בגיל 32 הייתה מעיין בן ציון עורכת דין בתחילת דרכה. היא, בעלה היהלומן ושתי בנותיהם הפעוטות התגוררו בשכונת בבלי בתל־אביב עם אופר צמודה. ואז החיים החלו לאתגר אותה. בתה הבכורה, אז בת שנתיים ותשעה חודשים, סבלה מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות. "באחת הפעמים הלכנו לרופא הילדים והוא אמר, 'אין לה שום דלקת'. הוא הפנה אותנו לבדיקות דם, ולא הבנתי למה צריך לדקור אותה עם מחט סתם כך, כי זו דלקת אוזניים, אבל ניגשתי לבדיקות. בארבע אחר הצהריים, כשהגיעו התשובות, נשלחתי בדחיפות למיון של בית החולים לילדים דנה, וכל הזמן הרגשתי שיש משהו שאנשי הצוות לא אומרים לי. איזו אחות פתאום באה לשאול אם אני רוצה סיגריה. כולם היו נדיבים אליי. התחלתי לדאוג יותר".
על מחלת בתה: "כשאנשים שואלים במה התקופה ההיא שינתה אותי, אני עונה: במה לא? במבט לאחור התחלתי לגלות את הכוחות שלי, והבנתי שאני, ולא אחרים, יודעת הכי טוב מה נכון לי"
בשעה תשע בערב נשכבה לצד בתה במיטת בית החולים והקריאה לה את "מעשה בחמישה בלונים" שהיה מונח במחלקה. "ואז נכנס מנהל המחלקה, ולא הבנתי מי האיש הזה. הוא אמר לי, 'יש לבת שלך התרבות בלתי מבוקרת של תאים'. אמרתי לו: 'אתה מנסה להגיד לי שיש לה סרטן? אין סיכוי'. הייתי בהלם. נחנקתי. הוא התחיל לדבר על בדיקות מח עצם. למחרת התפטרתי מהעבודה כי היה ברור שאני צריכה להיות עם הגוזל שלי. מאותו יום לא חזרנו הביתה לשלושה שבועות. התחילה סאגה מטורפת, בבית הייתה לי תינוקת בת שנה וחצי וגם היא צריכה אמא, ומאיפה בכלל מתחילים? אמרתי, זה לא יכול להיות, אני בסרט".
איזה כלים היו לך בזמנו להתמודד עם מה שקרה?
"לא היו לי שום כלים. התמוטטתי. עישנתי כל היום ובכיתי. אין אותי. אני לא באה ממשפחה של רוח. בבית הוריי אפילו לא הייתה מזוזה. אבא שחמטאי, אמא אמנית, כל דבר מנתחים בשכל. אני מגיל צעיר דיברתי עם בורא עולם, וגם כשהבת שלי חלתה דיברתי איתו, 'עשה בי כרצונך, רק שמור על הילדה שלי'. אנשים שנמצאים בחוויות מאתגרות חייבים להיאחז במשהו. זה נותן כוח".
את לא מתקדמת? די עם התירוצים
הילדה יצאה מזה, טפו טפו, היום היא בת 21, ומעיין בן ציון מצאה בעצמה כוחות אחרים. "כשאנשים שואלים במה התקופה ההיא שינתה אותי, אני עונה: במה לא? בזמן אמת אי־אפשר לעכל. את מתפקדת כי את צריכה. במבט לאחור התחלתי לגלות את הכוחות שלי, והבנתי שאני, ולא אחרים, יודעת הכי טוב מה נכון לי".
תני לי רגע מאותה תקופה שחיזק אותך.
