כשהייתה בת עשר, התבוננה אירית הרמן בראי וראתה מולה ילדה בלונדינית מתולתלת, נמוכה, עם אף שנראה בעיניה גדול מדי, ועליו משקפיים שחורי מסגרת. היא לא אהבה את מה שראתה. "בהחלטה של רגע יצאתי מהבית, חציתי את הכביש בדרכי אל יפה הספרית וביקשתי ממנה שתגלח לי את כל השערות מהראש. כששאלה אותי, 'אמא יודעת?', עניתי בלי להניד עפעף, 'כן', והיא גילחה לי את הראש. מתחת לרעמת התלתלים הזהובים שצנחה על הרצפה, התגלתה גולגולת עגולה, סימטרית ויפה. אהבתי את מה שראיתי".
למכת הקור ביציאה מהמספרה נוספה תגובה זועמת של הוריה. אביה דרש שתעטוף את ראשה במטפחת עד שהשיער יגדל, ואמה הצטרפה לנזיפה. למחרת יצאה אירית מהבית עטופה בכאפייה, אך לבית הספר הגיעה בלעדיה. "הילדים בכיתה אהבו מאוד את התספורת החדשה שלי וגיבו אותי. פה הייתה הנקודה שבה אמרתי לעצמי: 'אני אראה לאמא שאני יפה!'. התחלתי לחפש בגדים מיוחדים ושונים ולעתים תכופות שברתי את משקפיי כדי להתחדש כל פעם בזוג חדש", היא צוחקת.
כדי להבין מה, מבחינתה, משמעות המשפט "אני אראה לאמא שאני יפה", יש לחזור לאירוע קטן לכאורה. כשהייתה בת חמש שאלה את אמה שאלה שהטרידה אותה: "אמא, אני יפה?". "אמא התבוננה בי ואמרה: 'את נחמדה', ושתי המילים האלו היו למכוננות בחיי. אני אומרת לילדיי ולנכדיי שהם הכי יפים בעולם. אמא שלי, שהייתה יקית, אמרה מה שראתה, בלי לייפות, אבל אני נורא נעלבתי, ובדיעבד אני יודעת שזה היה הטריגר שלי להתחיל לשבור מוסכמות".
וכאילו כדי להוכיח את זה, לאחרונה הצטלמה כדוגמנית בקמפיין של Cheinit Fashion Touch, תכשיטים ואביזרי אופנה המיובאים מארגנטינה, צרפת והולנד, מיוצרים בעבודת יד וחלקם משאריות ממוחזרות.
ההצעה מדן שילון
השם אירית אמבר (72) מוכר לאנשי תקשורת בארץ. כיום היא מנכ"לית של חברת "אמבר – בימוי והפקות", המפיקה תכנים לטלוויזיה ולדיגיטל, ומאחוריה שנים רבות בצמרת תעשיית הטלוויזיה המקומית.
היא גדלה בתל־אביב, בת שנייה לאב שהיה מנהל הוצאת שוקן ואמא בעלת דוקטורט בכלכלה. "ינקתי ממנה עצמאות ומרדנות. כבר לפני 90 שנה היא קראה תיגר על החלוקה המגדרית המסורתית, נישאה רק בגיל 28, אחרי שסיימה דוקטורט, שמרה על שם משפחתה וקראה לעצמה שרה הלוי־הרמן, דבר שאני לא השכלתי לעשות".
אחרי שירות צבאי בנח"ל למדה אמבר היסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב. אחותה הבכורה, שעבדה ברדיו, הציעה לה למלא מקום של מזכירה שיצאה לחופשת לידה במערכת החדשות התל־אביבית של הערוץ הראשון, וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בינה ובין המדיה. כמה חודשים לאחר שהתחילה, הציעו לה דן שילון ואלכס גלעדי, אנשי מחלקת הספורט של הטלוויזיה, להיות מזכירת המחלקה שפעלה מירושלים. "לא היססתי לרגע. העברתי את הלימודים לאוניברסיטה העברית, שכרתי דירה בירושלים והשתלבתי במערכת". בקיץ 1972 הייתה אמורה לנסוע כמזכירת הפקה עם המשלחת של מערכת הספורט לאולימפיאדת מינכן, אבל כשעדכנה את אמה על כך, גילתה שאביה חולה מאוד – מחלה שממנה נפטר ביום הולדתו ה־63. "בסופו של דבר, נשארתי כאן ועבדתי 24/7 מול החברים שעבדו במינכן, עם כל החוויות המזעזעות משם".
