רק באוקטובר האחרון, אחרי כשלוש שנים בלי אמא שלה, הגיעה איוה כפרי לבית הוריה כדי לעשות סדר בחפצים של אמה, סוכנת השחקנים פרי כפרי, שנפטרה מסרטן. ״נאלצתי לעזוב את הסטודיו לציור ב'חללית' ברחוב הירקון, שבו ציירתי מאז שחזרתי לארץ מפריז לפני 13 שנה״, היא נזכרת, ״חיפשתי סטודיו חדש לעבוד בו, ולא מצאתי. ובדיוק אז אבא שלי נפל בבית והבנתי שאני צריכה להיות איתו הרבה. החלטתי לנסות לעבוד מחדר הילדות שלי ומקסימום לחסוך חודש־חודשיים עד שאמצא סטודיו חדש״.
"אמא אהבה לטפח מודל של נשים מזרחיות יפות ומוכשרות. בארץ במשך שנים מודל היופי היה בלונדיני, ואמא שלי עזרה לשנות אותו בצורה נטולת אגו או קרדיט"
היא הזמינה הובלה של כל ציוד הסטודיו אל בית ילדותה והתחילה לסדר את חדר נעוריה, שמאז עזיבתה את הבית בגיל 18 שימש את אמה. ״בעצם, מאז מותה של אמא, אף אחד לא נכנס אליו. אני בת יחידה, לא היה מי שיעשה את זה. ופתאום נתקלתי בכל הדברים שלה: הספרים, הבגדים. זה היה כל כך קשה רגשית. היה שלב שחשבתי שאני לא אצלח את זה. אני די קשוחה, אבל פינוי החפצים הרגיש לי יותר מדי".
מה מצאת שם?
"ניירות עם כתב ידה, שקיות עם תמונות, חפצים שלי מהילדות. פנטזתי על לופט גדול בקריית המלאכה, הכי ניטרלי, עם קירות לבנים. החדר הזה היה טעון וההפך מקירות לבנים, אבל אחרי פינוי החדר הצלחתי להתבונן מהחלון על הים, שהיה נוף ילדותי. וכן, הבנתי כמה אני מתגעגעת לאמא שלי״.
מה זה עשה לקשר עם אבא, כשהתחלת להגיע כל בוקר אל הבית כדי לצייר?
"זה עשה טוב. אבא שלי הוא איש מורכב, חכם ומעניין וגם מאתגר וטיפוס צבעוני. אני דומה לו מאוד. הוא גם מצייר, אם כי מאז שאני אמא, אני מרגישה את אמא שלי יותר".
אמא למדה להיות קשוחה
איוה כפרי (41), גרושה ואם לשניים (בני שמונה ושש), היא כאמור בתה של פרי כפרי ז״ל ושל שחקן התיאטרון עזרא כפרי. היא גדלה בתל־אביב וגרה בה גם היום. היא חלמה להיות ציירת, לשמחתה של אמה שעודדה אותה להגשים את חלומותיה, ובגדול. בגיל 18 עזבה את בית הוריה ונסעה ללמוד אמנות בפריז. באותה תקופה המשרד של אמה, שהתנהל עד אז מהבית, עבר לנמל תל־אביב.
פרי, סוכנת שחקנים מצליחה, נולדה במקנס שבמרוקו, אחת ממשישה אחים. לאחר קום המדינה, כשהייתה בת שנה, עלתה עם משפחתה לישראל. הוריה רכשו דירה בחיפה ושם גדלה. ״אמא הייתה תולעת ספרים״, מחייכת איוה, ״היא קראה בלי סוף, אבל שמעה בבית שלא כדאי לקרוא כי זה הורס את העיניים".
לאחר שחרורה מהצבא עבדה פרי כמזכירה ב״כור״, שכרה דירה עם שותפה בשכונת בבלי בתל־אביב, וכך פגשה את עזרא, במקור קיבוצניק מעין־החורש ושחקן בתחילת דרכו, שנהג לערוך מסיבות גדולות עם חבריו השחקנים. ״באחת המסיבות היא כנראה עישנה משהו והתעלפה״, משחזרת איוה, ״אבא הביא אותה הביתה, ולא ניצל את המצב. הוא הניח אותה במיטה והקריא לה קפקא״.
"רונית אלקבץ הייתה כמו אחות חורגת שלי, בצרפת ישנו באותה מיטה במלון. עצם העובדה שהיא ואמא היו נשים מרוקאיות חזקות חיבר ביניהן. זו לא הייתה מהפכה פמיניסטית מזרחית מודעת, דברים נעשו בלי אג׳נדה מדוברת"
עזרא, לימים בעלה, סידר לה עבודה בקולנוע כמלהקת וכעוזרת במאי בסרטים ״המכה ה־81", ״בוא נפוצץ מיליון״ ו״סוסעץ״. בשנת 1979 החלה לעבוד כסוכנת שחקנים. הראשונים שאיתם עבדה היו שלמה בראבא, מוני מושונוב וסנדרה שדה, שלמדו משחק באוניברסיטת תל־אביב לצד עזרא. במרוצת השנים הצטרפו טליה שפירא ז״ל, ששון גבאי, קרן מור ורבים אחרים. ״היו שנים שלא היה במקצוע הזה גלאם״, טוענת איוה, ״לפני שקמו ערוצים מסחריים גם לא היה בזה כסף״.