"רופאה בכירה מאיכילוב באה לייעץ בעניין הבת שלי. בכל פעם שהיא נכנסה למחלקה בפרצוף חמור סבר, זה גמר לי את החיים. יום אחד היא אמרה, 'אם החום לא ירד, נצטרך לעשות מעשה', ולא יכולתי לשאול מה הכוונה שלה מרוב פחד. לא יכולתי לנשום. אחרי סוף שבוע קשה שבו הודיעו לי שאם החום לא יורד היא תיכנס לניתוח, ניגשתי אל מנהל המחלקה וביקשתי שלא יכניס אל החדר את הרופאה הזו. זו תובנה שלקחתי לחיים מהתקופה ההיא - יחסי האנוש והאנרגיה שאדם מביא איתו משפיעים על הבריאות. הרופאה לא נכנסה יותר. חזרתי הביתה מפורקת כדי להיות עם התינוקת, ובעלי החליף אותי בבית החולים. עברתי בטלפון על כל אנשי הקשר כדי לחשוב, מי יוכל להציל אותי, וכבר לא היה לי יותר למי לפנות, כולל קוראות בקפה. בשלב מסוים בכיתי כל כך שהטלפון נפל לי מהידיים. הרגשתי שאני נכנעת. ומתוך המקום הזה התחלתי להתפלל. אחרי אותו סוף שבוע, המצב השתפר פלאים. שם הרגשתי שיש לי קול פנימי חזק. כמובן שעדיין הייתי רחוקה מהמקום שאני נמצאת בו היום. הייתי אז בהישרדות, באותם ימים שאלתי את עצמי אם יגיע יום שבו אשב מול הטלוויזיה כמו פעם והכל יהיה בסדר. משם התחיל המסע שלי. ואז פגשתי בבית קפה בקניון של איכילוב אישה חכמה שאמרה לי, 'כל מה שהבת שלך צריכה זה לראות אותך שמחה, מאופרת, לבושה, כי היא באה ללמד אותך משהו'. אימצתי את זה. יצאתי מהמסכנוּת. יום אחד שאלתי את מנהל המחלקה, מה הסטטיסטיקה אומרת לגבי סיכויי ההחלמה של הבת שלי? הוא אמר לי, 'את לא קוראת סטטיסטיקות!'. קפצתי עוד שלב תודעתי. התחלתי לסנן קולות חיצוניים".
"אמרתי לעצמי שאני לא פורצת מקצועית, כי חשוב לי להיות עם הבנות שלי בצהריים. כשאנחנו רוצים לפרוץ דרך, אנחנו חייבים לשנות את הסיפור שמתרץ למה אנחנו לא שם"
התובנות האלה הובילו אותה לשינוי מקצועי ואישי. בשנת 2006, שנתיים לאחר גילוי הלוקמיה, התחילה ללמוד אימון אישי בבית הספר של נטאלי בן דוד. שנה לאחר מכן התגרשה והחלה לעבוד כמאמנת אישית להתפתחות ולצבור לקוחות. חשוב לה לציין שהשינוי המקצועי לקח זמן. במשך תקופה ארוכה הייתה מאמנת אחד על אחד והשתלמה בשלל סדנאות. לפני כחמש שנים פתחה בית ספר לאימון שמעסיק כיום 11 עובדים. נעזרים בה גם לא מעט מפורסמים, ובהם שי־לי שינדלר, שי־לי ליפא, סיגל שחמון ולירן כוהנר־גיאור. גם שרית פולק עדכנה לאחרונה ברשתות החברתיות שנרשמה לאימון אצלה.
היא גדלה ברעננה, בכורה מבין שניים, למדה בתיכון "אוסטרובסקי", שירתה בצה"ל כמדריכת הוראה, ועם שחרורה למדה משפטים באנגליה והתמחתה בתחום האזרחי. כשחזרה החלה לעבוד כשכירה במקצוע. "בגלגול הקודם שלי לא ידעתי לסנן מה נכנס אליי", היא אומרת, "מערכת הוויסות שלי לא הייתה נכונה, והייתי קפואה כל הזמן מול הערות של אנשים. צמחתי מאותה ילדה חסרת ביטחון שהייתי. גם אם לא נראיתי כזו לאחרים, כל הערה של מישהו, כל מבט, הפעילו אותי".
בסיס השיטה שלה הוא שינוי של הסיפור הפנימי. "כל השנים אמרתי לאנשים ולעצמי, שאני לא פורצת קדימה מקצועית, כי מאוד חשוב לי להיות אמא לבנות שלי ולהיות לצידן בארוחת הצהריים. סיפרתי לעצמי הרבה סיפורים למה אני לא מתקדמת. וכשאנחנו רוצים לפרוץ דרך, אנחנו חייבים לשנות את הסיפור שמתרץ למה אנחנו לא שם".
אלה היו "סיפורים"? אולי באמת רצית להיות בבית עם הילדות אחרי מה שעברתן.
