"היה לי חלום על מדינה ירוקה וקרירה, מתקדמת וליברלית, והחלום הזה התפוצץ לי בפנים", מסכמת עדי ברוקס שמונה שנים מחייה, שבהן גרה בקנדה ובאנגליה. המשפט הזה מתמצת היטב את "אל המקום הטוב בעולם ובחזרה", ספר קומיקס חדש, אישי ונשי שכתבה, העוסק בין היתר באכזבה מההגירה ועושה זאת בצבעים עליזים שמתחלפים לקודרים.
ונקובר, שבה התגוררה, היא עיר שידועה באיכות החיים הגבוהה בה. נקייה, נאורה, שופעת טבע עירוני. "קנדה משווקת את עצמה חבל על הזמן", אומרת ברוקס, "זה אחד הדברים היחידים שהמדינה מצטיינת בהם: היא מתחברת אצל אנשים לערוץ החיים הטובים, לסקי, ליברליות, פרוגרסיביות, ובקתות ביער - מדינה חלום. בתור ישראלית שרגילה לזה שהחרא בחוץ, את מסתובבת שם וחושבת שהכל מושלם. לוקח זמן לראות את מה שרע".
אז מה כל כך רע?
"אם לא שמעת על הבעיות שיש בקנדה זה כי גם שם לא מדברים עליהן. המשבר הכי גרוע שמספרים עליו בעיתונות שלהם הוא שחתול נתקע על עץ. אין שם תרבות של ביקורת. זו מדינה גדולה מאוד, אבל חיים בה רק 30 מיליון איש, זה נורא ריק, ויש אווירה של ריקנות, כי התרבות ריקה".
לצאת מהחתונה למלחמה
עדי ברוקס (39), שנולדה בבת־ים וגדלה בראשון־לציון, גרה כיום בקיבוץ להב עם בן זוגה ד"ר ברק רוטבלט, חוקר באוניברסיטת בן גוריון בנגב שעוסק בביולוגיה מולקולרית. הם הורים לתום (תשע), שנולד כשגרו בקנדה (במשך שש שנים), וללילה (שבע) שנולדה כשגרו באנגליה (במשך שנתיים).
עדי וברק נפגשו לפני 17 שנה, היא הייתה אז סטודנטית לביולוגיה ולהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב. "נפגשנו במעלית של הבניין למדעי החיים שהייתה כל כך אטית, שהיה לנו זמן להכיר אחד את השני ולמען האמת גם יכולנו להביא ילדים לעולם", היא צוחקת. "כשסיימתי את התואר הראשון טסנו להתחתן בלרנקה. כמה שעות לפני הטיסה פרצה מלחמת לבנון השנייה והוא קיבל צו 8, את יכולה לתאר לך איזו חתונה שמחה זו הייתה. עם חזרתנו הוא מיד גויס, ובזמן שהוא היה במילואים גיליתי שלהורים שלי קרה דבר דומה: שבועיים אחרי שנולדתי אבא שלי נקרא למילואים, למלחמת לבנון הראשונה. כשאמא שלי הראתה לי את המכתבים שהוא שלח לנו, הרגשתי ששום דבר לא משתנה במדינה הזאת. בתחושה הקשה הזאת, של פגיעה אישית מהמדינה שלא מוכנה לחתן כמו שאנחנו רוצים אבל בהחלט רוצה לגייס אותנו למלחמות שלה, מהרצליה, שם גרנו אז, עברנו לקנדה".
"שבועיים אחרי שנולדתי אבא שלי נקרא למילואים, למלחמת לבנון הראשונה. כשאמא שלי הראתה לי את המכתבים שהוא שלח לנו, הרגשתי ששום דבר לא משתנה במדינה"
מה הייתה מטרת הנסיעה?