בני הזוג כפרי נישאו והתמקמו בדירה רחבת ידיים בת שתי קומות מול הים. "אני בת יחידה כי במשך שנים היא לא הצליחה להיכנס להיריון וכבר אמרו להם לאמץ. הם החליפו רופא ועם הליווי של הרופא החדש היא נכנסה להיריון ואני נולדתי. קראו לי איוה מלשון מאוויים״.
באיזה בית גדלת?
״כל הילדות שלי אני זוכרת את אמא קוראת תסריטים, ואם היה משהו טוב היא הייתה מעבירה לאבא שלי לקרוא. אנשים הקשיבו להערות שלה שקשורות לתסריט ולליהוק והדעה שלה הייתה מבוססת וחכמה. אם היא הייתה חיה היום, אולי היא הייתה כותבת, כי היא תמיד רצתה לכתוב".
הקשר שלה עם רונית אלקבץ היה יוצא דופן.
"רונית אלקבץ הייתה כמו אחות חורגת שלי, היא הייתה אצל אמא בסוכנות מתחילת הקריירה שלה. עד שרונית הכירה את אבנר ישר, בעלה, אמא הייתה הולכת איתה לכל הקרנה של סרט קולנוע ונוסעת איתה לפרמיירות בעולם. כשהיא נסעה לפסטיבל קאן עם הסרט 'ביקור התזמורת', נסעתי לפגוש אותה ואת אמא וישנו באותה מיטה בחדר במלון.
"עצם העובדה ששתיהן היו נשים מרוקאיות חזקות חיבר ביניהן מאוד. אמא אהבה לטפח מודל של נשים מזרחיות יפות ומוכשרות. המרוקאיות הייתה עניין שהיא הביאה למודעות. הרי בארץ במשך שנים מודל היופי היה בלונדיני, ואמא שלי עזרה לשנות אותו בצורה נטולת אגו או קרדיט, כמו כל מה שהיא עשתה. זו לא הייתה מהפכה פמיניסטית מזרחית מודעת, דברים נעשו בלי אג׳נדה מדוברת. היא אף פעם לא הצהירה שהיא פמיניסטית. היא הייתה כל כך אמא שמגישה כל יום ארוחת צהריים חמה על שולחן ערוך כשחזרתי מבית הספר, שממש באיחור הבנתי שהיא גם אשת עסקים. הביטוי הזה הרגיש מוזר על אמא, אבל היא ידעה לעשות משא ומתן על כסף, לא הייתה פראיירית. אבל לא הרגשת, כי לא הייתה כוחנית".
"פריז נותנת מקום לתרבות ואמנות בצורה טבעית. בארץ את אומרת שאת ציירת, ומיד שואלים, את מתפרנסת מזה?"
היא הייתה יותר מאשר סוכנת עבור השחקנים שלה.
"היו לה קשרים עם כל הקרנות והיא הייתה מתאבדת בשביל שחקנים שהיא אהבה ובמאים שהאמינה בהם. המוטיבציה שלה הייתה שכולם יממשו את עצמם. נגיד, מוני מושונוב שעבד שנים בתיאטרון ובטלוויזיה, אמא כל כך דחפה אותו לעשות קולנוע, ממקום של לממש עוד יכולות. את יוסף פיצ׳חזדה (פיץ׳) הבמאי היא ממש אימצה אחרי שראתה סרט סטודנטים שלו. הוא היה בן בית אצלנו. את 'סוכריות', סרטו האחרון, הפיקה בהתנדבות. תמיד שחקנים שלה שיחקו אצלו בסרטים כדי לעזור לו.
"כשנסעתי לפריז, התחום שבו אמא עבדה נהיה קשוח מאוד, וחשבתי שאולי זה קשוח מדי בשבילה. התחילו לגנוב שחקנים, שחקנים עזבו ועברו מסוכן לסוכן. ברגע שיש כסף, הכול נהיה כוחני, ואמא הייתה כל כך מעורבת רגשית, שאם שחקן היה עוזב אותה, היא הייתה לוקחת את זה קשה. כשליאור אשכנזי עבר לסוכנת אחרת, היה לה קשה. היא הרגישה שהיא טיפחה אותו וסידרה לו את התפקיד ב'חתונה מאוחרת'. אחרי שליאור עזב, היא למדה להיות קשוחה יותר״.