"כשהייתי בת חמש שאלתי את אמא שלי: 'אני יפה?'. אמא אמרה: 'את נחמדה'. שתי המילים האלה היו למכוננות בחיי"
בהמשך עברה למחלקת החדשות, עבדה בהפקות שונות כעוזרת במאי ועוזרת הפקה, עשתה תחקירים, דרמות, תוכניות בידור וילדים והשתתפה בשידורים חיים, כולל הפקת אירוויזיון 1979 בירושלים, שבו הייתה עוזרת במאי כשהשיר "הללויה" זכה במקום הראשון. "האדרנלין בשידור חי מתאים לי מאוד", היא אומרת.
אי־אפשר לדבר על שנותייך בערוץ הראשון בלי לשאול על הטרדות מיניות.
"כן. היו הטרדות, אבל אותי אף אחד לא הטריד. אני הייתי עם מי שרציתי. ידעתי להדוף את אלה שניסו, והיו לא מעט. זה לא מובן מאליו וזה בהחלט קשה, כי לא כל אישה יכולה להתמודד עם זה. אבל היו אז זמנים אחרים ולקסיקון אחר. המילה 'כוסית', לדוגמה, לא הפריעה לי, הייתה לה משמעות של חתיכה.
"ואוסיף משהו שאולי יקומם עליי את הקוראות: אני חושבת שמחאת Me Too הלכה צעד קטן אחד יותר מדי, כי לא כל חיבוק או מחמאה הם הטרדה מינית, למרות שלבנותיי אמרתי 'תשמרו על עצמכן', וגם לבעלי – שהוא חבקן מטבעו – אמרתי שייזהר מלגעת בבנות צעירות מתוך נחמדות, שמא זה יתפרש לא נכון".
את בעלה זה 49 שנים, אבי אמבר (75), הכירה במסגרת עבודתה בטלוויזיה. "הוא היה במאי במחלקה הערבית, יום אחד שובצנו לתוכנית ליום ירושלים, ומאז לא נפרדנו", היא מחייכת. בני הזוג עובדים בצמוד כבר שנים ומבלים 24/7 ביחד. הם הורים לארבעה: יעלי (48), כלכלנית בישראייר, נשואה ואם לשתיים; אסף (42), נשוי ואב לשניים, חי באוסטרליה ועובד כיועץ אסטרטגי; אהוד (37), מנהל מוצר בחברה חקלאית גדולה, נשוי ואב לשניים; מיכל (32), יועצת אסטרטגית בפייסבוק, נשואה.
"אני חושבת שמחאת Me Too הלכה צעד קטן אחד יותר מדי, כי לא כל חיבוק או מחמאה הם הטרדה מינית"
אהוד, בנכם, נשוי לבן זוג. איך קיבלתם את זה?
"כשאהוד יצא מהארון בגיל 25 קיבלנו אותו באהבה. אחרי זמן מה הוא הביא את בן זוגו המקסים, וב־2014 הם נישאו בשני טקסים: בטקס רפורמי בניו־יורק בנוכחות שתי המשפחות ובטקס שני, שהתקיים בנטף, בעריכתה של מיקי חיימוביץ', עם כל החברים. לפני שמונה שנים הם החלו תהליך פונדקאות בארצות־הברית, ולפני שבע שנים נולדו להם תאומים, בן ובת. הייתי בלידה בארצות־הברית והייתה התרגשות עצומה. הפונדקאית, שהיא עצמה אם לארבעה, היניקה את התינוקות חודש, שבמהלכו הם עברו גיור וברית. ביום הולדתם הראשון היא ביקרה אותם בארץ, וגם כיום, כשהם בני שבע, הם שומרים על קשר רצוף. היא חלק מהמשפחה".
את סבתא פעילה?
"אני לא סבתא שמוציאה את הילדים מהגנים או מבתי הספר בימים קבועים, אבל בחירום אני תמיד שם, גם אם זה באמצע העבודה. אנחנו שנינו שם בשבילם".
וכשילדייך היו קטנים, איך הצלחת לשלב בין העבודה האינטנסיבית להורות?
"כל חמש שנים, מגיל 25 עד 40, הייתי בהיריון. עם כל אחד מהילדים נשארתי בבית שנה, ולכל אורך הדרך היה לי גיבוי מלא מבן זוגי. בגלל ששנינו עבדנו בהפקות, תיאמנו בינינו את הזמנים של הפרויקטים האינטנסיביים".
כשאמה לקתה בשבץ מוחי, בגיל 71, היא חייתה איתה ועם משפחתה בבית חמש שנים, עד שנפטרה. "היה קשה, אבל אני יודעת שילדיי, שראו איך אני מטפלת באמא בכבוד, קיבלו דוגמה לקשר הורים־ילדים".
