יענקי ויסברג מתעורר מזיע מסיוט שבו הוא נמצא בבית המדרש, סביבו אברכים נועצים בו עיניים ומצביעים עליו בכעס. ספר הגמרא מונח על הסטנדר. הוא הופך דפים, שוקד על הלימוד, ובחיקו בנו התינוק יונק ממנו. כך נפתח בתעוזה הספר "האברך יענקי ויסברג" (הוצאת קינמון). ד"ר דבורה ווגנר בחרה לעסוק בתופעה הולכת ומתרחבת בחברה החרדית: גברים שתורתם אומנותם, אבל עד הצהריים. אחרי סדר הבוקר (לימודי הבוקר בישיבות) הם ממהרים לאסוף את הילדים ממסגרות החינוך ונמצאים איתם עד שהם הולכים לישון, על כל הכרוך בכך. בזמן הזה נשותיהן נמצאות בשוק העבודה, מפרנסות את הבית ואפילו מעיזות להגיד 'עושות קריירה'. היפוך תפקידים מגדרי בחברה אדוקה ושמרנית.
"הרשיתי לעצמי להתחיל עם החלום הזה, כי הוא לקוח ממסכת שבת", מסבירה ווגנר. "מסופר שם על עני שאשתו מתה ואין לו כסף לשלם למינקת. הוא ניסה להיניק את בנו ונעשה לו נס, צמחו לו דדיים והוא היניק. במוקד האגדה ויכוח: האם נעשה לו נס כי הוא קדוש או שהוא אדם נחות שבשבילו השתנו סדרי בראשית והוא נהיה דמון - נס במובן הרע, כי מי אתה שהעולם ישתנה בשבילך? אגב, בהתחלה כתבתי אפילו יותר נועז. משכתי את החלום וכתבתי את המילים המפורשות 'צימח שדיים', אבל חשבתי שאמות מבושה ועידנתי את זה".
מה החלום מסמל ליענקי?
"התחושה שלו בחלום שמימית. הוא אבא שמזין את הילד בגופו ובנפשו. הוא מיניק ומלמד אותו תורה. הילד מוגן. טוב לו. כשהוא מתעורר, הוא נבהל. פה נכנס המבט החיצוני של החברה. מפחיד אותו שעם היפוך התפקידים הוא נהיה אישה. צריך לשאול למה זה כזה מפחיד? אישה חזקה עם קריירה זה אטרקטיבי, מחמיא לה כשאומרים שיש לה איכויות של גבר - אבל לגבר להיות נשי זה משפיל".
עם הגב למראיינת
במרכז הספר האחים יענקי וארי. יענקי, אברך עילוי ושקדן, מבלה את מרבית זמנו עם ילדיו, משום שאשתו חיה'לה, מהנדסת תוכנה, עוזבת עליו את כל עול הבית והמשפחה. לפני שזה קרה המשפחה סבלה מעוני צורב ומשפיל. ארי, חוזר בשאלה, משמש כאנטגוניסט בספר. הוא זה שגורם לאחיו להסתכל בעיניים חדשות על חייו. ווגנר רצתה לבחון מה קורה למשפחה חרדית שעוברת היפוך תפקידים מגדרי. "כתבתי מנקודת מבט גברית בכוונה. רציתי לפרק אצלי את התחושה שעדיף להיות גבר. אני לוקחת כוח כשאני כותבת על גברים וחוקרת אותם. דווקא משם הגיעה ההשלמה שלי עם היותי אישה, אמא ואשת איש", היא מפתיעה.
"עוד מימי הרב שך יש הוראה שאם אין מי שישמור על הילדים, האבא ישמור. לא להכניס מטפלת מבחוץ, שלא תהיה השפעה של זרה"
הרעיון לרומן נבט אצל ווגנר (54), נשואה ואמא לשמונה ממעלה־אדומים, בזמן שכתבה דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן. המחקר עסק בתופעת "האברך הפעיל", שילוב של המילים "אברך" ו"אבהות פעילה". 39 זוגות חרדים התראיינו למחקר "אבהות אברכים חרדים - אבי, מורי, בעל הבית". היא מספרת בשעשוע כיצד ניסתה לגייס מרואיינים דרך בעלה שלמד בישיבת מיר היוקרתית. "ביקשתי מאברכים שנשותיהם עובדות במשרה מלאה מחוץ לבית לפנות אליי. בעלי תלה את המודעה על לוח הישיבה. משגיח שראה את המילים 'מחקר' ו'אקדמיה', תלש את המודעה ואסר על אברכים להתראיין. למזלי, כתובת המייל שלי נשארה על לוח המודעות. המייל שלי הוצף".
איך הייתה החוויה לראיין אותם?