"ברק עשה שם פוסט דוקטורט בביולוגיה. הסיכוי לאקדמאים לקבל בארץ משרת קבע בלי לעשות פוסט דוקטורט בחו"ל הוא ממש קטן, זה די חובה. ההבדל בין פוסט דוקטורט בחו"ל לרילוקיישן לחו"ל הוא בתנאים - לתחושתי, המשכורות גבוהות יותר והמעבר מסודר יותר כשהוא נעשה ברילוקיישן מטעם מעסיק גדול ומבוסס. אנשים רוצים לשפר את תנאי החיים שלהם ולחסוך. כדי להרוויח. פוסט דוקטורט, לעומת זאת, הוא יותר קשוח, זו עבודה קשה שלא עושים בשביל הכסף אלא כי היא שלב הכרחי בקריירה המקצועית של כל חוקר. זה שלב קשה, שהרבה נשברים בו, חלק עוזבים את האקדמיה לטובת התעשייה או ההוראה, או חותכים לגמרי.
"ברק עבד שם במעבדה לחקר הסרטן שהעסיקה גם אותי כטכנאית מעבדה. בהתחלה גרנו בקמפוס UBC, ישות מוניציפלית בפני עצמה בצמוד לוונקובר, ואז עברנו לעיר. כל פעם גרנו בדירה אחרת. הדירה הראשונה הייתה חדשה לגמרי, מסודרת ואחלה. רצינו להתקרב למעבדה ועברנו לדירה בעיר שהייתה מזעזעת, לא היה בה בידוד איכותי מפני הקור, החימום היה תקול, ולא ידענו להתמודד עם זה, לא הסתדרנו עם מנהלת הבניין שהייתה אמורה לסייע לנו. היא לא יצאה מגדרה לעזור לנו, ואנחנו היינו אומללים. בדירה השלישית כבר למדנו למה לשים לב - בידוד הפך לנושא חשוב בבחירת דירה".
"רצינו להתקרב למעבדה ועברנו לדירה בעיר שהייתה מזעזעת, לא היה בה בידוד איכותי מפני הקור, החימום היה תקול. בדירה השלישית כבר למדנו למה לשים לב - בידוד הפך לנושא חשוב בבחירת דירה"
איך נראתה השגרה שלכם שם?
"קמנו בבוקר, הלכנו למעבדה, הוא עבד המון, אני פחות. הייתה תקופה שטיילנו, אבל ככל שהלחץ בעבודה עלה, לא הרשינו לעצמנו לטייל והפסקנו לצאת בסופי השבוע. השגרה הייתה אפורה. בערב הבילוי העיקרי שלנו היה להזמין חברים ולבשל להם".
השתלבתם בקהילה הישראלית או היהודית?
"היו לנו כמה חברים ישראלים שאיתם חגגנו את החגים, אבל לא הגענו לאירועי הקהילה היהודית, לא היה לנו מה לחפש בכולל, אנחנו חילונים. הלכנו לפסטיבל 'חוצפה', שהקרינו בו מדי פעם סרטים ישראליים, וזה דווקא היה מגניב".
ללכת לסדנה כדי לצחוק
ממה שעולה בספרה (שיצא בהוצאת פרדס) ההתחלה דווקא הייתה חיובית. "כל עוד היה לנו טוב שם, הכל היה סבבה", היא מאשרת. "הבאנו רוח ישראלית שהדליקה אנשים שהם היו כבויים כאלה וחיפשו את זה. ברגע ששינינו את הטון, שהעברנו ביקורת או שהתחלנו להרגיש פחות טוב והבענו עצבות או כעס, הרגשנו שאנחנו חורגים מהכללים. זו מדינה סוציאל דמוקרטית רק בקטע הכלכלי, אין שם לכידות חברתית. אם את בדיכאון, טפלי בעצמך, אל תחפשי כתף תומכת. כשהחברה משליכה עלייך את כל האחריות ומאשימה אותך במצבך, זה מצב מאוד בודד להיות בו".