מערוץ ציבורי למסחרי
כשהייתה בת 43 קיבלו היא ובן זוגה הצעה שקשה לסרב לה: אלכס גלעדי, איש הספורט שהכיר אותה מימיה בערוץ הראשון, הציע להם להצטרף אליו לערוץ השני שהוקם אז, לזכיינית קשת. "זה היה מפתה מאוד, כי ידענו שאם זה יצליח זה יפתח לנו דלת להתפתחות מקצועית חדשה ולשדרוג כלכלי. מצד שני, היה פה סיכון גדול. הורינו חינכו אותנו למצוא מקום עבודה קבוע, עם משכורת מסודרת ופנסיה. ובבית יש לנו ארבעה ילדים שעתידם באחריותנו. אילו התפטרנו ולא היינו זוכים במכרז, היינו נשארים קירחים מכאן ומכאן", אומרת אירית, מעבירה יד על ראשה העגול, נטול השיער, ואז מרצינה. "זה לא היה מצחיק. מצד אחד, היינו ברשות השידור 22 שנים וכבר עשינו הכול ומיצינו. מצד שני, הסיכונים...".
"אני לא סבתא שמוציאה את הילדים מהגנים או מבתי הספר בימים קבועים, אבל בחירום אני תמיד שם"
אחרי כמה לילות ללא שינה החליטו להשיב בחיוב. ההימור, למזלם הגדול, הצליח. "נכנסנו לעידן חדש, של ערוץ מסחרי, אני כמפיקה וכעוזרת במאי, אבי כבמאי. המעבר מערוץ ציבורי למסחרי לא היה פשוט. הערוץ החדש מומן מכספי אנשים פרטיים, והמטרה הייתה להרוויח כסף. הייתי צריכה להתרגל למודל חדש, שבו הכסף קובע.
"מבחינה מקצועית עברנו לעולם חדש. מבחינה כלכלית, השדרוג היה משמעותי מאוד והעלה את רמת החיים שלנו. שדרגנו את הרכבים, לא היינו צריכים לחסוך ביומיום, נסענו כל שנה עם הילדים לחופשות בחו"ל – רווח לנו".
בגיל 50, אחרי שבע שנים של הפקת עשרות תוכניות מגוונות, הוצע לה להקים ערוץ חדש לצעירים. "הילדים שלי, שכולם אנשי הייטק, יכולים להחליף עבודה כל חמש שנים, ואף אחד לא ירים גבה. לפני 20 שנה זה לא היה מקובל. אבל אני ידעתי שלהקים ערוץ חדש, ועוד לצעירים, יהיה אתגר בשבילי. ואני אוהבת אתגרים! עזבתי את המוכר והידוע, הקמתי וניהלתי את 'ביפ – ערוץ הצחוק', שהצליח מאוד והיה חממה לקידום אמנים כמו אלי ומריאנו, איל קיציס ואחרים".
הוא אמן, אני יזמית
ואז, בגיל 55, כשמישהי אחרת הייתה אולי נחה על זרי הדפנה, יצאה להרפתקה חדשה, כשמונתה לסמנכ"לית הפקות של שידורי קשת. היא ניהלה תקציב של מיליונים ואת כל מערך ההפקות של הערוץ עם המפיקים והטאלנטים, והייתה מעורבת בתוכניות כמו "האח הגדול", "נולד לרקוד", "מונית הכסף", "פלפלים צהובים", "עבודה ערבית", "רמזור", "ארץ נהדרת" ועוד. "יכולתי לעבוד שם עד היום, אבל מניסיוני למדתי שכדי להתפתח אני צריכה לשבור מוסכמות. לפני עשר שנים, אחרי שבע שנים בתפקיד סמנכ"לית, הבנתי שזה הזמן לפתח קריירה נוספת והתפטרתי. כבר הייתי בת 62, רוב חברותיי בנות גילי יצאו לפנסיה, ואני ובן זוגי הקמנו חברת הפקות עצמאית".
מה אתם עושים בחברת ההפקות שלכם?
"אנחנו מפיקים תוכניות לערוץ סניור (המשודר ב־HOT), ומקדישים את רוב פעילותנו לקבוצת הגיל השלישי, שאני קוראת לה 'הגיל החופשי'. אבי ואני, שנינו בעשור השמיני לחיינו, מפיקים הכול לבד: הוא בתפקיד במאי, צלם, מקליט ועורך וידיאו, ואני מראיינת, עורכת תוכן, תחקירנית ומפיקה. יש לנו ציוד צילום שלנו, ואנחנו יוצאים יחד לצילומי חוץ בכל רחבי הארץ, מעמיסים ציוד על המכונית, פורקים בלוקיישן, מעמידים תאורה ומצלמים - כמו סטודנטים בחוג לקולנוע – ובלילות עורכים ביחד את החומרים לשידור".
מהי חלוקת התפקידים ביניכם?
