הגוש הקטן והתמים הרגישה גליה הראל דור (55), מנחת סדנאות כתיבה, בסוף לילה של אהבה. הזמן: ספטמבר 2019. היא שכבה במיטה וחשבה מה עוד נשאר לה לארוז לחופשה המשפחתית בתאילנד, שתצא אליה ביום למחרת, מיששה את השד בהיסח הדעת והרגישה גולה. רגע קטן, שבו החיים השתנו לתמיד. עד אותו רגע עוקביה של דור ברשתות החברתיות חשבו שיש לה הכול. בית יפהפה בכפר־שמריהו, ילדים נהדרים, בן זוג מצליח שעשה אקזיט, חיים נוחים שכסף יכול לקנות, חופשות מפנקות ברחבי העולם, אוסף אמנות משגע ותפקיד כיו"רית אגודת הידידים של מוזיאון העיצוב בחולון. הכול היה, כמו שאומרים, טפו טפו.
"אני זוכרת את הרגע שבו הרגשתי גולה בשד", היא אומרת. "זה לא כאב ולא כלום. אמרתי לאודי בעלי, 'תרגיש', והוא אמר, 'מחר על הבוקר את הולכת לבדוק את זה, שלא תשגעי אותי כל החופשה'. הוא רצה שיגידו לי שזה שום דבר וביי. בבוקר קפצתי לקופת החולים ואישרו לי להיכנס דחוף לבדיקה. טכנאית האולטרסאונד עצרה עם המתמר ואמרה, 'שנייה, אני הולכת לקרוא לרופאה'. בשנייה הזו שהייתי לבד בחדר ידעתי. הרופאה נכנסה ואמרה שאני צריכה לעשות ממוגרפיה וביופסיה. התחננתי לעשות ביופסיה באותו היום והסברתי שאני טסה לתאילנד בערב. הרופאה אמרה, 'באיזה קטע את נוסעת לתאילנד?'".
ביטלת את החופשה?
"שאלתי אותה, 'יש בעיה עם תאילנד?'. היא ענתה: 'אם את מסוגלת, סעי'. בלילה טסתי עם אודי והילדים (25, 22, 17). אחרי יממה בתאילנד, כשאנחנו על חוף מדהים, הגיעה התוצאה שהגידול סרטני'".
מה עשית?
"נשארתי ונהניתי. הילדים לא ידעו. רציתי קודם לדעת מה אני הולכת לספר להם. מאז אימצתי את העיקרון שמלווה אותי עד היום, פייק איט טיל יו מייק איט. בגלל שהייתי צריכה לשחק אותה שהכול טוב, זה גרם לי במשך היום להיות שמחה והודיתי על כל שנייה. בלילות הגיעו המחשבות. כשחזרתי, קיבלתי הודעה שהמצב שלי גרוע".
התעשרות
את הרגעים האלה שנצרבו בזיכרונה הפכה גליה דור, שמגיעה לפגישה בחצאית אדומה ובגופייה לבנה - עוד מעט תבינו למה - לרומן מסקרן, "לא סופי". (הוצאת תכלת), על דניאלה, אישה שיש לה הכול, אשר יוצאת בעקבות סרטן השד האלים שחטפה למסע של גילוי עצמי ואינספור בילויים. עד כאן הסיפור זהה למציאות. אבל דניאלה חוזרת גם לקשר עם האקס המיתולוגי ומבלה בחברתו כדי לפתור פלונטרים רגשיים מעברה - וזה ממש לא מה שחוותה מחברת הספר.
"לא עברתי שום טלטלה בנישואיי", היא אומרת. "כשאת עומדת על סף תהום, את שואלת את עצמך אילו החלטות קיבלתי שהייתי רוצה לשנות. דניאלה חושבת שכל ההחלטות שלה, בקריירה ובזוגיות, היו שגויות. הזוגיות שלה בסדר, היא אוהבת את יובל בעלה, אבל תמיד חושבת שהייתה יכולה לבחור באדם, האהבה הגדולה שלה. אני שאלתי את עצמי את אותן שאלות בדיוק, ויש לי דמעות כשאני אומרת לך את זה - עשיתי עם אודי בעלי את ההחלטה הכי טובה שיכולתי לעשות".
