"כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה, 'אני מנסה להביא את הגאולה', כמה שזה נשמע יומרני", אומרת עינב כהן (23) מירושלים, מייסדת קבוצת "העם", שמעבירה סדנאות לייצור חברויות יציבות ומשמעותיות לחיים. "אני גורמת לאנשים לאהוב קודם כול את עצמם, ואז לאהוב אחרים, גם כאלה שהם לא הטיפוס שנדמה להם שהם יכולים לאהוב".
כהן, שמגדירה את עצמה באינסטגרם כ"ווירדית שהפכה את האנשים מהסביבה למשפחה שלה", מלמדת היום איך לחיות "חיים ששווה לחיות עם חברי אמת". כשהייתה נערה, היא מספרת, היא אכן הייתה "ווירדית" ושונה. "תמיד הייתה עליי ביקורת", היא מספרת. "לא התאמתי לשום תבנית ולא ממש מצאתי את המקום שלי. בבית הספר היסודי הסתדרתי, למרות שלא הייתה לי חבורה. בגיל 16 חזרתי בתשובה, ובחרתי לעבור לפנימייה כי לא היה לי קל לחיות בבית חילוני. בפנימייה סבלתי מבריונות, ברמה שכיבו לי את האור בחדר או דאגו שלא יישארו לי מים חמים למקלחת. פעם אחת זה אפילו הגיע לאלימות פיזית, כשמישהי פשוט נתנה לי כאפה. זה נמשך בערך שנה, ובהמשך למדתי איך להסתדר ומצאתי את החברים שלי - אבל השנה הזאת נתנה לי להבין שיש אנשים שסובלים מזה שנים. זה נורא.
"מגיל צעיר ידעתי שבאתי לעשות טוב. הייתה לי מטרה. התנדבתי בהמון מסגרות, רציתי להביא אור ופתאום נתקלתי ברוע שלא הבנתי. הרגשתי על בשרי מה זה לסבול בקטע החברתי. אחרי שהסתדרתי קלטתי שיש אנשים שעוברים ככה שנים או אפילו תקופת חיים שלמה. התובנה הזאת גרמה לי לחדד עוד יותר את מה שאני רוצה לעשות".
העשייה הזאת לבשה צורה במסגרת שהיא קראה לה "העם". יום לפני שהשתחררה משירות כקצינת קשר בצה"ל, חלמה בלילה על העסק שתקים, עם השם והלוגו, ומיד החלה לבנות אותו, במקביל ללימודי תואר ראשון בכלכלה ובכימיה. "בעצם הקמתי מין תנועת נוער למבוגרים צעירים", היא אומרת, "מסגרת שמציעה כמה אפשרויות של מפגשים, שבכולם יש גם כיף, גם חוויות וגם אמצעים להיכרויות ולשיפור עצמי. יש את 'האחוזון העליון', שזה מפגשים אחד על אחד איתי לאנשים שרוצים לשפר את היכולות החברתיות שלהם ולגעת בכל מיני עניינים שמפריעים להם, כמו ביטחון עצמי או התנהלות מול ההורים. יש מסעות של שלושה ימים ויש טיולונים של חצי יום".
מה קורה במסעות ובטיולים?
"המטרה היא קודם כול להתנהג כמו ילדים - לצחוק וליהנות. בטיולון, כשאנחנו מתחילים את ההיכרות, אני מבקשת מהמשתתפים לא לספר במה כל אחד עוסק ומה הגיל שלו, כדי להיפגש נטו אחד עם השני בלי הטייטלים. במסעות אנחנו שרים ורוקדים, מטיילים בטבע, ישנים בשטח תחת כיפת השמיים, מכינים את האוכל בעצמנו במדורה. כמה הזדמנויות יש לאנשים בני 20 ו־30 לעשות את זה? בטיול יש הרבה משחקי היכרות וגיבוש וגם הזדמנויות לחשיבה לעומק על החיים, על עצמך והרבה מקום להתבוננות פנימית. מה המטרה שלי? איך אני מתכנן להגשים אותה? מה גורם לי לאהוב את עצמי? עם מה בעצמי קשה לי? אלה שאלות שאנחנו לא כל כך שואלים ביומיום ולא עונים עליהן, בטח לא מול זרים. זה לא סתם מפגש של פנויים־פנויות או של מקום להכיר חברים חדשים ולעשות כיף, המטרה היא שיפור עצמי.