"אבי הרבה יותר אמן יוצר, ואני יזמית שדוחפת הכול. ההחלטות מתקבלות תמיד ביחד. כשהוא אומר לא – אז לא. והוא בהחלט אומר. היום, בחברה שלנו, אנחנו כל היום ביחד, עושים הכול במשותף. לא תמיד אנחנו מסכימים. בעריכות, למשל, אנחנו מתווכחים המון. בסוף צד אחד משכנע את השני ומגיעים לעמק השווה".
איך שומרים על זוגיות כשנמצאים יחד 24/7?
"אני חושבת שהזוגיות שלנו טובה בזכות העובדה ששנינו שונים מאוד. הוא אמן, יוצר, יותר איטי, ואני עם המון אש ואנרגיה בלתי נדלית. הוא מאזן אותי בשקט שלו. אילו חייתי עם מישהו כמוני זה היה בלתי אפשרי".
במקביל לעבודה בחברת ההפקות הזוגית, היא מקפידה על פעילות גופנית אינטנסיבית, מתאמנת חמש פעמים בשבוע (פעמיים אימון אירובי, פעמיים אימון כוח והמון הליכות בחוף הים).
במסגרת ההתחדשות המתמדת היא פעילה בשנים האחרונות בפייסבוק ובאינסטגרם. אלפי העוקבים שלה, בארץ ובעולם, מחכים מדי שבוע לסיפורים מחייה, המלווים בתמונות שלה – כל פעם בלבוש אחר, בשילובי צבעים מפתיעים. "הבנתי שאני נראית מצוין רק בזכות אבי, שצילם אותי כל הזמן", היא אומרת.
"המעבר לערוץ 2 היה מפתה מאוד, כי ידענו שאם זה יצליח, זה יפתח לנו דלת להתפתחות מקצועית חדשה ולשדרוג כלכלי. מצד שני, היה פה סיכון גדול"
איך את מטפחת את הקרחת, שהפכה לסימן ההיכר הייחודי שלך?
"עד לקורונה הלכתי פעם בשבוע למספרה. כשלא יכולתי לצאת מהבית, היה לי משבר. לא יכולתי לראות את עצמי עם סנטימטר מיותר של שיער. ביקשתי מחתני שיתלה לי על הדלת מחוץ לבית מכונת גילוח לתספורת, התקשרתי לסימה הספרית המהממת ששלחה לי הוראות ואילו חומרים צריך להבהרה, ושלחתי את הבת שלי לקנות אותם. אבי הצליח לבצע, ומאז הוא מגלח אותי כל שבועיים ומורח לי את החומר המבהיר על הראש, וזה עיסוק כיפי לשנינו".
איך הגעת לקמפיין שהצטלמת אליו לאחרונה?
"היבואנית, חינית גביש, ראתה אותי בפייסבוק, בצילומי אופנה מהארון הפרטי שלי, והציעה לי להצטלם בשבילה. מאחר שהאג'נדה של ייצור התכשיטים האלה מתאימה לי, הסכמתי בשמחה".
בנית לעצמך קריירה מרשימה מאוד, והנה עכשיו את מתראיינת דווקא כדוגמנית, כלומר, בזכות המראה שלך. את לא מרגישה שזה מקטין את הישגייך?
"ממש לא! נהפוך הוא! 'השריטה היקית' של אמי גרמה לי להסתובב עשרות שנים עם גיבנת: כמעט אין לי צילומים משנותיי הצעירות. עשרות שנים סחבתי את התואר 'נחמדה ולא יפה'. רק לפני שלוש־ארבע שנים, כשהתחלתי לכתוב בפייסבוק סיפורים שלוו בצילומים שלי שאבי צילם, קיבלתי תגובות נלהבות וזה גרם לי לצאת מאחורי המצלמה לקדמת המסך ולהתאהב בעדשה. החלטתי שאתן ביטוי לחיצוניות שלי, כדי לסגור מעגל עם המשפט הנוראי של אמי ולהוציא את היופי שלי החוצה. למעשה, כבר כמה שנים, העדשה הפכה להיות הפסיכולוגית שלי ומוציאה את 'היפה' מ'הנחמדה'. אני נהנית מאוד מתשומת הלב, וחשוב לי שאני – בגיל השלישי – מראה שאפשר גם בגיל הזה להתלבש איך שרוצים, להיראות איך שמרגישים, להיות פאשניסטה".
אילו יכולת להגיד לאמך משהו בדיעבד, מה היית אומרת לה?
"לא השארתי את זה פתוח. לפני כמה שנים היה לי בלוג באתר 'סלונה', שבו כתבתי מכתב שבועי וסגרתי חשבונות עם כל מיני אנשים. שם גם כתבתי לאמא שלי מכתב ובו התחשבנתי איתה וכתבתי לה: 'אני לא צריכה שתגידי לי – היום אני יודעת שאני יפה'".