"השיחה הראשונה שלי עם חולות היא על החיים ועל הגבות, כי אלה שני הקצוות של המחלה. צריך לעשות קעקוע גבות לפני הכימו כי בעיניי להסתובב בלי שיער זה אפשרי, אבל בלי גבות זה מראה חולני"
גליה ואודי (58) דור הם חלק ממעגל חברתי של יזמים ואנשי הון סיכון שידעו לשחק נכון עם הקלפים בראשית ימי ההייטק. היא ילידת רעננה, בתם הבכורה מבין שתיים של אביה, שהיה מג"ד בנח"ל והקים היאחזויות בסיני, ואמה, שהייתה בעלת חנות וילונות. את אודי היא פגשה באוניברסיטת תל־אביב כשקפצה לשתות קפה בקפטריה של גילמן. הוא למד היסטוריה והיא הייתה עתודאית שלמדה כלכלה. לאחר לימודיה פנתה לשירות קבע באגף התקציבים של משרד הביטחון. עם שחרורה (המקוצר) בשנת 1993 היא נעשתה עוזרת של עפרה שטראוס בקבוצת המזון.
אודי נהיה אחד ממנהלי ההשקעות המוכרים בשוק ההון של שנות ה־90, שהקים ב־1992 עם שותפו עמית ברגר את חברת ההשקעות דור־ברגר. כעבור כמעט עשור הוא מכר את אחזקותיו לברגר ויצא לפנסיה בגיל 34, כפי שהצהיר בראיונות לתקשורת. בשנים האלה התקדמה גליה בקבוצת שטראוס. בתפקידה האחרון שימשה בתור מנהלת השיווק התאגידית ומנהלת השיווק של הקפה. "עפרה שטראוס הייתה אישה משמעותית בחיי ואני אוהבת אותה עד היום", היא אומרת. "הערצתי אותה ונהגתי לחקות אותה".
4 צפייה בגלריה
על החוף בתאילנד, שבו קיבלה את הבשורה. "נשארתי ונהניתי. הילדים לא ידעו"
(צילום: אלבום פרטי)
למה עזבת קריירה מוצלחת?
"נהניתי מאוד מהעבודה, אבל היה איזה יום שחזרתי הביתה כשהבן הבכור שלי היה בן שלוש, והוא צרח ובכה. אמרתי לאמא שלי שטיפלה בו, 'למה לא נענעת אותו בעגלה?' אמא, שהייתה אדם רגוע, איבדה את זה ואמרה לי, 'באיזה עולם את חיה שאת לא חושבת שאת כל מה שאמרת לי כבר ניסיתי לפני שעות, ומי את בכלל שתגידי לי למה הילד מגיב ומה מציק לו? את בכלל לא מכירה את התינוק הזה'. זה גרם לי להבין שאני צריכה לעזוב, ולקח לי עוד שנתיים לקבל את ההחלטה".
כשעזבה את שטראוס אחרי 12 שנה הקימה חברת מיתוג וייעוץ אסטרטגי בשם "ברנד ויז'ן", שם שהגה החבר הטוב איל קיציס. היא עבדה, בין היתר, על מיתוג מחדש של ערוץ 8 ופסטיבל הקולנוע "דוקאביב" והחלה לגשש את דרכה בסדנאות ללימוד כתיבה. אודי, אגב, חזר בשנה שעברה מ"הפנסיה" ורכש, תמורת 16 מיליון שקל, 40% מהשליטה של חברת "אורד" המבצעת פרויקטים למערכות ביטחון.
במילים אחרות: את הורדת הילוך ואודי חזר למגרש.
"הפנסיה שלו זה לא מה שאנחנו מכירים, כלומר, לשבת בבית או בבית הבראה. פעם הייתה לך קריירה במובן הישן של המילה, הולכים למשרד ושוהים שם עד שעה מאוחרת. היום קריירה היא משהו פלואידי יותר. כדי לנהל השקעות את יכולה להיות בכל מקום ובכל מצב. במובן הזה אודי היה בזמינות מלאה עבורי כשחליתי, ונשאר התומך הכי חשוב שלי".
תיעוד
כאשר אובחנה עם סרטן השד החליטה גליה לתעד את המחלה שלה ברשתות החברתיות. זה התחיל מפוסט אחד מרגש. "זה קרה כשהלכתי להסתפר לפני הכימו. הקטע של השיער הוא אחד הקטעים הכי מלחיצים לפני הטיפולים. כשחליתי דיברתי אל עצמי, 'את הולכת למות, מה אכפת לך אם יש לך או אין לך שיער? יאללה, תתקדמי'. ועדיין, יש משהו באובדן השיער שמערער מאוד.