"בטיול המשתתפים מנווטים לבד ויש להם גם הזדמנות להיפגש עם המקומות בעצמם שיותר קשה להם איתם בהתנהלות שלהם מול זרים. הכיף הוא ערך חשוב, אבל המטרה שלי היא לתת משהו מעבר. הטיולונים הם אירוע דומה, אבל קצר יותר, כי לא תמיד חייבים לצאת מהשגרה לכמה ימים. אפשר סתם לצאת לטבע קרוב בלי לעצור את כל החיים. מהמסעות והטיולונים אנשים יוצאים עם הבדל של שמיים וארץ. שם נוצרות חברויות, שם מתגבשת קבוצה שנפגשת גם בהמשך לפיקניקים או לשבתות בים. זו מין מסגרת חברתית שאני קוראת לה 'השבט', הרי פעם כולנו חיינו בשבט והיינו תלויים בו".
יש מאפיינים לכל האנשים שמצטרפים לפעילויות האלה?
"בכל מסע יש 10-20 אנשים, כי הקבוצה דינמית, והרבה פעמים אנחנו מתחילים עשרה ומסיימים 20 אחרי שעוד אנשים מצטרפים. אין למשתתפים מאפיינים ספציפיים, יש הכול מהכול. נשואים (לפעמים גם זוגות) ורווקים, דתיים וחילונים. לטיול של השבוע, למשל, מגיעים אנשים מחיפה, הרצליה, חולון, תל אביב, ראשון לציון, ירושלים, אשדוד ובאר שבע. באים סטודנטים, בחורה בקבע, שני עצמאים, שני צעירים שעובדים בשירות לקוחות, גרפיקאי ואיש מכירות. דבר אחד משותף לכולם: הם לא מרוצים מהמצב הנוכחי שלהם בחיים ומוכנים להשקיע כדי להשתפר ולשנות אותו. במפגשים אנשים מתנתקים מסטיגמות. אחת המשתתפות אמרה לי בהתחלה שהיא מתלבטת אם להמשיך כי היה שם בחור חרדי. היא חילונית והיא לא הבינה מה יכול להיות לה במשותף עם חרדי. בסופו של דבר הם נהיו החברים הכי טובים. נוצרות הרבה חברויות שנשארות לאורך זמן. שתי בנות שהכירו כאן נכנסו לדירה כשותפות, שתיים אחרות טסו לחו"ל ביחד. בתוך המסגרת הזאת זה קורה באופן טבעי".
כמה עולה להשתתף באחת המסגרות שלך?
"47 שקל לפעם הראשונה, ואחר כך בין 200 ל־2,000 שקל, בהתאם למה שבוחרים".
הניסיון שעברת כנערה גרם לך דווקא להתעסק בחברויות וקשרים.
"נכון. זה משהו עמוק מאוד אצלי. למשל, בכל שבת שנייה אני מתארחת אצל משפחה אחרת בארץ, פשוט כדי להכיר עוד אנשים. אני מגיעה אל המשפחות האלה דרך קבוצות ווטסאפ או קבוצות בפייסבוק. הייתה שבת אחת שמשהו השתבש לי בתוכניות ונתקעתי באיזו עיר. אני שומרת שבת, אז לא יכולתי לחזור הביתה. נכנסתי לבית הכנסת, ויצאתי משם לבית של אחת המשפחות. פשוט הזמינו אותי. אני אף פעם לא בודדה. כל אדם ברחוב הוא מבחינתי חלק מהמשפחה שלי. חברות שלי אומרות לי שאני יכולה לגרום לעץ לדבר כי אני מדברת מאוד בקלות עם אנשים זרים. אני מברכת כל אדם בבוקר טוב. אני מחייכת ומחייכים אליי בחזרה. אני חושבת שזה חלק מהגאולה, לעזור לאנשים להיות מאושרים. מחלת הבדידות היא נוראית. יש הרבה אנשים בודדים, וזה משהו שאני רוצה לתרום בו. אני לא רוצה שאף אחד ירגיש בודד".