"היום אני יודעת שאלה סיפורים. וכל עוד אנחנו בהזדהות מלאה עם הסיפור, מבחינתנו זאת האמת. תנועה או תהליך מתחילים כשאני מוכנה לשים סימן שאלה על מה שעד עכשיו היה סימן קריאה עבורי. כשבן אדם מתחיל לזהות את הסיפורים שלו, הוא יכול לטפל בהם. אם אדם רוצה זוגיות ונמצא במערכת יחסים לא טובה 15 שנה ואומר לעצמו, 'כל החברים שלי חיים ככה ואין מה לעשות', באותו רגע אין לו ברירה אלא לאבד את המוטיבציה.
"אם אדם רוצה חופש כלכלי ואומר, 'מי שלא נולד לכסף, לא יכול לייצר כסף', הוא לא נפרד מהסיפור הפנימי שמחבל לו, ואלה קולות שלא נותנים כוח. באתי מבית ביקורתי, וחיפשתי רק פגמים ובעיות כדי לא להתקדם. לא היה שום רציונל מתחת לפחד. כשהבנתי שהכל מתחיל מהילדות, ושאין לי יותר זמן לבזבז, שיניתי את הסיפור הפנימי. למשל, שרק גברים עושים כסף גדול או שכדי להעביר קורס אימון, כל החומרים חייבים להיות כתובים מראש. וכיוון שלא התיישבתי לכתוב כעסתי על עצמי וסבלתי. בסוף שיניתי את הסיפור שלא הכל צריך להיכתב מראש, וקרה דבר נפלא, שחררתי וכתבתי את הקורס, כי כבר לא הייתה נוקשות. פרפקציוניזם לא מייצר תנועה".
את לא מרוצה בזוגיות? קחי אחריות
לאחר גירושיה הייתה בזוגיות עם רואה חשבון ונדל"ניסט, גרוש ואב לשלושה, שפגשה בקורס אימון. מפרק ב' של חייה נולדה בתם המשותפת, היום בת 12. כשהייתה בת 41 נפרדו. היום, בגיל 50, היא גרה לבד (לאחר שסיימה לפני שנה זוגיות בת שנתיים) בדירה שמשקיפה לים בצפון תל־אביב. בתו בת ה־22 של בן זוגה בפרק ב' עובדת כסמנכ"לית שיווק בחברת האימון שלה.
"כשהבת שלי אושפזה, דיברתי עם אנשים בבית החולים וגיליתי גברים עם המון ורבליות, שחסרה לי בבית. שמתי את האחריות הזו על בעלי, לא שאלתי את עצמי מה היה בי שלא הצליח להוציא את הוורבליות ממנו"
את חושבת שיש קשר בין גירושייך הראשונים למשבר הבריאותי שהתמודדתם איתו?
"עברתי טראומה ולא ידעתי את זה. הזרקור היה על הבת שלי. לא הבנתי כמה אני חבולה ופצועה בעצמי. מאחר שלא הייתה תקשורת חזקה, כל אחד היה בעולמו, ולאט־לאט התרחקנו. גם בבית החולים היינו מחליפים משמרות, אני במחלקה עד שבע בערב ורצה לבת הקטנה שלנו, ובעלי מגיע לעשות שם לילה. הוא איש טוב עם אנרגיה נעימה, אם היה לנו בסיס מספיק חזק, כנראה שהיינו נשארים ביחד. הגירושים קרו בגלל מי שהיינו אז, ואני לא אומרת את זה מתוך חרטה אלא מתוך התבוננות, כי מה שקרה זה שהייתי זקוקה ליותר".
מה זה אומר?
"בבית החולים דיברתי עם אנשים, וגיליתי שיש גברים עם המון ורבליות, שהייתה חסרה לי בבית. אני שמתי את האחריות הזו על בעלי. לא שאלתי את עצמי מה היה בי בזמנו שלא הצליח להוציא את הוורבליות ממנו. הייתי כל כך חבולה שהתפתיתי לחשוב שבחוץ טוב יותר ושיהיה לי קל יותר במקום אחר. רציתי להניח את הראש על מישהו ושיכילו אותי. הכמיהה הזו, שיבינו אותנו בלי שנצטרך לדבר, שייכת לילדות. אצל ילד, שהוא חסר אונים, זו כמיהה לגיטימית, אבל כשאנחנו מסתובבים בעולם כמבוגרים, וכמהים שיכילו אותנו ויקשיבו לנו, אנחנו בעצם נותנים למישהו אחר אחריות על הרגשות שלנו ועל איכות החיים שלי. את זה לא הבנתי באותה תקופה. לכן הייתי קלה בוויתור על הנישואים".