"במשך שנים היה לי שיער חום ארוך עד אמצע הגב, וכנראה אם לא היה לי סרטן, הייתי מתה עם השיער הזה. לפני הטיפול הראשון מישהי אמרה לי, 'אל תעשי שינוי דרסטי משיער ארוך לקרחת. תעשי קארה קצר ואחר כך קצוץ, וכשתגיע הקרחת זה יהיה פחות טראומטי'. עשיתי קארה, העליתי תמונה לאינסטגרם, וקיבלתי תגובות 'מהממת, איך יפה לך' וגם תגובות 'איך לא עשית את זה קודם?'. היה רגע כזה שלא ידעתי מה אענה באינסטגרם כשבעוד שבועיים אסתפר קצוץ ובעוד חודש תהיה לי קרחת. התלבטתי מה אני עושה עם כל האינסטגרם הזה שהיה עד אז מלא בחיים הטובים שלי? בהתחלה חשבתי להיעלם לגמרי מהרשתות, לקחת הפסקה.
"האופציה השנייה הייתה להמשיך להעלות תמונות של חופים תכולים - שקר כלשהו. יש אנשים שעושים את זה. בסוף אמרתי לעצמי – כמו שלא התביישתי בחיים הטובים שיש לי ובכסף ובנסיעות ובטיולים שלי, אסור לי להתבייש גם בחיים הרעים האלה. אחרי כמה שעות העליתי את אותה תמונה עם הקארה וטקסט שאומר 'יש לי סרטן שד ואני לא מתכוונת להסתתר".
4 צפייה בגלריה
"בהתחלה לא עניין אותי שום דבר חוץ מזה שתהיה לי פאה טובה. בסוף
הלכתי איתה פעם אחת"
(צילום: אלבום פרטי)
אמיץ.
"זה מתחבר ל'פייק איט אנטיל יו מייק איט' מתאילנד. הייתי במצב רעוע. עשיתי 33 טיפולי כימו, אני לא מכירה עוד מישהי כמוני. האדמה נפערה מתחתיי והרגשתי שאני הולכת למות, וברגע שהחלטתי שאני מייצרת איזו דמות שהיא חזקה - גם בשביל להראות לילדים שאני בסדר ושיהיה בסדר וגם כי הייתה לי תדמית שהצגתי ברשתות של מישהי חזקה - זה עזר לי. התחלתי להאמין שאני באמת חזקה".
העלית סטוריז כשאת עם קרחת בוהקת. לא שקלת לחבוש פאה?
"בהתחלה שום דבר לא עניין אותי חוץ מזה שתהיה לי פאה טובה ורק רציתי להדביק אותה ולישון איתה. נסעתי לירושלים לעשות פאה אצל איטה, שנחשבה לאורים ותומים בתחום. זו חוויה אנתרופולוגית משוגעת להגיע לשכונה הכי ג'יפה ולהיכנס אל היכל פאר שלא ראית דבר כזה. נשים שלבושות במיטב המותגים מסתובבות שם, כל פאה עולה 20-15 אלף שקל. קניתי פאה והלכתי איתה פעם אחת. זה לא היה נוח והרגשתי כאילו אני שחקנית בהצגה".
כעבור כמה חודשים, כשהקורונה רק הרימה ראש וגליה הייתה אחרי ניתוח כריתה חלקי שכלל שחזור ובאמצע הכימותרפיה, הציעה לה ליסה פרץ, אז עורכת מוסף גלריה של "הארץ", לכתוב יומן מחלה. גליה השיקה בדיוק את רומן הביכורים שלה, "ואנחנו היינו עוד ילדות" (הוצאת כנרת), שגולל סיפור אמיתי על ניתוק קשר פתאומי וטראומטי מחברת ילדות.
"באיזה יום חזרתי מהעבודה כשהבן הבכור שלי היה בן שלוש, והוא צרח ובכה. אמרתי לאמא שלי שטיפלה בו, 'למה לא נענעת אותו בעגלה?'. אמא, שהייתה תמיד אדם רגוע, אמרה, 'מי את בכלל שתגידי לי מה מציק לו? את בכלל לא מכירה את התינוק הזה'"
איך הצלחת להשיק רומן ביכורים בעיצומה של כזאת דרמה בריאותית?