"קצת משונה. חלק מהאברכים ישבו כפופים, עם עיניים לרצפה, כדי לא להסתכל עליי. אחרים ישבו עם הגב אליי. היה ריאיון שבו דלת הבית נשארה פתוחה, כי המרואיין רצה לשמור על איסור ייחוד. כאישה דתית מאוד זה היה מעמד מרגש בשבילי. לקחתי את האליטה. המרואיינים הם לא נבעכים, הם חוד החנית - פוסקי ההלכה של הדור הבא. פתאום נעלמו התארים והמעמד שלי כחוקרת. הייתה יראת כבוד".
תארי לי את המודל החרדי החדש שאת מדברת עליו.
"תלמידי ישיבה שנשואים לרואות חשבון, עורכות דין, הייטקיסטיות. עוד מימי הרב שך יש הנהגה (הוראה), שאם אין מי שישמור על הילדים, האבא ישמור. לא להכניס מטפלת מבחוץ, שלא תהיה השפעה של זרה. הם יוצאים מהישיבה בהפסקת הצהריים, אוספים את הילדים ממסגרות החינוך ומגיעים איתם הביתה. מבשלים להם, משחקים איתם, עוזרים להם בשיעורים ובמקלחות. כשהילד חולה, כנראה יתקשרו לאמא, אבל האבא יצא מהישיבה ויהיה עם הילד. לא תמיד הם יספיקו לחזור לישיבה לסדר ערב (לימודי הערב)".
"כשלוקחים מגבר חרדי את הלימוד, זה שבר: אני לא לומד תורה כמו שצריך, אני לא מפרנס ואני לא הולך לצבא. אז מי אני? שניצלאי?"
הם בטוב עם התפקיד החדש שלהם?
"האנתרופולוג דיוויד גילמור הציב שלושה פרמטרים שמגדירים גבריות: אבהות, הגנה ופרנסה. בחברה החרדית יש פרמטר נוסף: לימוד תורה. כשלוקחים מגבר חרדי את הלימוד, זה שבר: אני לא לומד תורה כמו שצריך, אני לא מפרנס ואני לא הולך לצבא. אז מי אני? מחליף חיתולים מדופלם? שניצלאי? מה אני שווה?".
את מתארת גברים שלוקחים על עצמם תפקיד שמביך ואפילו משפיל אותם. איך חיים עם זה?
"אברך אחד סיפר לי שעשה ספונג'ה והרצפה לא התייבשה. הוא פתח את הדלת עם מגב ומכנסיים מקופלים ועברו שם אנשים. הוא תיאר את זה כבושה של החיים שלו. אין להם אלא לעבור תהליך שבסופו הבנה שהם משמעותיים בבית, משמעותיים לילדים שלהם, כאבות וכגברים, ומקיימים מצוות חינוך ילדים שזה תפקיד גדול, או שהם סובלים מחיים של הסתרה ובושה וקונפליקט פנימי.
"יש להם הזדמנות לעשות תיקון עם התפקיד האבהי בחייהם. בדור הקודם דמות האב החרדי הייתה נוכחת־נפקדת. הדוגמה האישית שהוא גילם לילדיו הייתה מרוחקת ואייקונית. היום יש יותר פתיחות: להיות אבא פעיל, שותף מלא, להגיד לילד 'אני אוהב אותך'. הדור הצעיר הרבה יותר קשוב לאבהות. הם מספרים שהם מוצאים את עצמם משתוללים עם הילדים. זה אולי המרחב היחיד בחייהם שהוא לא חמור סבר".
"שלחנו את הילדים לזרם החינוך החרד"לי ואנחנו מתחרטים על זה. יש שם אליטיזם מובנה של 'אנחנו עליונים'"
מה הנשים החרדיות מרגישות בנוגע להיפוך התפקידים המסורתי?
"להיות אמא לעשרה, לנהל קריירה וגם לנהל את הבית זה להיות סופר־וומן. הניתוק שלהן מהתפקיד הנשי המסורתי לא פשוט. הייתה מישהי שהיה לה חשוב לספר כמה היא בלבוסטע. יש פה גם התמודדות זוגית. יש נשים שמביאות הביתה וואחד משכורת. הן מבינות היטב בעניינים פיננסיים, אבל הבעל הוא זה שינהל את החשבון. זה במסגרת משא ומתן לא מדובר: אני אצא לעבוד, אבל בבית עדיין אהיה האישה הקטנה שמבקשת רשות, לא אפגע לך עד הסוף בגבריות. הן יקראו למה שהן עושות 'פרנסה' ולא קריירה. בספר אני מתארת איך חיה'לה מגזימה במחמאות על כל דבר קטן שיענקי עושה בבית. זה עלה בראיונות. נשים לומדות את זה בהדרכות כלות ובסדנאות לשלום בית. נחמד להגיד תודה ונחמד שרואים אותך, אבל מחיאות הכפיים המוגזמות זה כמו לעודד ילד מוגבל. הגברים שראיינתי סיפרו שזה מעצבן אותם. הם לא דבילים".