בכריכה הקדמית של הספר איירת את המקום כרב תרבותי, עם מסלולי אופניים וריצה ועלי שלכת יפים. בכריכה האחורית, לעומת זאת, צבעת הכל באפור, והרצים הפכו לחייזרים.
"אולי הייתי קצת קשוחה ואכזרית בתיאור העיר, אבל מקום שהסלוגן הרשמי שלו הוא The Best Place on Earth, שיצפה פגיעה. אי־אפשר להיות כל כך מתנשאים ושזה לא יעצבן אנשים ויגרום להם לרצות להוכיח אחרת. פגשנו קנדים שלא הביעו כל רצון לבקר במקומות אחרים, כי הם נולדו וגדלו ב'מקום הכי טוב בעולם', זאת למרות שאין להם שום דבר מהותי בתרבות. למרות שכל ההגדרה העצמית של הקנדים היא סביב זה שהם לא אמריקאים, הם לא מאוד שונים מהאנשים בסיאטל או בקליפורניה. תחשבי על התרבות היפנית או האיטלקית - כמה הן מובהקות, כמה תרמו לאנושות, כמה גדולים צמחו שם. אין משהו מובהק שמקושר לך לראש עם קנדה. גם מה שקנדה עשתה לתושבים הילידים, שמכונים First Nations, שהיו שם לפני גלי ההגירה מאירופה, זוכה להתעלמות טוטאלית. כשהיינו שם, מי שהיה ראש הממשלה, סטיבן הרפר, התנצל בפני הילידים רק בעקבות ההתנצלות של ראש הממשלה האוסטרלי בפני האבוריג'ינים. אנחנו שמענו על זה לראשונה במקרה מסרט דוקומנטרי שצפינו בו. נטען שם שהחל מהמאה ה־19 עד לסוף המאה ה־20 ילידים נלקחו מבתיהם, הופרדו ממשפחותיהם והוכנסו בכפייה לפנימיות של הכנסייה והממשלה בקנדה, במטרה למחוק את התרבות שלהם. נאסר עליהם לשיר או לדבר בשפה שלהם, והם מתמודדים עם בעיות קשות של התמכרויות ואובדנות, מצבם נורא עד היום, אבל אנשים נמנעו מלשוחח איתנו על זה".
ספר "המקום הטוב בעולם"אבל מה בחוויה הפרטית שלכם היה נורא כל כך?
"הנה משהו שישראלים לא מבינים: כשאין שמש - מתחיל הדיכאון. זו הייתה תחושה קשה ונוראית, לא הצלחתי לקום מהמיטה. כל משימה הפכה לבלתי אפשרית, התרסקתי. נוצר לנו מחסור בוויטמין D, ובשלב מסוים לקחתי בטיפות פי 10 מהכמות המומלצת. הייתי כמו נרקומנית של זה, זה עזר לי לישון. גם קנדים שעוברים לוונקובר ממקומות אחרים בקנדה סובלים מהמחסור הזה, כי רוב השנה לא רואים שם את אור השמש. אנחנו הלכנו ונחלשנו עד שהגעתי לאפיסת כוחות. כשקיבלנו תושבות קבע והיינו צריכים לעשות רישיון מקומי, לעבור תיאוריה וטסט, לא היינו מסוגלים לעשות את זה. כבר לא תפקדנו כמבוגרים אחראיים. במשך תשעה חודשים השארנו את האוטו לעמוד בחניה ועמדנו בקור בתחנת האוטובוס".
"מקום שהסלוגן הרשמי שלו הוא The Best Place on Earth, שיצפה פגיעה. אי־אפשר להיות כל כך מתנשאים ושזה לא יעצבן אנשים. פגשנו קנדים שלא הביעו כל רצון לבקר במקומות אחרים, כי הם נולדו וגדלו ב'מקום הכי טוב בעולם'"
מה עוד היה חסר לך, מלבד אור השמש?