"ביום ההשקה הייתי בשיא הכימו, שוכבת במיטה עם קרחת, בקושי יכולתי ללכת. בבוקר פוצצו אותי בזריקות סטרואידים כדי שארגיש טוב. כעבור יומיים, ב־16 בפברואר 2020, עלה לי החום ל־41 ולא ירד כמעט שבוע. הרופאים חשדו שזו דלקת ריאות, אבל אני חושבת שהייתי אחת מחולות הקורונה הראשונות בארץ. לא בדקו אותי כי עדיין לא עשו בדיקות קורונה.
"חשוב לי לומר: למרות שיכולתי להרשות לעצמי רפואה פרטית ולקבל יחס VIP, החלטתי לפנות לרפואה הציבורית וגיליתי שם הרבה מלאכים. המחלקה, הצוות והיחס היו מדהימים. את מגיעה לטיפול אחת לשבוע, ביום קבוע, נכנסת לאותו חדר, לאותה אחות ורואה את אותו פרצוף. אלה דברים קטנים שנותנים ביטחון ועושים את ההבדל. היו לי ביטוחי בריאות הכי טובים ולא תבעתי. להפך, קיבלתי כסף מחברת הביטוח על כך שלא השתמשתי בהם".
פחדים
בימי רביעי, במרפסת הקומה השביעית של אחד ממגדלי האשפוז באיכילוב, נהגה גליה לשבת עם מירית הררי ז"ל. השתיים ניהלו שיחות ארוכות ששינו, לדבריה, את חייה. בספרה החדש יש דמות בשם סופי, אישה חכמה שעומדת למות. "הדמות של סופי מבוססת על מירית. היא ההשראה שלי והיא השפיעה מאוד על תפיסת המחלה שלי. אני הרגשתי שזהו, אני הולכת למות, זה נגמר, והיא עם האופטימיות שלה ושמחת החיים הביאה גישה אחרת. היא אמרה לי: 'זה לא נורא אם זה נגמר, אז מה קרה כולנו מתים מתישהו, אז את עכשיו'. יש טקסט בספר, שהוא ציטוט של מירית על פחד מוות, שמהותו בעצם FOMO - החשש להחמיץ, שהחיים יימשכו ואת לא תהיי. אוקיי, אז מה אם לא תהיי?".
כריכת הספרמה הדבר הכי משמעותי שהבנת בעקבות המחלה?
"שכל הכסף בעולם לא יעזור לך כשיש לך סרטן. כסף גם לא מביא לך שום אושר, בסוף האושר בא מבפנים וזה עניין של החלטה".
"השיחה הראשונה שלי עם חולות היא על החיים ועל הגבות, כי אלה שני הקצוות של המחלה. צריך לעשות קעקוע גבות לפני הכימו כי בעיניי להסתובב בלי שיער זה אפשרי, אבל בלי גבות זה מראה חולני"
איך את דואגת לאושר האישי שלך היום?
"אחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי בעקבות המחלה זה הגברת הווליום למקסימום, ברמה של הפרעה. תמיד חייתי את החיים, ולפני 13 שנה היה לי בלוג שקראתי לו one life, וכתבתי בו מתוך הבנה שחיים פעם אחת, אבל לא הבנתי את זה באמת. היום אחרי המחלה אני חייבת להספיק הכול, כל טיול, תערוכה, הצגה. להיות בבוקר בתערוכה ואז בהצגה ואחריה בהופעה ואז במסיבה, ואנשים שואלים 'מה קורה?'. היה שבוע שנסעתי שלוש פעמים להופעה בקיסריה, יום אחרי יום, תמיד בשורה הראשונה. אני חיה היום כמו בת 30. קלילה יותר. כשהבת שלי הלכה למסיבת Half Moon והבינה שאני לא מצטרפת אליה אמרתי לה, 'מה את צריכה שאמא שלך, אישה בת 55, תבוא איתך למסיבה כזאת?', היא ענתה: 'זה הכי בשבילך'. היום אני רוצה להיות לפחות פעם בשנה במקום שלא הייתי בו ואני גם חוזרת לתאילנד כל שנה כי אני מרגישה שם בבית. יש בי רצון להספיק הכול כי תכף זה ייגמר".