האם הצלחת לעשות תיקונים בפרק ב' שלך?
"בפרק ב' שחזרתי את הטעויות. עוד לא עיבדתי את הטראומה שעברתי. מצאתי את עצמי מכינה ארוחות ערב לשישה ילדים (שלושת ילדיו, שתי בנותיה מנישואים קודמים ובתם המשותפת, אמ"ר). לא הקלתי לעצמי את החיים ולא הסתדרתי איתו טוב יותר. בעצם הגעתי אל בן זוגי החדש כמו ילדה קטנה. רציתי שמישהו ידאג לי ולא ידעתי להיות אחראית לאושר שלי ולשביעות הרצון שלי מחיי".
"אנשים חושבים שאם נפרדת פעם אחת, הפרידה השנייה אמורה להיות קלה יותר. במבחן המציאות זה לא היה קל יותר. זה היה עוד יותר מבהיל"
לא הבנת שאף אחד לא יכול להיות ה"תרופה" שלך.
"את זה אני מלמדת היום. זה לא קשור אליו. זו את. כיוון שהוא היה מבוגר ממני ב־11 שנים, הייתה איזו אשליה שהוא ידאג לי, והיום אני מבינה שרק אני צריכה לדאוג לעצמי. זה לא אומר שלא נעים לנו כשמישהו נחמד אלינו, אבל אם אני לא יודעת איך לגרום לעצמי מבפנים להרגיש טוב, שום דבר חיצוני לא יוכל לתת לי את זה לאורך זמן".
מתי הבנת שגם הזוגיות השנייה שלך הסתיימה?
"הפעם זה היה קשוח וקשה. שאלתי את עצמי מאה אלף פעם אם זה הדבר הנכון לעשות ומה יהיה עם הילדות שלי, עוד פעם להעביר אותן הכל? הן כבר עברו גירושים עם אבא אחד. אנשים חושבים שאם נפרדת פעם אחת, הפרידה השנייה אמורה להיות קלה יותר. במבחן המציאות זה לא היה קל יותר. זה היה עוד יותר מבהיל".
את רוצה כסף? תדמייני אותו
בתחילת העשור הזה של חייה שאלה את עצמה שאלות חדשות לגמרי. למשל, איך היא רוצה לחיות ואת מי היא רוצה לאהוב. "פחדתי מאוד להיות לבד. אני מגיל 14 בזוגיות, ולא ידעתי איך מתקיימים בלי זוגיות. אחרי שנפרדנו, כשאני בת 41, הלכתי עם מישהו לחתונה, ופגשתי אישה בת 48, שהגיעה לבד לאירוע. חשבתי לעצמי, 'אוי ואבוי, רק שלא אהיה במקום הזה בגיל שלה'. היה לי ממש פחד פיזי בגוף. כמובן שהיום זה נשמע לי מצחיק.
"למדתי גם לנהל כסף. אני עיראקית, כך שמזומנים ולהיכנס לחשבון הבנק זה לא מה שהפחיד אותי, אבל עדיין הגבר לידי תמיד הביא את עיקר הפרנסה. אפילו לא ידעתי שבחרתי אותם כאלה. הרווחתי אז 10,000 שקל ושאלתי את עצמי, איך אני הולכת לגדל עכשיו את הילדות שלי? הפחד הקיומי היה שם. אבל הבנתי שאם את רוצה לייצר כסף, את צריכה לתלות מעל העיניים את התמונה של הכסף שאת רוצה להרוויח, כי התת־מודע שלנו אחראי על הרגש ובסוף אנחנו מושכים עוד ממה שאנחנו מרגישים. מי שמפחד להרוויח כסף, גם כשיגיע אליו כסף גדול, הוא יחבל בזה".
מה הבנת על עצמך ועל זוגיות?