"חיוּת, יצירתיות, צחוק. הבנתי שאני לא יכולה לחיות במדינה שאין בה חוש הומור או סרקזם. אני זקוקה לזה כי זה השחרור שלי. ככה אני מתמודדת עם המציאות, וברגע ששום בדיחה לא עובדת כי אנשים מבינים כל דבר כמו שהוא, נוצרים מצבים לא נעימים. אגב, הקנדים מודעים לכך שהצחוק טוב לבריאות ולכן הם צוחקים אקטיבית בסדנאות יוגה צחוק, אבל אין בזה שום דבר ספונטני. כולם שם בקטע של טיולים וספורט, ובהתחלה הספקנו לטייל וראינו טבע מרהיב, אבל אם לוקחים מהמקום את הטבע, לא נשאר בו כלום. אנחנו השתעבדנו לטיפול בתאים במעבדה, הם כמו תינוקות. כל הזמן צריך להאכיל אותם ולהחליף להם. עולם המדע הוא עולם אכזרי, יש מאבק על כל משרה, ואנחנו סבלנו".
7 צפייה בגלריה
"אם לוקחים מהמקום את הטבע, לא נשאר בו כלום". הגשר התלוי קפילנו, ונקובר
(צילום: Shutterstock )
משבר בקריירה ובחיים האישיים היה יכול לקרות גם במקום אחר, ברומא או בחולון.
"ברור שהתפיסה שלנו את ונקובר נצבעה במאבק האישי שלנו, וברור שבתנאים אחרים היה יכול להיות לנו אחרת. אני יודעת שיש לא מעט ישראלים שסבבה להם בוונקובר, ואולי גם לי יכול היה להיות יותר טוב, אבל אנחנו הגענו לשם למטרה מסוימת: כדי שברק יפרסם מאמר מבוסס מחקר ויקבל משרה בארץ. מה שקרה לברק זה שהוא עבד על מחקר שמראש לא היה לו סיכוי להצליח, אבל אף אחד לא היה מוכן להצביע על הכשלים, ואנחנו נכנסנו ללימבו.
"במעבדה שלו היו דברים שלא הסתדרו ואנשים שעשו לו את המוות. הפוסט־דוקטורנטים נמצאים בשיא המחקר שלהם, ועושים מהם עבדים. התחרות מטורפת, הדרישות לא אנושיות, וכל דבר קטן שקורה לך בדרך יכול להוציא אותך מהמסלול ולקטוע את הקריירה. גם אנחנו לא האמנו שניתקל בכאלה פערי תרבות. יש שם עניין של חיוביות רעילה שמאוד סבלנו ממנה".
מה זה חיוביות רעילה?
"אתן לך דוגמה: מנהלת המעבדה שלנו בכתה. ברק ניגש אליה והיא סיפרה לו על הצרות שלה עם האקס. ואז חוקרת קנדית ניגשה אליה והיא סיפרה גם לה. איך שהיא סיימה לבכות לה, הקנדית ענתה לה - ומה דעתך על החולצה החמודה הזאת שקניתי?
"כשקראתי על חיוביות רעילה הבנתי שזה בדיוק מה שחווינו. החובה להיות חיוביים תמיד ובכל מחיר. כשהייתי במצוקה נפשית, כולם התרחקו ממני"
"יש שם תפיסה ששליליות ודיכאון מידבקים. כשקראתי על חיוביות רעילה הבנתי שזה בדיוק מה שחווינו. החובה להיות חיוביים, תמיד ובכל מחיר, כי כל רגש אחר לא לגיטימי. אני הייתי במצוקה נפשית עמוקה, וכולם התרחקו ממני. לדיכאון שלי התלווה כאב פיזי, אובחנתי כחולת פיברומיאלגיה, עוד מחלה שקופה - אף אחד לא הבין מה הרגשתי בלב ולא את הכאב שהרגשתי בגוף, ולא זכיתי לשום אמפתיה מהסביבה. פעם מישהו אמר לי, 'אוף! כמה את מקטרת!'. כשכולם מבקשים ממך לעשות מהלימונים לימונדה, הם למעשה זורקים עלייך את כל האשמה ולא מציעים לך עזרה או מקשיבים לך. בעיניי זה נטול חמלה".