מה עוד שינית בחייך?
"הפכתי את הכתיבה ואת סדנאות הכתיבה לעיסוק מרכזי והתחלתי ללבוש בגדים צבעוניים. לפני שחליתי התלבשתי בשחור מונוכרומטי. בטיפול הכימו הראשון שלפתי ג׳ינס אדום וחולצה מקושקשת, קצת פייק איט, ופתאום זה מה שנהיה - אני לובשת בגדים צבעוניים. אני לא יכולה ללבוש שחור היום".
התנדבות
מאז 7 באוקטובר עסוקה גליה דור בפעילויות התנדבותיות למען חיילים ובעשייה פילנתרופית מתחת לרדאר. את הספר שלה, שהגיע כעת אל חנויות הספרים, היא מייעדת לנשים (וגברים, בוודאי) שזקוקות לכלים בימים של כאוס וכאב. ״תשמעי, לפני 7 באוקטובר כשדיברנו על הספר אמרתי, 'מי ירצה לקרוא ספר על אישה חולה?', אנשים רוצים אסקפיזם. אבל הנושא קיבל טוויסט משוגע", היא אומרת. "פתאום זה ספר אסקפיסטי כי המוות נוגע היום כמעט בכל בית בישראל, ואני כל הזמן מחפשת את הכלים שלקחתי מתוך ההתעסקות במוות של עצמי - למרות שאני לא משווה לרגע - כדי לעזור לאחרים. פתאום אני כולה אישה שהיה לה סרטן, לא מישהי שהילדים שלה נרצחו בנובה או נחטפו. עברנו אירוע כל כך קיצוני, שהפרופורציות השתנו.
את גם מלווה היום חולות סרטן שפונות אלייך דרך האינסטגרם. מה מניע אותך לגעת בכאב שוב ושוב?
״גם אודי לא מבין למה אני מתעקשת לא להיפרד מהנושא ולעסוק בו כל כך הרבה שנים, אבל חשוב לי לומר בזהירות לנשים שחלו - למרות שאני לא רופאה ולא אחות - שהיום ב־99% מהמקרים לא מתים מסרטן שד ראשוני. אם היה לי את המישהי שאומרת לי 'תעברי שנה גרועה מאוד אבל בסוף תהיי בסדר', זה היה חוסך לי הרבה בהלה.
"הייתי במצב רעוע. עשיתי 33 טיפולי כימו, הרגשתי שאני הולכת למות. ברגע שהחלטתי שאני מייצרת גם ברשתות החברתיות איזו דמות שהיא חזקה, התחלתי להאמין שאני באמת חזקה"
"השיחה הראשונה שלי עם חולות היא על החיים ועל הגבות, כי אלה שני הקצוות של המחלה. צריך לעשות קעקוע של גבות לפני הכימו כי בעיניי להסתובב בלי שיער זה אפשרי,
אבל בלי גבות זה מראה חולני. אז אני אומרת להן, 'רגע, תכף נדבר על החיים, אבל קודם גבות'. אני לא יכולה להסביר לך איזה אושר זה נותן לי להיות המישהי הזאת לנשים אחרות. זה הייעוד שלי".
בשנים האחרונות את גם מטפלת בשני הורייך שחלו באלצהיימר. הם יודעים שחלית?
"כשחליתי שניהם היו בשלבים מוקדמים של המחלה. הם הבינו. אני לא בטוחה שזה לא האיץ את המחלה שלהם. אבא התחיל קצת קודם, לפני שבע שנים, ואמא שלי עקפה אותו בסיבוב.
"מה שהכי קשה לי, בעיקר עם אבא שלי, זה שהוא היה אדם שהערצתי, איש חכם ומאוד מצליח, שעשה הרבה דברים בחייו למען המדינה. כל מה שהיה חשוב לו וכל מה שהיה לו לתת - נעלם. את יושבת מול אדם שהוא קליפה ריקה. אני חיה את חיי בידיעה שבכל רגע נתון זה יכול להיגמר או להתקלקל, כמו במקרה של הוריי. הידיעה הזו אומרת, תחיי את החיים שלך רק כמו שאת רוצה ושימי זין, סליחה, על כל מה שאומרים לך".
