סיפורה של דניאל גוטמן (32) מתל־אביב, נשואה:
"חודש לפני שעמדתי להשתחרר מהצבא גיליתי מעט נוזל חלבי בשד הימני. רופא נשים צבאי הפנה אותי לכירורג שד, והייתי בטוחה שזה כלום, אבל הלכתי עם אמא שלי לרופא, ששלח אותי לבדיקה בבית חולים. אמרו לי: 'אם יהיה משהו – נעדכן אותך', ועדיין לא הייתי לחוצה. כעבור כמה ימים התבקשתי להגיע לבית החולים, ונבהלתי, כי הבנתי שמשהו לא תקין. אני, אמא, אבא ודודה שלי התיישבנו מול הרופאה, והיא אמרה: 'זה סרטן השד', והוסיפה שמדובר במקרה נדיר, כי 'אנשים בני 20 לא חולים בסרטן השד'. אבל עובדה: אני הייתי אז בת 20 וחמישה חודשים וחליתי בסרטן השד.
גדלתי בראש־העין, בת אמצעית בין אחות לאח, במשפחה מושלמת, מחבקת ותומכת. בצבא הייתי מש"קית ת"ש בבית ספר לחי"ר ואהבתי כל רגע. ואז, ב־2012, רגע לפני תום השירות, העולם השתנה בבת אחת.
הייתי מפוחדת. לא ידעתי איך להכיל את הבשורה. הרגשתי שאני לא רוצה שזה יהיה חלק מחיי. אמא, שעבדה כגזברית במכון התקנים, לקחה חופשה ממושכת מהעבודה ותפעלה את האירוע: לקחה אותי למומחים לקבל חוות דעת, חיפשה את הטיפול המתאים ולא עזבה אותי לרגע. ואז הגעתי לד"ר שולמית ריזל מבילינסון וידעתי מיד שהיא האחת בשבילי. היא אמרה לי: 'מעולם לא נתקלתי בדבר כזה, אבל אנחנו הולכות לעבור את זה ביחד'. היא לא הסתירה ממני את הקשיים, את העובדה שהשיער שלי ינשור, אבל הרגשתי שאני יכולה לרוץ איתה למרחקים. היא הצביעה על תמונות חתונה ששלחו לה מטופלות שהחלימו ואמרה: 'אני מחכה לתלות פה גם תמונה שלך'.
עברתי את כל התהליך: כריתת הגוש, כימותרפיה, הקרנות, טיפול אינטנסיבי שהתפרס על כשנה ורבע. היה קשה, אבל כשהרגשתי טוב בין הטיפולים יצאתי לבלות. ניסיתי לשמור על שגרה כמה שאפשר. הלכתי גם עם מטפחת וגם עם פאה בלונדינית, כי תמיד רציתי להיות בלונדינית. החלטתי שלא אשאיר את הסיפור שלי לרכילות ופרסמתי בפייסבוק שאני מטופלת בעקבות סרטן השד. הרגשתי שבכך החזרתי לעצמי שליטה על חיי.
בסוף שנת הטיפולים עשיתי פסיכומטרי ונסעתי לחצי שנה בדרום אמריקה. כשחזרתי למדתי תקשורת במכללת ספיר, ובהמשך עשיתי תואר שני במשפטים בבר־אילן.
את מושיקו, היום בעלי, הכרתי לפני כשש שנים, כשכבר הייתי בריאה. סיפרתי לו על הסרטן בדייט הראשון. הקשר הפך מהר מאוד לסיפור אהבה, ובדצמבר 2022, בלונדון, הוא כרע ברך. קבענו תאריך לחתונה: 12 באוקטובר 2023.
ידעתי שארצה להעניק לאורחות מתנה עם משמעות, והיה לי חשוב לעשות זאת כחלק מהניצחון שלי על הסרטן ולעורר את המודעות לגילוי מוקדם. פניתי לעמותת 'אחת מתשע', והציעו לי שפתון ורוד של 'ללין', שעל הקופסה שלו יש ברקוד לסריקה. כשסורקים אותו מגיעים להזמנה לבדיקה. קנינו 180 יחידות, הוספנו קלף עם מילות תודה ולוגו של העמותה, שאליה הלכה התמורה, והקופסאות הוורודות המתינו אצל ההורים ליום הגדול.
ב־8 באוקטובר הבנו שנצטרך לדחות את החתונה, ובהמשך קבענו תאריך חדש: 9 ביוני 2024, אבל החלטנו להקדים ולערוך טקס מצומצם ב־15 במרץ, בבית הוריו של בעלי, עם הקרובים במיוחד. 12 שנים אחרי שהגעתי לד"ר שולמית ריזל, שלחתי לה תמונות מהטקס, והיא השיבה שריגשתי אותה.
שבועיים אחרי הטקס המצומצם הלכתי עם אמא שלי ועם ואחותי לבית קפה, ואמא שמה לב שהגרון שלי נפוח בצד אחד. אמרתי: 'אוי, זו בטח דלקת גרון', אבל הלכתי איתה לכירורג. נשלחתי לאולטרסאונד ובעקבותיו לביופסיה. זה ממש לא התאים לי, הרגע התחתנתי, אני סופר־מאושרת, מה פתאום ביופסיה? ואז התברר לי שמדובר בסרטן בבלוטת התריס. לשמחתי הוא לא הצריך כימותרפיה אלא רק ניתוח. החלטתי שבחודש שעד הניתוח אני הולכת ליהנות, כולל שתי נסיעות לחו"ל.
בתחילת מאי האחרון נותחתי. בעלי היה שם במשך כל ימי האשפוז, ישן על הספה לצידי, תמך בי, טיפל בי ועטף אותי באופטימיות בלתי נגמרת. לא הייתי זקוקה להוכחה, אבל ידעתי שבחרתי את השותף הכי טוב שיש בחיים.
החתונה הגדולה התקיימה בתאריך החדש שקבענו, ביוני. המתנות הונחו על השולחנות והוענקו לאורחות המופתעות, שהבטיחו להקפיד על בדיקות לגילוי מוקדם".
שורה תחתונה: "צריך לדעת לזרום עם שינויים ולא לחכות למשבר כדי לחיות את החיים במלוא עוצמתם. אנחנו כאן לסיבוב אחד, וכמה טוב שאנחנו פה".