איך החברה החרדית מתייחסת למודל המשפחתי הזה?
"קרה משהו מעניין, פירקו את המבנה המסורתי של גברים בחוץ ונשים בבית כדי לשמר מבנה מסורתי אחר, הרבה יותר חזק, של לימוד תורה. זה הדגל של החברה החרדית. נשים יצאו לעבוד רק כדי שגברים לא יצטרפו לשוק העבודה. בהתחלה רבנים ניסו לקבוע גדרות: שהאישה תחזור הביתה עד הצהריים ושלא תעבוד במקום עבודה מעורב. זה לא תפס. הגדר נפרצה. לא רק זה, יש אבולוציה בתפיסה העצמית של נשים. מה שהתחיל כפרנסה הפך לקריירה. נשים גילו שיש להן כישרון וטוב להן. גם שוק העבודה עף עליהן. יש להן מוטיבציה והן חרוצות. הן מגיעות לעבוד, לתקתק את המשימות ולחזור הביתה".
היה לי לא נוח לקרוא איך חיה'לה, שהיא תותחית בעבודה, היא האישה הקטנה בבית. יענקי מחליט באופן חד־צדדי שהוא חוזר ליום לימודים ארוך בישיבה, והיא נאלצת להזעיק את אמה לקחת חופש מהעבודה ולהיות עם הילדים.
"לחיה'לה יש יראת כבוד, היא נשואה לתלמיד חכם. היא לא תפריע לו ללמוד תורה. כשבעלי למד במיר מבוקר עד ליל, היה לי קשה להגיד לו להוריד את הזבל. איך אני יכולה לבקש ממנו לעשות דברים בבית, כשהוא עושה את הדבר הכי 'וואו' בעולם? זו האינדוקטרינציה החרדית שהכי הצליחה. גם כשהחרדי המודרני יוצא לעבוד, הוא עדיין ישלח את הילדים לתלמוד תורה הכי טוב שיש".
כריכת הספר "האברך יענקי ויסברג"כריכת הספר "האברך יענקי ויסברג"את חושבת שהספר יכול לדבר לקהל החילוני?
"קוראים חילונים סיפרו לי שהם בכו. הם הזדהו עם יענקי, עם הלחץ שמופעל על גברים להיות 'משהו'. בסוף הספר הוא מצליח לעשות את המעבר הנפשי, להרגיש גאה ושלם בתפקיד הגברי והאבהי שלו".
קצת זרה
ווגנר, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני ודוקטורט במגדר, עובדת בהנחיית הורים. לאחרונה החלה לעבוד גם בלקטורה ובעריכה אקדמית. היא נשואה למתי (55), מנחה סדנאות לתקשורת מקרבת, בעבר עיתונאי ועורך ב"ג'רוזלם פוסט".
היא גדלה באיטליה והגיעה לישראל עם הוריה כשהייתה בת 12. "אבא שלי יליד משהד באיראן. הוא עלה לארץ ב־1950 עם המשפחה שלו, ואז היגר לאיטליה כדי להתפרנס. יש קהילה גדולה של משהדים במילאנו והוא נכנס לעסקי היהלומים שם. אמא שלי גדלה בבית חרדי, אנשי היישוב הישן. היא מרדה והלכה לבני עקיבא. הם הכירו כשאבא שלי, רווק מבוגר (32), הגיע לחפש כלה בארץ. הוא נכנס לחנות יודאיקה של סבא שלי והתאהב במוכרת, אמא שלי. הם התחתנו ועברו למילאנו. אמא שלי הגיעה לארץ במיוחד כדי ללדת אותי, הבת היחידה שנולדה לה. לפניי ואחריי היו לה שבע לידות שקטות".
"יש נשים שמביאות הביתה וואחד משכורת. הן מבינות היטב בעניינים פיננסיים, אבל הבעל הוא זה שינהל את החשבון"
איך זה היה לעקור פתאום למדינה חדשה בתור ילדה?
"השנים הראשונות היו קשות מאוד. פרחתי במילאנו. גדלתי בבית מסורתי והלכתי לבית ספר יהודי. הבנתי עברית, אבל דיברתי רק איטלקית ופרסית בזכות סבתא שלי, שהגיעה לגור איתנו כשהייתי בת ארבע וחלקנו חדר. כשהגענו לארץ נכנסתי לבית ספר דתי ומשם לאולפנה. היה לי קשה עם השפה והתרבות. עד היום אני מרגישה קצת זרה".