מה עשית?
"כשקלטתי שאני פשוט טו מאץ' בשבילם, השתדלתי לצמצם את עצמי לאפס. אבל רגש זה לא דבר שאפשר למשטר. הכעס מירר לי את החיים. כל עוד התכחשתי לו וניסיתי למגר אותו, הוא הלך והתעצם. ברגע שהבנתי שהכעס הוא חלק טבעי מהחיים, קיבלתי אותו והשתחררתי בהקלה מטורפת".
"הנה משהו שישראלים לא מבינים: כשאין שמש - מתחיל הדיכאון. תחושה קשה ונוראית, לא הצלחתי לקום מהמיטה. ואז התחלתי לקחת ויטמין D. הייתי כמו נרקומנית של זה"
אם מישהו קנדי היה מספר כמה רע בישראל וכמה הישראלים חצופים וכו', זה היה נשמע לנו כמו הכללה מעליבה וגזענית. את לא חושבת שבעייתי לדבר על מדינה שלמה בצורה כזו?
"לא, כי הייתי מבינה אותו לגמרי. כמו שלישראלים יכול להיות קשה להסתגל לתרבות הקנדית, בוודאות היה אותו דבר ההפך. בישראל אנשים אומרים מה שהם חושבים, ואנחנו הרבה יותר ביקורתיים, אין לנו תרבות של תמיד להיות חיובי. הקנדים לא אוהבים להיכנס לפינות האלה של ביקורת, פוליטיקה או כל נושא שיכול להוביל לקונפליקט. זאת לא גזענות - קנדים הם בני גזעים רבים, ונקובר הוא מקום רב־תרבותי. אני מדברת על התרבות הקנדית, ולא מתכוונת לרגע שכל הקנדים הם אותו דבר".
מה הייתה נקודת השפל מבחינתך?
"בוונקובר יש אלפי הומלסים שמגיעים מכל קנדה בחורף כי עאלק חם שם. גם שם הם מתים בקור, ראינו במו עינינו גופות ברחוב. הקנדים מתעלמים מהם לחלוטין. אבל איך הם הגיעו לרחוב? הרבה מהם הם פשוט מתמודדי נפש שאף אחד לא עצר את הנפילה שלהם. ישבתי באוטובוס, ומאחוריי היה הומלס שדיבר לעצמו. במקום להתעלם, הקשבתי לו, והסכמתי עם כל מילה. בשלב הזה עצרתי ואמרתי לעצמי: או שאני משוגעת או שהוא מדבר לעניין, ואם הוא הגיע למצב הזה, גם אני יכולה להגיע אליו בקלות. זה היה רגע קשה מאוד".
לא ציירת את זה בקומיקס.
"לא ציירתי או סיפרתי על כל מה שקרה לי באותם ימים. ריחמתי על הקוראים שלי, כי לא פשוט לקרוא על דיכאון. השתדלתי לרכך את זה כמה שאפשר בציורים חמודים".
לצאת מהמשבר
מפתיע לגלות שכילדה, ברוקס לא הייתה חובבת קומיקס. "רק דרך ברק נחשפתי ליוצרי קומיקס ישראלים למבוגרים כמו רותו מודן ואסף חנוכה, וזה מאוד מצא חן בעיניי. לקחנו את החוברות שלהם איתנו כדי להרגיש בבית. תמיד אהבתי לצייר, אבל מעולם לא למדתי אמנות. הספר הזה זה הדבר הראשון שעשיתי, ולא היה לי מושג איך אנשים יקבלו אותו. אני יודעת שהוא לא לכל אחד, ושיהיו ישראלים וקנדים שלא ירצו לקרוא דברים כאלה. לא ניסיתי להתנחמד ולפנות לכולם.
