לילה לפני שהתחילה המלחמה הלכתי לישון עם אקססורי מטופש כזה שאמור להפוך את השיער לווייבי ויפהפה (אל תשפטו אותי, אני בכל זאת עורכת ביוטי). אזרתי אומץ לעשות את זה אחרי שראיתי מאות סטוריז של בנות באינסטגרם שהולכות לישון עם שיער סתמי וקמות בבוקר כמו פארה פוסט ז"ל בימיה היפים. אני אומרת "אזרתי אומץ", כי מדובר בדבר הכי לא נוח עלי אדמות - לילה שלם את ישנה עם צינור בד קשיח כזה על הראש כשאת בלחץ מכל תזוזה, שחלילה לא תתפרק לך הקונסטרוקציה. נו, כבר השפלת את עצמך מול הבעל והילדים והגעת עד הלום עם הטמטום הזה, לא חבל שהכול ירד לטמיון רגע לפני עלות השחר?
באותה שבת קמתי בבוקר לעשרות הודעות ווטסאפ ושיחות שלא נענו כי הטלפון שלי היה על שקט. מתברר שהייתה אזעקה במרכז ואפילו לא שמענו אותה. אני, אישה עייפה שנראית כמו אחת מהטלטביז עם צינור ורוד עקום על הראש, מתחילה להבין שני דברים: שיש אמת בפרסום -השטות הזאת באמת עובדת, ושהחיים של כולנו השתנו לנצח.
בימים ובשעות שחלפו מאז, קראתי ונחשפתי כמו כל עם ישראל למאות סיפורים ועדויות מהתופת. למרות שבשגרה התכנים שאני צורכת נעים בכבדותם על הסקאלה שבין אמילי בפריז לסיינפלד, מצאתי את עצמי הפעם נשאבת לפרטים הכי קטנים, רוצה לדעת הכול, מרגישה חובה לחוות עם אנשים שאני לא מכירה את הרגעים הכי נוראיים בחייהם, כאילו שזה ייקח משהו מהכאב העצום שלהם. בתוך הים הסוער של החדשות והמידע שזורם בלי סוף, אני שמה לב שנופלים לי עוד ועוד אסימונים. בכל רגע שעובר אני מבינה כמה דברים פשוט לא ידעתי:
לא ידעתי כמה אנשים יפים יש במדינה הזאת. לא יפים במובן של צדיקים או מתנדבים או טובים - אלא יפים ממש! תמונות הנופלות והנופלים זורמות כמו דם וכולם כל כך יפים וכל כך חיים וכל כך כבר לא. גם חיילינו הגיבורים שייבדלו לחיים ארוכים, המילואימניקים, המתנדבים הרבים - או שיש המון אנשים יפים פתאום במדינה הזאת, או שהעיניים שלי עברו לפילטר פריז בשל המצב. לא ברור.
לא ידעתי כמה יפריע לי לראות אנשים מהעולם ממשיכים לחיות את חייהם כאילו לא קרה כאן כלום. האינסטגרם שלי סובל כרגע מפיצול אישיות: חציו מלא באבל וסיפורי זוועה שלא ברא השטן, וחציו השני במשפיעניות שמתלבשות יפה, מתאפרות יפה, מבלות יפה ומשרבבות שפתיים כאילו החיים הם סופרלנד. בכלל לא מזיז להן שרכבת ההרים שלנו נתקעה וכולנו נמצאים כרגע עם הראש למטה, הפוכים מעל פני תהום. אולי זה מוזר, אבל אני מוצאת את עצמי נפגעת באופן אישי מחוסר ההתייחסות שלהן למצב כאן. איפה הסולידריות להרוגים? לחטופים? ברגעים של תסכול מהול בטמטום, אפילו כתבתי לכמה מהן (ולא זכיתי כמובן לתגובה). אני מבינה שמדובר מבחינתן בכניסה לשדה מוקשים, ועדיין - אני לא מעוניינת לראות אותן אם הן לא מעוניינות לראות את מה שאנחנו עוברים כעם. חברות, אין דרך קלה להגיד את זה, אז אני פשוט אשים את זה כאן ואתחיל להתמודד עם ההשלכות: עשיתי אנפולואו לקיארה פראני. אני בטוחה שהיא ו־30 מיליון העוקבים שלה חשים ממש בחסרוני.
נ.ב. מחקתי גם את האפליקציה של שיין אבל עדיין לא אזרתי אומץ לספר את זה לבת ה־11 שלי. זאת מפחידה אותי יותר מהחמאס.
