"סליחות בשבילי זה הבית, הפיוט נמצא בתוך הנשמה שלי" אומרת לבנת בן חמו (34), שמקיימת במהלך חודש תשרי מופע סליחות ופיוטים עם המוזיקאי והמנצח אוריין שוקרון. "גדלתי באשדוד בבית מרוקאי דתי, למדתי באולפנה, ועד היום אני מקיימת אורח חיים דתי. אני מרגישה שיש לי ערוץ ישיר אל הקדוש ברוך הוא".
איך נערת אולפנה מאשדוד מגיעה לשרת בגלי צה"ל?
"הייתה לי סייעתא דשמייא. לא למדתי במגמת תקשורת, ובמקום שבו גדלתי בכלל לא חולמים על דברים כאלה. אבל לא רציתי לעשות שירות לאומי כמו כולן כי הבנתי שהצבא יכול להיות בשבילי גשר לעולם אחר. קיבלתי במנילה אשכול דוברות ומידע, בחרתי אותו ולא היה לי מושג שזה לגל"צ. במיונים ראיתי אלפי בני נוער שבאו מוכנים וידעו מה הולכים לשאול אותם, ולי בכלל לא היה אינטרנט. בסוף התקבלתי גם לגל"צ וגם ללהקה צבאית ובחרתי בגל"צ כי הרגשתי שזה יותר מאתגר".
"יש המון גורמים בעלי השפעה בתוך החברה הדתית שלא מאפשרים פרנסה לנשים כמוני, כי הם לא מתקצבים מופעים של נשים דתיות לפני קהל מעורב"
ואיך התקבלת בתחנה?
"הייתי מאוד שונה, בשנה הראשונה בכיתי המון. אבל קיבלתי המון חיזוקים מתגובות של אנשים שפשוט התרגשו מזה שיש 'בן חמו' בגלגלצ, וזה גרם לי להבין מה המשמעות של ייצוג. היה לי נורא חשוב להשאיר חותם, לא רציתי לחלוף בתחנה כאילו לא הייתי, והחלטתי שהדרך הכי טובה היא להביא אליה את העולם שלי, עולם הפיוט שגדלתי לתוכו".
ואז אחרי 13 שנה, בשיא הקריירה כשדרנית וחברת הנהלת גלגלצ, חצית את הקווים. מאיפה האומץ?
"כי זה פשוט לא סיפק אותי יותר. הרגשתי שאני ממורמרת, לא שמחה, הנשמה שלי רצתה לכתוב ולשיר, להביא משהו משלי ולא רק לראיין יוצרים אחרים".
למה חיכית 13 שנה?
"ברוך השם הצלחתי בתפקיד ונשאבתי לתוך עולם התקשורת. כל השנים היה לי דווקא כיף וטוב, עד שזה כבר לא הספיק. ראיינתי מוזיקאים וראיתי כמה זה קשה, ראיתי חלומות מתרסקים וקצת נלחצתי. לפני הגיוס ידעתי שאני יודעת לשיר טוב, אבל ככל שעברו השנים איבדתי את הביטחון נוכח הקשיים שראיתי אצל אמנים אחרים. חששתי שאולי אני לא מספיק מעניינת כי מה מגניב בבחורה דתייה מאשדוד? תפסתי את עצמי בתור הכבדה הזאת, כשהעולם הולך ונהיה קליל, אבל זאת אני, אז אני מנסה את מזלי".
גם שיר הבכורה שלך וגם השיר החדש עוסקים במקומן של נשים. את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"כן, אם כי המילה הזאת מאוד מזוהה עם פלח נשים מאוד ספציפי, שלא נראות כמוני ולא מדברות כמוני. הפמיניזם צבוע בצבעים מאוד לבנים ולכן הוא לא הגיע ללב של נשים שאני מכירה מהשכונה. 'אמי כואבת לי' מדבר על שרשרת נשים שלא הגשימו את עצמן ו'הז'קט הצהוב' על דרישות הג'ינגול הבלתי אפשריות מנשים.
"קשה מאוד להיות פמיניסטית דתייה בתקופה הזאת, אבל אני לא לבד, יש הרבה דתיות אמיצות שבוחרות לנהל מאבקים למען נשים מתוך המסגרת ההלכתית. חבל שהקול של השמרנים הדתיים דרס את קולם של הדתיים הליברלים".
