי. זה היה לדחוף את הראש לתוך הכרית ולהתפלל להירדם".
יש לכם סיוטים?
בנימין: "כן, אנחנו לוקחים כדורים נגד חרדה וכדורי שינה. בכל פעם שניסיתי לוותר על כדור שינה התעוררתי מסיוטים נוראיים, כולי נוטף זיעה. הייתי חולם איך המחבלים מגיעים לקיבוץ שבו אנחנו גרים עכשיו, יורים עלינו וזורקים לעברנו רימונים".
סגל: "צריך לזכור שאנחנו עדיין חיים באירוע מתגלגל. שעדיין יש מלחמה. זה לא שהאירוע התחיל ונגמר ב־7 באוקטובר. כל אזעקה ואפילו סתם רעש לא קשור מלחיצים אותנו. אנחנו כל הזמן דרוכים. אני זוכרת שביום הבחירות לרשויות המוניציפליות הלכתי עם חברה ליום כיף בתל־אביב. ראיתי איך העיר עמוסה ושוקקת חיים וזה נורא הלחיץ אותי. אמרתי, 'וואו, זה יום לפיגוע'. זו לא חשיבה נורמטיבית. אבל בגלל מה שעברנו, אנחנו תמיד חושבים שאנחנו יכולים לעבור את זה שוב".
בנימין: "לגמרי. עד 7 באוקטובר הייתי מסוג הטיפוסים האלה שחושבים 'לי זה לא יקרה'. עשיתי הכול בלי לחשוב פעמיים - רכיבה על אופנועי שטח, ספורט אקסטרים. היום אני רק מדמיין את הרע מכול. אנחנו למשל יוצאים למסעדה ואני מיד בונה לעצמי תרחיש בראש: 'מה קורה אם עכשיו נכנסים למסעדה מחבלים? מה אני עושה? הופך את השולחן מולם?'. הפציעה הנפשית אפילו יותר קשה".
סגל: "בגלל זה אני מתייחסת לטיפולים הפסיכולוגיים שאנחנו מקבלים בדיוק כמו לטיפולים הפיזיים, שבהם אנחנו לומדים שוב ללכת. בשניהם מלמדים אותנו לחיות מחדש".
מה עם החתונה?
בנימין: "כבר יש לנו תאריך חדש, היא תיערך לפני ספטמבר".
סגל: "עכשיו, כשאנחנו לקראת סוף תהליך השיקום, הרגשנו שמגיעה לנו מסיבה, לחגוג את האהבה הגדולה שלנו ואת החיים שקיבלנו במתנה. הבנו שהחיים קצרים מדי בשביל לדחות דברים, שאם רוצים משהו, עושים את זה כאן ועכשיו".
בנימין: ושנינו כמובן נצעד לחופה ואנחנו אפילו מתכוונים לרקוד".
סגל: " כבר התחלנו להתאמן על הסלואו".