כשסיימה שירות לאומי של שנתיים, המשיכה ללימודים באוניברסיטת תל־אביב. "הייתי מרדנית. לא הלכתי לבר־אילן ולא למכללה דתית. גם אוניברסיטה זה לא טבעי לנו. אני דור ראשון להשכלה". היא הכירה את מתי חודש אחרי מלחמת המפרץ, בטיול של סטודנטים דתיים. "הוא הגיע מארצות־הברית כחוזר בתשובה. לא ידע מילה בעברית. תוך שנה התחתנו. גם מתי בן יחיד ורצינו משפחה גדולה".
לאיזה זרם דתי אתם משייכים את עצמכם?
"אנחנו קשורים לקהילה אמריקאית דתית של חוצניקים. הרבה שנים היינו חלק מהזרם החרד"לי. זו הייתה טעות חמורה. זה זרם לאומי מאוד. יש דברים שאני מסכימה עם השמאל ויש עם הימין. שלחנו את הילדים לזרם החינוך החרד"לי ואנחנו מתחרטים על זה. יש שם אליטיזם מובנה של 'אנחנו עליונים'. שלוש הבנות הגדולות שלי דתיות על הרצף. נשואות ללא כיסוי ראש, לא מקפידות על הלכות צניעות, לחלקן יש קעקועים, אבל הן שומרות כשרות ושבת בדרכן. הבנים שלי דתיים, עם פאות ארוכות וכיפות גדולות. הם לומדים תורה, זה חלק מהחיים שלהם, אבל הם גם עובדים".
"בלימודי מגדר הייתה מרצה שהתבלבלה ביני ובין אחרת כי שתינו היינו עם שמאטע על הראש. נעלבתי"
האם יש פה ביקורת מובלעת על מודל האברך שרק לומד ולא עובד?
"הדור הראשון של החרדים שהגיע אחרי השואה הלך לצבא ולחם. הם גם עבדו, הקימו עסקים קטנים וקבעו עיתים לתורה בשעות שאחרי העבודה. בן גוריון איפשר זאת. הוא התכוון שהמדינה תתקצב כמה מאות אברכים. הוא לא שיער לאיזה ממדים זה יגיע. אותן קצבאות לא מימנו את משק הבית, והאבות פרנסו את הבנים. מי שהיה חזק בלימודים קיבל שידוך עם סידור מלא, דירה וקצבה קטנה. אבל הכסף נגמר אחרי דור וחצי. יש ריבוי טבעי מטורף ועוני מרוד. זה ללכת למכולת ולספור את האגורות. זה לא פורמט שיכול להמשיך להתקיים עוד הרבה זמן. הבעיה היא שברגע שגברים חרדים יצאו לעבוד, יהיה בקלאש מטורף. נשים יחזרו הביתה, לילדים ולחיתולים".
נחזור אלייך. אני מנסה למקם אותך בחוג למגדר. הרגשת שם נוח?
"היו לי כמה תאקלים. הייתה מרצה שהתבלבלה ביני ובין מישהי אחרת כי שתינו היינו עם שמאטע על הראש. נעלבתי מזה וכעסתי. הרגשתי שהיא לא ראתה אותי. אי־אפשר להתבלבל בינינו. אנחנו לא דומות במבנה הגוף, בצבעים, בסגנון הלבוש. זה קרה רק כי שתינו היינו דתיות. אבל דברים השתנו שם. יש המון דתיות שלומדות מגדר. הגעתי ללימודים בלי לדעת מה זה פמיניזם ועם תחושה שלהיות אישה זה נחות. הלימודים פתחו לי את העיניים, בניתי שם את הזהות הנשית והפמיניסטית שלי. מתי הגיע מבית נאור ופמיניסטי. כשאבא שלי היה רואה אותו שוטף כלים, הוא היה ממרפק אותי ואומר: 'עשית ממנו סמרטוט ובסוף הוא יעזוב אותך'. זה פחד שהלך איתי. בחוג למגדר הפחדים התפוגגו".
בעקבות המחקר הוזמנת לשנת דוקטורט באוניברסיטה מורמונית ביוטה. חשבת לקבל את ההצעה?
"ראש החוג ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטת בריגהאם יאנג, מורמוני אדוק ואבא לשבעה, שאל אם ארצה לבוא לשנה לחקור את תופעת המורמונים שיוצאים בשאלה. מיד הסכמתי, זה הלהיב אותי. קיבלתי רשימה ארוכה של כללים: אסור לשתות קפה ואלכוהול בקמפוס. אסור עירוב מגדרי במסדרונות, אסור לעצור ולדבר עם בני המין השני. הם רצו שאבוא. אפילו אמרו, 'תביאי את כל הילדים איתך'. אבל אז עצרתי לחשוב. העיר פרובו, שבה נמצאת האוניברסיטה, נידחת. אין שם קהילה יהודית. מה אני בדיוק אעשה בין כל המורמונים האלה? בסוף, אני דוסית".