"אני מכבדת את האמונה של אמנים שלא יכולים לשיר עם אישה על אותה במה. אני מאוכזבת מאמנים גברים שאין להם מגבלה כזאת ובכל זאת משתפים פעולה עם הופעות שאין בהן נשים"
בחרת להופיע גם בפני גברים.
"כן, ואף פעם לא ביקשתי שאלת רב בעניין הזה, כי יש בי אמונה פנימית עמוקה שזה בסדר. אני לא באה לבדר, אני באה לשיר את הנשמה שלי, לתת ולקבל כוח. לא קל לי עם זה, יש המון גורמים בעלי השפעה בתוך החברה הדתית שלא מאפשרים פרנסה לנשים כמוני, כי הם לא מתקצבים מופעים של נשים דתיות לפני קהל מעורב. יכול להיות יישוב שרוב תושביו דתיים ליברליים, אבל אם ל־5% לא מתאים שירת נשים - במקום שפשוט ישבו בבית וייתנו לי להתפרנס, הם מתנגדים שהכסף של היישוב ילך לשירת נשים".
"מהם אני לא מאוכזבת, אני מכבדת את האמונה שלהם שהם לא יכולים לשיר עם אישה על אותה במה. אני מאוכזבת מאמנים גברים שאין להם מגבלה כזאת ובכל זאת משתפים פעולה עם הופעות שאין בהן נשים. למשל, למה אין זמרות במופעי הסליחות שנערכים בבריכת הסולטן?".
איפה נוכל לשמוע אותך בכל זאת?
"בחודשים תשרי וחשוון אני מקיימת מופעי סליחות ופיוטים עם אוריין שוקרון, מוזיקאי מחונן ומנצח תזמורת אלמוגרבייה: ב־18.9 בבית כנסת 'אוהבי ציון' בירושלים, ב־21.9 בבית הבאר ביפו וב־27.10 בפסטיבל הפסנתר בתל־אביב".
כשדרנית רדיו עוררת סערה כשפרסמת פוסט נוקב על חוסר ייצוג הולם לנשים בפלייליסט.
"כשאת מגיעה מהשוליים החברתיים, הגיאוגרפיים והמגדריים גם יחד, את נעשית רגישה לקיפוח. בשנת תשע"ט (2019 ד"ח) האישה שהגיעה הכי גבוה במצעד השנתי - למקום 14 - הייתה נועה קירל עם 'פאוץ'. הרגשתי שאי־אפשר לשתוק יותר וכתבתי פוסט שאם ב־20 הלהיטים הגדולים במדינה יש רק אישה אחת, יש לנו בעיה".
אבל במשך שנים היית חברה בוועדת הפלייליסט.
"ודאי, אבל אני לא יכולה לבד. באתי למנהל גלגלצ, הראיתי נתונים, ולשמחתי הקשיבו לי והמצב היום הרבה יותר טוב".
כשאת מגיעה מהשוליים החברתיים, הגיאוגרפיים והמגדריים, את רגישה לקיפוח. הרגשתי שאי־אפשר לשתוק יותר"
איך את מרגישה עם זה שחברייך לשעבר מכריעים עכשיו גם את גורל השירים שלך?
"התחנה החליטה לא לדון בשירים שלי בישיבות פלייליסט עד שאקבל לגיטימציה בפלייליסטים אחרים בתעשייה, כדי לא ליצור מראית עין. 'כאן ג' עדיין לא הכניסו אף שיר שלי, נשארתי עם התחנות האזוריות, שמבחינתם העובדה שהייתי שדרנית גלגלצ זה סדין אדום. זו מציאות לא נעימה, לפעמים אני קצת בוכה, אבל אני מאמינה בעצמי ומקווה שהכוח של המוזיקה שלי יבוא מהשטח".
כנציגת "ישראל השנייה" שהגיעה למעוזי הכוח של "ישראל הראשונה", מה את חושבת על התיאוריה של ד"ר אבישי בן חיים?
"אני מאוד מעריכה אותו ומסכימה עם הרבה מהאבחנות שלו על ההבדלים הסוציולוגיים בין ישראל הראשונה לשנייה, אבל יש סוג של פטאליות באופן שבו הוא מתאר את הדברים. מבחינתו יש חומה בצורה בין שני המגזרים - וזה מה שגורם לאנשים לפתח אנטגוניזם כלפיו.
"במציאות זה הרבה פחות שחור־לבן, יש הרבה יותר אזורים אפורים. מבחינתו אין תקווה לאיחוד בין הצדדים, ומניסיוני זה לא נכון".