לא ידעתי כמה אדירות הן מסיבות טבע. בשלוש השנים האחרונות אני חופרת לכל מי שנמצא סביבי שאני ממש רוצה להשתתף באחת כזאת. הלוואי והייתי יכולה לתאר לכן את המבט המופתע שלהם בעיניים. מה לי ולמסיבת טבע? מעולם לא הייתי בליינית, אפילו לא קרוב לזה. בקושי למסיבות במועדונים הלכתי, גם כשהייתי בגיל ובסטטוס "המתאימים". תמיד מצאתי את המיטה והטלוויזיה אטרקטיביים יותר. ועכשיו, כשאני גריאטרית פלוס שלושה ילדים, בא לי פתאום לרקוד לצלילים חדשים כאילו אף אחד לא רואה ובלי שיהיו קירות מסביב שיגבילו אותי. ואני, מה לי ולטבע? אנחנו הכי לא חברים. הטבע הוא איכסה. אין בו מזגן או שירותים נקיים או נטפליקס. אבל למשבר גיל ה־40, כך נראה, יש חוקים משלו, והעובדה היא שהטבע כבר תקופה קורא לי. אולי הוא מנסה להתפייס? אינני יודעת. בכל מקרה, הנוכחים בנובה סיפרו שעד שהתחיל הגיהינום זו הייתה המסיבה הכי טובה שהיו בה בחייהם. 3,000 איש מרחבי המדינה נהרו לשם, ואני אפילו לא ידעתי שהדבר הזה קורה. אני ממש מקווה שיום אחד אצליח להשתחרר מהתמונות, לאסוף את עצמי ולהצטרף, אפילו ללילה אחד, לסצנה המדהימה הזו, שלא תיתן לטרור לנצח אותה ובוודאי עוד תעמוד על הרגליים.
לא ידעתי כמה שהאנגלית שלי סבירה. וזהו. רק סבירה. מאכזב. אני, שעשיתי חמש יחידות בגרות באנגלית ופטפטתי עם אנשים במשך שנים כדיילת קרקע באל על, לא מצליחה להרכיב משפט הסברתי ראוי (ולא, Free Palestine From Hamas זה לא מספיק). בכל פעם שרציתי לזעום על צייצנים מרחבי העולם, לא הצלחתי למצוא את המילים שיסבירו באופן קוהרנטי את המצב המורכב הזה. בקושי בעברית אני מוצאת מילים, אז איך אמצא אותן באנגלית? בשל כך, ובגלל שאני לא רמאית, אני מצהירה מעל דפי העיתון הזה שלא אציין יותר בקו"ח שלי כמו המון שקרנים אחרים (אתם יודעים מי אתם!) שיש לי אנגלית ברמת שפת אם.
לא ידעתי שעוד אנשים מוצאים את השירים של מני ממטרה שוברים רוחנית. אין לי מושג מי הגאון שחשב שזה רעיון טוב להשמיע למחבלים את שיריו במשך שמונה שעות רצופות, אבל ממש בא לי לשבת איתו לדרינק ולקבל ממנו עוד עצות לחיים.
ממטרה עם חתיכת מטרה לאומית חשובה. מני ממטרה
לא ידעתי כמה תאבת חיים אני. יש לא מעט רגעים בימים האחרונים שבהם הכאב כל כך חזק שאני מרגישה שאני לא יכולה לשאת אותו יותר. ומי אני בכלל? סתם אחת שלא חטפו או הרגו או פצעו לה (טפו טפו טפו). "אני מבינה אנשים שמעדיפים למות כדי לא להרגיש עוד כאב", אמרתי לבן זוגי באחד הלילות האחרונים, כששוב שקעתי בעצב ולא הצלחתי למצוא את הקרקעית שלו.
אבל עם זאת, באופן שהפתיע גם אותי, שמתי לב שמסתננים פנימה לרגעים גם לא מעט רגשות מפתיעים אחרים - המוות הפתאומי הזה של כל כך הרבה אנשים בשיא של החיים שלהם, הכניס בי רצון לחיות בעוצמות גבוהות יותר ממה שחייתי עד כה. להגביר את הווליום בלי להתחשב יותר בשכנים. תוך כדי שאני מנגבת את הדמעות מול התמונות הקשות, אני גם מרגישה שאני רוצה לטייל יותר, לצחוק יותר, לבלות יותר, לעשות קעקועים (מדובר באישה במשבר, אומרים לכן). אני רוצה גם לאמץ את כל כלבי הדרום הנטושים ולתת להם ללקק לי את הפנים. אני רוצה לתת אהבה ולקבל אותה ולחגוג את העובדה שאני חיה, כי היום יותר מתמיד - זה כל כך לא מובן מאליו.
