סיפורה של לימור עמר, בת 35, אדריכלית נוף, אמא לבת:
"אם היו אומרים לי לפני עשר שנים שאדע כל כך הרבה על מכוני גמילה, שאכיר בכלל את הז'רגון של העולם הזה, ושבסוף גם אאבד את אבא של הילדה שלי בגלל התמכרות - לא הייתי מאמינה. אני עצמי לא שותה, לא נגעתי בחיים בסם, מה לי ולזה? אבל זה מה שקרה.
הכרתי את בעלי בגיל 22 והתחתנו די מהר. בגיל 23 כבר נולדה לנו ילדה. אני למדתי אדריכלות נוף, ופתחנו עסק מצליח לגינון, הייתה לנו זוגיות טובה עם כבוד הדדי. בעלי היה אבא למופת, עם הרבה שמחת חיים ונתינה. הכול נראה ורוד. בהתחלה גרנו עם ההורים ואחר כך עברנו למושב במרכז הארץ. היו לנו שבע שנים טובות, ואז עברנו משבר והתגרשנו. גם אחרי הגירושים שמרנו על יחסים טובים, והוא המשיך לתפקד כאבא נוכח ומשקיען.
בדיעבד הבנתי שבאותה תקופה הוא התחיל לצרוך סמים קלים פה ושם, כמו רבים אחרים. שלוש שנים אחרי הגירושים הוא עבר תאונה ונפגע בברכיים. הוא סבל מכאבים עזים, טופל במשככי כאבים, ומכאן התחילה ההידרדרות. הוא כנראה פיתח תלות בתרופות, וכשהן הפסיקו להשפיע או שלא היו זמינות, הוא מצא את הדרך לקוק. אני לא מאשימה את התרופות, לדעתי הפוטנציאל להתמכרות היה קיים אצלו בגלל קושי להתמודד עם משברים.
בהתחלה היו כמה שנים של הכחשה. ראיתי שהוא רזה מאוד ושההתנהלות שלו אחרת, שהוא עצבני יותר. היינו מדברים כל יום ונעזרים אחד בשני, ופתאום הכול השתנה. אמרתי לו, 'תתעורר, שלא יהיה מאוחר מדי. אתה משתמש בסמים?'. אבל הוא הכחיש.
"אחרי תאונת דרכים הוא טופל במשככי כאבים והתחילה הידרדרות. כשמשככי הכאבים לא היו זמינים או הפסיקו להשפיע, הוא מצא את הדרך לקוק"
בסופו של דבר, אחרי שלושה ימים שבהם הוא נעלם ולא ענה לשיחות טלפון, הוא יצר קשר, בוכה, ואמר לי, 'לימור, אני צריך עזרה. אני משתמש ואני לא מצליח להפסיק'. אמנם חשדתי בזה, אבל עדיין זה היה הלם. אנחנו אנשים נורמטיבים, מה לנו ולסמים? אמרתי לו שאני איתו ושנעבור את זה ביחד.
נכנסנו למסע של שנה, שבו הוא נכנס ויצא ממוסדות גמילה. עובר גמילה 30 יום, מרגיש חזק, מכחיש את הבעיה ונופל שוב. מספיק שמשהו קטן שינה לו את ההרגשה, והפתרון, לכאורה, היה זמין. ככה הוא איבד את הדירה, איבד את העבודה והלך והידרדר. לבת שלנו הסברתי שהמחלה שלו היא התמכרות ואנחנו מנסים לעזור לו להבריא. לצערי לא הצלחנו. חגגנו לו יום הולדת, לקחתי את הילדה אליו והבאנו לו מתנה, ואחרי חודש, בספטמבר לפני שנה, הוא הלך לישון ולא קם. הוא לא עמד בזה יותר.
אני חושבת שדפוסי ההתמכרות היו אצלו תמיד. הוא סחב תחושות של כישלון ובושה שהחמירו אחרי הגירושים. סמים זה פתרון קל שמחליף את הכאב בעונג, זה לברוח. התמכרות היא מחלה. המכורים מתמודדים עם כאב בלתי נסבל ומועקה אינסופית, ומוצאים בסם תרופה. הבעיה היא כמובן שהפתרון הזה הוא אשליה, לכאורה יש בסם נחמה, אבל הנחמה הזאת רק מונעת את הטיפול האמיתי, והבור רק הולך וגדל. כל פעם מחדש הוא היה מרגיש שהוא שולט במצב, ולמעשה המצב שלט בו.
"היום אני מבינה כמה אנשים שנראים רגילים לגמרי הם מכורים - לאלכוהול, ללייקים, לקניות. אנשים פשוט חיים בהסתרה"
הפכתי כל אבן, דיברתי עם מכורים ועם אנשי מקצוע, אני מכירה כל מכון גמילה שיש. ישבתי בפגישות של קבוצות מכורים, כי אין חוסר אונים גדול יותר מלראות אדם שאתה אוהב סובל ונגמר ולא לדעת איך לעזור לו.
מצד אחד אני תוהה איך אני, שלא שותה ולא מעשנת ולא נגעתי בסמים בחיים, נהייתי מומחית לנושא. מצד שני היום אני מבינה כמה אנשים שנראים רגילים לגמרי הם מכורים - לאלכוהול, לסמים, לכדורים, ללייקים, לקניות, לכל דבר שלכאורה ממלא. זה נפוץ יותר ממה שנדמה לנו, אנשים פשוט חיים בהסתרה. הגרוש שלי היה אומר לי, 'את מאמינה? אני מכור. אני!'. הוא התבייש ולא האמין בעצמו שזה קרה לו. החיים שלנו מלאי סטרס ולחץ, ואנשים מחפשים פלסטרים, ולפעמים מה שמתחיל כפלסטר נגמר בתוצאות קשות.
זאת הסיבה שפיתחתי שתי הרצאות: אחת לאנשי מקצוע ולמכורים, ואחת לבני נוער ולהורים, וכבר התחלתי להעביר אותן. אני רוצה לעורר את המודעות לבעיה ולעודד טיפול בילדים מגיל צעיר, שיבינו מה זה סמים ומה זה אלכוהול. הורים צריכים להבין שהם מקור התמיכה של הילדים".
השורה התחתונה: "התמכרות זה לא מילה גסה, זו מחלה, וצריך למנוע אותה, כי כשהיא מתפתחת היא יותר חזקה מהכול. זאת השליחות שלי היום".
