גדלתי ברחוב נחמני פינת יהודה הלוי בתל־אביב, וחמדה נופך־מוזס, מייסדת 'לאשה', הייתה שכנה שלנו", מספרת דבורה דוידסון (במקור רוטמן). "כשהייתי בת 19, חמדה ראתה אותי ברחוב, עלתה אלינו הביתה וניסתה לשכנע אותי ואת הוריי שאירשם לתחרות מלכת היופי. לא רציתי, כי התביישתי ולא חיפשתי פרסום. שלוש פעמים היא באה אלינו, שנה אחרי שנה, ועדיין לא רציתי. ואז, כשהייתי בת 21 הלכתי עם חברה להזדנגף, כמו שקראו לזה בזמנו. ליד קפה רוֹוָל ראה אותי צלם, רץ אחריי ואמר לי שהוא רוצה לצלם אותי ל'לאשה'. בהתחלה סירבתי, אחר כך הסכמתי. אמא שלי הייתה בעד והלכה איתי לצילומים. התאפרתי בבית, קצת אייליינר וקצת ליפסטיק, הצלם נתן לי את הצעיף הירוק וצילם. חודש אחר כך הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי את עצמי על השער. הייתי המומה".
דוידסון (77), גרושה, אם לשתי בנות וסבתא לשישה נכדים, נולדה בתל־אביב, חיה תקופה בארצות־הברית עם בעלה שהיה אמריקאי ושבה לארץ בשנות ה־70. היא עבדה בתפקידי מזכירות שונים, האחרון שבהם, עד פרוץ הקורונה, במשרד אדריכלים ("מתה לחזור לעבוד"). כיום היא מציירת, יוצרת ויטראז'ים וקוראת ביוגרפיות וספרי היסטוריה בביתה שבגבעתיים.
"כשהייתי ילדה ולמדתי בבית הספר העממי הייתי שמנמונת ולהורים שלי היו בעיות כלכליות", היא מספרת. "קיבלתי בגדים משכנים ומבני דודים. כל הבנות באו עם ילקוטים אדומים ואני עם תיק חום של מנהלי חשבונות. צחקו עליי ולעגו לי במשך שמונה שנים. הייתי מוחרמת והיו לי רק שתי חברות. לבת המצווה שלי באו שלושה ילדים. מלכת הכיתה דאז עשתה לי את המוות. ההורים שלי לא ידעו, זו הייתה תקופה אחרת, התמודדנו לבד.
"כשהגעתי לתיכון גאולה, פתאום הייתה לי עדנה: החברה השתנתה והיו לי הרבה חברות. כשהופעתי על שער 'לאשה', זה היה נחמד ובאמת קצת מרגש. ההורים שלי היו בעננים, כל העולם ואשתו צלצלו והתפעלו, אבל כל זה לא שינה לי שום דבר בהתנהלות".
ובכל זאת, סגרת מעגל.
"אחרי שהתחתנתי ועברתי לאמריקה, באתי לביקור בארץ. הייתי גבוהה, יפה ולבושה כמו שצריך. עמדתי ברחוב וחיכיתי למישהו, ופתאום אני רואה אישה כפופה, עם שיער סתור, סוחבת סלים בעייפות. אני מסתכלת עליה ומזהה את מלכת הכיתה מהיסודי. פניתי אליה, היא שאלה: 'מי את?', ועניתי: 'דבורה רוטמן'. היא כמעט התעלפה על המקום. זה היה רגע קטן של נחת. הברווזון המכוער הפך לברבור. עד היום, כשאני שומעת על חרמות, אני זוכרת מה עשו לי".
ואת השער בכיכובך שמרת כל השנים?
"העותק שנשאר אצל הוריי כשאני עברתי לארצות־הברית אבד, אבל בהמשך קיבלתי גיליון מקרוב משפחה ששמר אותו. כל הנכדים שלי מכירים את השער, ועכשיו הם מחכים לראות את הכתבה הזו".
רוצות עוד שערים מרתקים?
היכנסו לאתר החדש תוכלו למצוא בו אלפי שערים שיצאו מאז 1947, להיזכר בצילומים בלתי נשכחים, לראות איך נראו כוכבות אהובות לאורך השנים ולגלות מי הופיעה על השער בשבוע שבו נולדתן.