"העבודה על הספר הצילה אותנו. היא נתנה לי משמעות לחיים ויכולת לתמוך בברק ברגעים קשים. העצב והכעס שהיו בי כבר לא נמצאים אצלי יותר, הם בקומיקס. עכשיו אני חושבת על ונקובר באדישות. למדתי מזה את הכוח של תרפיה באמנות".
איך יצאת מהמשבר בסופו של דבר?
"הגוף שלי אמר שיש לי חור ואני צריכה למלא אותו, שאני צריכה תינוק. כשנכנסתי להיריון עזבתי את תחום הביולוגיה. הייתי בת 29 כשילדתי אותו, והיי, אני לא ממליצה על היריון בתור פתרון לדיכאון, ומודה שפחדתי פחד מוות מדיכאון אחרי לידה, אבל לי זה לגמרי עבד.
"כשתום היה בן חמישה חודשים עברנו ללסטר באנגליה לשנתיים של החלמה אטית. עדיין היינו תחת לחץ גדול מהעבודה של ברק במעבדה, כי המאמר שהיה לו חשוב להתקדמות עדיין לא פורסם בוונקובר, אבל האינטראקציות עם אנשים היו טבעיות יותר. כשהלכתי ברחוב מבואסת, מישהו צעק לי, 'סמייל לאב, יו אר ביוטיפול!'. הבריטים יותר חברותיים, יש להם חוש הומור, הם אינטליגנטיים. שוב אני מכלילה, אבל זו התרבות".
"אני לא אגיד שלא הייתה כאפה מטורפת לחזור לארץ, אבל היום אנחנו חברי קיבוץ, בנינו לנו בית, והענקנו לילדים שלנו ילדות מושלמת"
בשנת 2014, אחרי שברק קיבל משרת חוקר באוניברסיטת בן גוריון, חזרו ארצה. "עברנו מלסטר לבאר־שבע ומשם לקיבוץ להב, זה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי להשלים את ההחלמה שלנו. אני לא אגיד לך שלא הייתה כאפה מטורפת לחזור לארץ, אבל היום אנחנו חברי קיבוץ, בנינו לנו בית, והענקנו ילדות מושלמת לילדים שלנו. בניגוד לוונקובר אנחנו חיים חיי קהילה במלוא מובן המילה. התרגלתי שהכל תלוי בי ואני עושה הכל לבד, אבל לפעמים אני עוצרת ואומרת, 'למה, אנשים יעזרו לי פה אם רק אבקש'. להתרגל לשינוי, גם אם הוא שינוי לטובה, לוקח זמן".
אחרי הקורונה ו"שומר החומות" שחוויתם בארץ, אם עכשיו מתקשרים אלייך ואומרים, יש עבודה עם קביעות במונטריאול, את טסה?
"אין סיכוי".
בשטוקהולם?
"לא לא, אנחנו לא עוזבים לשום מקום! עכשיו אנחנו מכירים את המחיר שאנחנו צריכים לשלם, והוא גבוה מדי. יש להגירה השלכות חמורות על מערכת היחסים ועל המשפחה. אני לא ממליצה על הגירה לאף אחד".
עדי משתפת מנסיונה:
================
- גם אם תלמדו כל מה שאתם יכולים על המקום לפני המעבר, ייתכן שבכל זאת תהיו בהלם.
- הגירה היא קפיצה קוונטית בתודעה. הכל עומד להשתנות. התפיסה, החיים, היחס אליכם.
- בהתחלה תרגישו בנוח עם זרים יותר מאשר עם המקומיים.
- להגר זה להיות במצב מעורער מבחינה רגשית. לפעמים לוקח הרבה זמן להרגיש בבית ולפעמים זה פשוט לא קורה.
- את כל הבירוקרטיה שעשיתם כל חייכם, תצטרכו לעשות בתוך חצי שנה.
- את עומדת ללמוד על עצמך המון: על מה חשוב לך בחיים, על גמישותך לשינויים ועל למה את זקוקה כאדם.
