אנחנו כבר במחצית שנת הלימודים, וזו הזדמנות מצוינת לבדוק איזה מין הורים אתם בכל הנוגע לבית הספר: האם נלחצים ומלחיצים לקראת מבחן של הילדים, או זורמים עם כל ציון? זוכרים מתי צריך ללבוש חולצה לבנה, או בונים על זה שמישהו כבר יזכיר לכם בווטסאפ? בודקים את המחברות והספרים בקביעות, או בקושי זוכרים באיזה כיתה הם? ומה היתרונות והחסרונות של כל טיפוס הורי?
הורים הישגיים
בגן חובה הם רושמים את הילדים לקורס הכנה לכיתה א' וחורשים איתם על חוברות לחופש ו/או נרשמים ביוני לקורס "כיצד תלמדו את ילדכם לקרוא" ומיישמים אותו בכל ימות החופש הגדול. ברגע שהילד חוזר הביתה מבית הספר, הם פותחים ספרים ומחברות ובודקים מה עשו בכיתה, מתלוננים בפני המורה שאין מספיק שיעורי בית ושהם לא מתקדמים בחומר כמו הכיתה המקבילה, ומאיצים בילד להתקדם הרבה מעבר לדרישות המורה.
מאיפה זה מגיע? ייתכן שמהחברה התחרותית וההישגית של היום, ואולי זה טבוע בחינוך מהבית, שהגיע מדורות קודמים - כשיהודים בגולה היו צריכים להוכיח את עצמם כלמדנים וחכמים.
למה כן? אנחנו חיים בחברה תחרותית מאוד, ונקודת פתיחה טובה היא תמיד יתרון.
למה לא? אנחנו ההורים של ילדינו ולא המורים שלהם. עודף הישגיות מכניס סטרס מיותר למערכת היחסים ועלול להביא לוויכוחים ולחיכוכים. תפקידנו לזהות את הסקרנות הטבעית של הילד ולספק אותה, אבל אם כל הלחץ הזה סביב הלימודים גורם למריבות - אז פחות.
הורים מעודדים
קוראים את התכנון השבועי שהמורה שולחת במייל, מתעדכנים בווטסאפ של הכיתה אם צריך להביא למחר חולצה לבנה או לבנות דגם של תיבת נוח לשבוע הבא. הם מעודדים את הילד לסדר את התיק לבד ולהכין שיעורים בעצמו ("אנחנו סומכים עליך שאתה מסוגל") ומציצים מדי פעם לראות אם הוא מסתדר. הם מתעניינים אם יש מבחן ואם הוא צריך עזרה, אך לא לחוצים על הציון. אם הילד קיבל ציון לא טוב או תעודה לא מבריקה, הם יגידו מילה טובה על המאמץ ועל ההשתדלות, וגם יבדקו איך אפשר להחזיר אותו לתלם.
מאיפה זה מגיע? מהסתכלות מפוכחת שאינה תלויה במה שההורים אמרו או לא אמרו להם וגם מדרך הורית שהם מתווים. יעדה הוא להוציא לחיים ילד עצמאי, אחראי ובעל ערך עצמי.
למה כן? כי הם מתמקדים בדרך ולא בתוצאה וכי הם יודעים איך לנווט את הילד בהדרגה אל עבר עצמאות.
למה לא? הדרך לעידוד ילדים לעצמאות בלימודים עובדת עם רוב הילדים, אבל לא עם כולם. ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, למשל, זקוקים להרבה יותר ליווי והחזקה - שנזכיר להם, שנלך איתם בצעדים קטנים ושנעזור להם לנהל את הלימודים.
הורים לחוצים
בכל פעם שיש שיעורי בית או מבחן, הם נלחצים כאילו הם עצמם במבחן. הם מרגישים שגדול עליהם לשבת עם הילד על שיעורים, להכין עבודות ולהתכונן למבחנים. הם לחוצים כבר בדרך מהעבודה, כי היום יש שיעור חשבון והילד בטח יחזור עם שיעורים הביתה. הילד קולט את הלחץ שלהם ומבין שיש כאן כפתור רגיש. כל אחר הצהריים עובר ב"בוא נשב על שיעורים", "עוד מעט, אחר כך", "נו כבר" - הטונים עולים, השיעורים לא נעשים, והשעות המשותפות עוברות בוויכוחים במקום בנעימים.
מאיפה זה מגיע? ייתכן שכשהיו ילדים היו להם קשיים בלימודים, התמודדויות לא פתורות, מורכבויות שהסביבה לא הבינה, והם לא קיבלו את העזרה וההתאמה שהיו זקוקים להן. כל הפחדים והחששות חוזרים כשהם בתפקיד ההורים שצריכים לעזור לילדיהם להתמודד.
למה כן? כי חשוב להיות עם היד על הדופק בנוגע לשיעורי הבית של הילדים ולהציב גבולות בסגנון "קודם שיעורים, אחר כך משחקים".
למה לא? כי ילדים מחפשים תשומת לב מההורים. אם הם רגילים לקבל מאיתנו 100% עזרה בלימודים, הם לא ינסו להתמודד איתם בעצמם.
הורים משחררים
הלימודים של הילדים בכלל לא מעניינים אותם. לא חשוב להם מה למדו היום בבית הספר, והם לא שואלים אם יש שיעורים, מתי יש מבחן וכמה קיבלת, ואפילו לא מבקשים לראות את התעודה. הלימודים זה עניין של הילד. יש דברים חשובים יותר בחיים, והם האחרונים שייכנסו לקונפליקט בעניין.
מאיפה זה מגיע? ייתכן מאוד שכשהם היו ילדים, ההורים שלהם ישבו להם על הראש עם הלימודים: איזה שיעורים היו וכמה קיבלת בחשבון, ולמה יוסי קיבל יותר ממך, ולמה רק 98 ולא 100? והם נשבעו ביקר להם שלילדים שלהם הם אפילו לא יציצו במחברת.
למה כן? כי חשוב שהילד יֵדע שהלימודים הם באחריותו. אנחנו לא מתערבים לו ובטח לא רבים איתו על הנושא.
למה לא? כי כשהורים לא מתעניינים, הילדים קולטים שלא אכפת להם, והם יעשו הכל כדי שיהיה להם אכפת. במילים אחרות, ילדים שלא מציבים להם גבולות, יחפשו אותם. הם עלולים לא להכין שיעורים ומשימות, להבריז מבית הספר וכו', רק כדי לעורר את תשומת הלב של ההורים לכך שמשהו לא בסדר ולכך שהם כן זקוקים לקצת השגחה בתחום הלימודים.
- הכותבת היא מדריכת הורים ומאמנת אישית להורים ולמתבגרים
