סיפורה של אריאל לבנגרונד (57), יועצת זוגות, הורים ומשפחות, קוסמטיקאית, גרושה בזוגיות, אמא לילדה וסבתא לשני נכדים, מתגוררת בקיבוץ סער:
"כשהייתי בצבא שובצתי לתפקיד אלקטרונאית בחיל הים והתחלתי קורס מקצועי. באחד מסופי השבוע של הקורס נסעתי עם ידיד וחברה לאזור ירושלים. כשהגענו לסָטָף, התפוצץ גלגל, והאוטו התהפך ועשה כמה סיבובים. התעוררנו הפוכים, כשדלק מטפטף עלינו. לא כאב לי משהו, אבל הייתי בהלם. יצאנו שרוטים ומדממים, התחלנו ללכת, וראינו רכב עם זוג מתמזמז, שקצת נבהלו לראות אותנו, אבל התעשתו ולקחו אותנו לבית חולים, שם בדקו אותנו, חבשו אותנו ושוחררנו באותו יום.
חודשים ספורים אחר כך התחלתי לשאול 'מה?' 'מה?' לעתים קרובות. בשלב מסוים עשיתי בדיקת שמיעה, אובחנה הידרדרות בשמיעה ואמרו לי לעקוב אחרי זה. לקראת סוף השירות כבר המליצו לי להרכיב מכשיר שמיעה. לא ידעו מה הסיבה לירידה בשמיעה, אף אחד לא קישר את זה לתאונה, כי המסמכים הרפואיים לא הזכירו פגיעה בראש.
בחופשת השחרור התחתנתי עם החבר שלי מגיל 17. הוא הכיר אותי שומעת, אז לא הפריע לו שאני לא שומעת כל כך טוב. עבדתי במפעל אלקטרוניקה וגרנו בשלומי. חצי שנה אחרי השחרור הבנתי שאני לא שומעת ולמדתי לקרוא שפתיים. ניסיתי להרכיב מכשיר שמיעה אבל זה היה נורא, כי המכשירים של פעם הגבירו את הווליום של כל הצלילים בצורה אחידה, שמעתי דיבור וצפירת משאית באותה עוצמה.
אנשים היו אומרים לי, 'לא רואים עלייך שאת חירשת', כאילו, מה אתה רוצה לראות? לפעמים שאלו, 'אז איך את מדברת בלי לשמוע?'. כשהיינו מארחים חברים, התעלמו ממני: כולם יושבים, מדברים, צוחקים, ואני לא יכולה לקרוא את השפתיים של כולם. בהתחלה שאלתי, 'מה אמרת?', אבל אחר כך תהיתי למה אני צריכה להילחם. הרגשתי לבד, לאט־לאט השתבללתי בתוך עצמי והפסקתי להזמין חברים. אמרתי לעצמי: מי שרוצה להיות איתי, צריך לקבל אותי כמו שאני.
"חצי שנה אחרי השחרור מהצבא הבנתי שאני לא שומעת ולמדתי לקרוא שפתיים. ניסיתי להרכיב מכשיר שמיעה אבל זה היה נורא, כי המכשירים של פעם הגבירו את הווליום של כל הצלילים בצורה אחידה"
אחרי שהבת שלי נולדה, כשהייתי בת 24, החלטתי לעסוק בחינוך. למדתי קורס חינוך לגיל הרך, והתחלתי לעבוד כגננת במסגרות שונות (לא הייתי לבד עם הילדים, תמיד הייתה לצדי מישהי). ביקשתי מהילדים שיסתכלו אליי כשהם מדברים. הרגשתי שאני צריכה לתת 300% מעצמי כדי להוכיח שאני יכולה להיות גננת. אחרי עשר שנים עייפתי, למדתי קוסמטיקה והתחלתי לעבוד כעצמאית.
עברה עליי תקופה של משברים אישיים: אמא שלי נפטרה, אבא שלי נפטר שלושה חודשים אחריה, והבת שלי, שהייתה מאוד קשורה אליהם, נזקקה לי.
כשהעניינים נרגעו, חזרתי לחינוך. למדתי טיפול התנהגותי, טיפול בילדים ממשפחות בסיכון, הנחיית קבוצות ועוד. בכל הקורסים קראתי שפתיים וקראתי את החומר הכתוב של הקורס. במקביל ללימודים התחלתי לעבוד באותם תחומים.
בגיל 47 התגרשתי, ושנתיים אחר כך עשיתי ניתוח שתל קוכליארי, שנקרא גם שתל שבלול. רציתי משהו שיעזור לי להתנהל לבד בעולם. הגעתי לד"ר דניאל ציק, אישיות מדהימה, ועברתי ניתוח להשתלת שתל באוזן אחת. את הניתוח באוזן השנייה אני עדיין דוחה. אגב, במסגרת הבדיקות שעשיתי אמרו לי שאין שום מחלה שיכולה להסביר את הפגיעה בשמיעה, ולכן כנראה שזה קרה בתאונה ההיא.
החזרה לשמיעה הייתה הדרגתית. בהתחלה לא הבנתי מה אני שומעת. היה מרגש לשמוע את הבת שלי בפעם הראשונה! חבל לי שלא שמעתי אותה כשנולדה, אבל אני חווה את זה עכשיו עם הנכדים. עד היום יש צלילים שאני לא מזהה. פעם שמעתי קרקור צפרדעים ושאלתי מה זה. זה אבסורד, אדם בן כמעט 50 ששואל מה הוא שומע. אני לא מתגעגעת לשקט שהיה לי קודם, אבל כשאני צריכה שקט - וזה קורה בערבים, אחרי יום שלם עם המכשיר - אני מוציאה אותו, ואז יש דממה.
"החזרה לשמיעה הייתה הדרגתית. בהתחלה לא הבנתי מה אני שומעת. עד היום יש צלילים שאני לא מזהה. פעם שמעתי קרקור צפרדעים ושאלתי מה זה"
כשהתחלתי לצאת לדייטים אחרי הגירושים, רציתי לראות כמה סבלנות יש לצד השני לסמסים. גם אחרי הניתוח לא דיברתי בטלפון, הרגשתי יותר נוח להתכתב. עם בן הזוג הנוכחי שלי, שהכרתי בגיל 51, התכתבתי חודש לפני שהסכמתי להיפגש. הוא גבר מקסים.
לפני שלוש שנים אחייניתי קים יחזקאל־לבנגרונד נרצחה בפיגוע באזור התעשייה ברקן. הייתי קרובה אליה. מהאסון למדתי שלחיים יש את הדרך שלהם להראות לנו שכל מה שאנחנו מתכננים הוא ארעי לחלוטין. לזכרה כתבתי ספר ילדים בשם 'פולה', על הכלבה שלה. בקרוב אתחיל להעביר הרצאה של העצמה נשית כדי ללמד נשים לא להיכנע לנסיבות החיים'".
שורה תחתונה: "כשאיבדתי את השמיעה, נפתחו בפניי דברים מתגמלים, שלא בהכרח יכולתי להגיע אליהם כשומעת, כמו הזכות לשבת מול הורים מודאגים של ילד חירש ולהסביר להם לאן הילד שלהם יוכל להגיע. התהליך שעברתי מאדם שומע לאדם לא שומע וחזרה, לימד אותי כמה כוח יש ליצר ההישרדותי שבאדם".