"הרבה מודלים שהיו לי השתנו. חיפשתי את המאצ'ו, המרלבורו־מן. נכון שבשביל לשמר מתח חשוב שתישאר אנרגיה גברית ונשית, וזה לא משנה אם זה זוג בנות, בנים או גבר־אישה, זה מאפשר שבן הזוג לא יהיה אח שלי. רק שהיום אני מבינה שככל שבני זוג דומים יותר בערכים ובתפיסות החיים, לקשר יש יותר סיכוי להצלחה. היום אני רוצה אדם ירא שמיים כדי שבפני אלוהים הוא קודם כל יהיה טוב. לאורך חיי היו לי בני זוג עם פערי אמונה והתפתחות. לא הם הרוויחו מזה ולא אני, כי אני התשתי את עצמי והתעסקתי רק בהם, איך הם יעשו כסף ויצמחו".
"למדתי לנהל כסף. להיכנס לחשבון הבנק זה לא מה שהפחיד אותי, אבל עדיין הגבר לידי תמיד הביא את עיקר הפרנסה. הבנתי שמי שמפחד להרוויח כסף, גם כשיגיע אליו כסף גדול, הוא יחבל בזה"
מה מונע מרובנו להתקדם אל היעדים שהיינו רוצים להגיע אליהם?
"הבעיה שלנו היא שאנחנו לא עוצרים להתבונן ולשאול שאלות נכונות: האם אני שבע רצון מהחיים שלי? אם הכל אפשרי, איך אני רוצה לחיות את החיים שלי? את מי אני בוחר לאהוב?"
באמת הכל אפשרי? לנערה שגדלה בסווטו ביוהנסבורג יש אותו סיכוי כמו לנערה מבברלי־הילס?
"ואיפה אופרה ווינפרי נולדה?"
כמה כמוה יש?
"עכשיו המוח שלך אומר את מה שהוא אמור להגיד. אני לא אומרת שלכולם יש בדיוק את אותן יכולות, אבל אני לא מכירה כמעט אנשים שניסו ורצו ולא הצליחו".
יש היום חוקרים, כמו הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז, שטוענים ש"מדע האושר" כופה עלינו להיות מאושרים ומאשימים אותנו בסבל שלא תמיד תלוי בנו.
"אני בכלל לא מדברת על המילה אושר, לא כולם חייבים לעשות דרך ולהיות מאושרים. זה בולשיט. גם לעולם לא תהיה לנו שליטה על אירועים חיצוניים לנו. האחריות שלי נמצאת בדרך שבה אני בוחרת להגיב לאירועים ואיך לנהל אותם. כשהבת שלי חלתה, אחרי שכעסתי והתמרמרתי בצדק, הייתה לי זכות לפגוש אנשים בדרך שהיו 'מדריכים' ועזרו לי לשאול שאלות הרבה יותר יעילות. כמו למשל, מה המחלה של הבת שלי נועדה לעורר אצלי, כי זה קורה במרחב שלי? לא שאלתי למה זה הגיע לי, למה אני נענשת, אלא מה אני לא רואה, מה מבקש את תשומת הלב שלי בקשר לילדה שאני לא ערה אליו. בשלב מסוים גם אמרתי, מה המתנות שאני יכולה לקבל מהמחלה, אבל זה לקח זמן.
"אני לא מדברת על המילה אושר, לא כולם חייבים להיות מאושרים. זה בולשיט. לעולם לא תהיה לנו שליטה על אירועים חיצוניים. האחריות נמצאת בדרך שבה אני בוחרת להגיב לאירועים"
"כשהייתי בת 49, בהזמנת המציאות שלי, נתתי לעצמי את המתנה הכי גדולה לגיל 50: חיים מאוזנים ובריאים בכל התחומים, ופירטתי, אני גרה בדירה שאני אוהבת, אני עושה יוגה עם מישהי שבאה אליי הביתה, אני אוכלת בריא. הדבר היחידי שאני מחכה לו, לא ממקום של חוסר, זו אהבת אמת".
עדיין יש בראשך מדי פעם קולות שמרימים ראש ואומרים לך, את זה את לא יכולה להשיג?
"בוודאי שהם קיימים. אני לא חושבת שיש בן אדם שהמיינד לא משמיע לו קולות כאלה. וזה קורה בשנייה. ההבדל היחיד הוא שכשאני שומעת את הקולות שמכווצים את הגוף, יש בי מודעות שהם רק קולות ושאני יכולה לבחור אם אני מחברת אותם להטענה או לא".