להתאהב בפריז
בגיל 19 נסעה איוה ללמוד בבוז־אר, בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות בפריז. ״אמא ביקרה אותי הרבה וראתה אותי מגשימה איזו פנטזיה שלה״.
ובסופו של דבר נשארת שם תשע שנים.
״אלה היו שנים שבהן סוף־סוף מצאתי את עצמי והרגשתי אהובה. בארץ, בילדות, הרגשתי עוף מוזר ומצד שני, בגלל שהייתי הבת של אמא שלי, שהייתה אדם אהוב שדאג להרבה אנשים, אז בפסטיבל ירושלים או ברחובות תל־אביב תמיד שמחו לראות אותי.
"לא חשבתי שאחזור לפה. למדתי בבית הספר הכי יפה בעולם ועל היום הראשון הכרתי מישהו שהיה בן הזוג שלי. הייתי כל כך מסונכרנת עם עצמי, שיכולתי להיות אני, פחות ביישנית ומאוד אהובה. כשהגעתי לפריז מלצרתי הרבה זמן ועשיתי בייביסיטר, בין היתר גם למורי, הבן של יעל אבקסיס, כשהוא היה קטן ויעל הגיעה להצטלם לאחד הפרויקטים שלה".
מה הקסים אותך בחיים הפריזאיים? בארץ היו לך את כל הקשרים.
"התאהבתי בפריז עוד כשהייתי בת 12 ורונית אלקבץ נסעה לגור שם וביקרנו אותה. איזה בוקר אמא ורונית שלחו אותי להביא בגט מהבולנז׳רי, והחוויה של ללכת לבד ברחובות פריז לקנות את הלחם, הייתה מרגשת עבורי.
״כשלמדתי שם, החיים שם היו זולים והלימודים למי שהתקבל היו בחינם. היה שלב שהרווחתי כסף ממלצרות ולא היה לי על מה לבזבז כי כל החברים שלי היו אמנים תפרנים. היינו קונים בקבוק יין בארבעה אירו וגבינה ועושים פיקניק, וזה היה הטופ".
אז למה חזרת?
"בשנה האחרונה שלי מחוץ לישראל עברתי לברלין לחבר שלי. בתמימותי חשבתי שאם טוב לי בפריז יהיה לי טוב בכל מקום, אבל ממש לא התחברתי לעיר, ואז גם נפרדנו. חזרתי לארץ אחרי תשע שנים, אבל בעצם לא עזבתי את פריז מעולם, אלא את ברלין. פריז נותנת מקום לתרבות ואמנות בצורה טבעית. בארץ את אומרת שאת ציירת, ומיד שואלים, את מתפרנסת מזה? בפריז מכבדים את זה".
"לאמא היו קשרים עם כל הקרנות והיא הייתה מתאבדת בשביל שחקנים כדי שיממשו את עצמם. נגיד, מוני מושונוב שעבד שנים בתיאטרון ובטלוויזיה, אמא דחפה אותו לעשות קולנוע"
לפני עשר שנים זכתה בפרס רפפורט וקיבלה פרס כספי ומימון לתערוכת יחיד ראשונה. ״זה היה מרגש, כי זה איפשר לי להציג בתערוכת יחיד עם קטלוג משלי, ואיכשהו עוד לא הספקתי לרצות את זה, זה קרה וקיבלתי בוסט גדול לביטחון העצמי. הרגשתי שהאמנות מצילה אותי״.
באותה תקופה הכירה את מי שהפך לבן זוגה ואבי ילדיה, הבמאי יוסי עטיה. הם נפגשו בפסטיבל הקולנוע בירושלים דרך חברים משותפים (הבמאים תום שובל ונדב לפיד) וכעבור זמן מה הפכו לבני זוג.
במיון עם אמא
באביב של 2019 אובחנה פרי כפרי כחולה בלוקמיה. "היא לא הרגישה טוב כמה שבועות, כמו מין שפעת שלא עוברת״, נזכרת איוה, ״בעקבות בדיקות דם לא תקינות רופא הפנה אותה לחדר מיון. לא חשבתי על שום דבר רע, הייתי בשלב תודעתי שבו אמא עוזרת לי, הילדים היו בני ארבע וחצי ושנתיים וחצי, ואמא הייתה אדם חזק ונוכח וטוב. היה איזה יום שקבעתי עם הגלריסט שהציג תערוכות שלי, ואמרתי לו שאני צריכה לבטל כי אני הולכת עם אמא שלי למיון ושאחר כך אחזור לסטודיו ואשלח לו עבודות להתרשם. הייתי מרוכזת בעצמי".
לא תיארת לעצמך את ההתמודדות הצפויה לך.
"מעולם לא הייתי במיון לפני כן. היינו שם מיליון שעות. זה היה נורא. בסוף אשפזו אותה, העבירו אותה למחלקה ההמטולוגית והודיעו לנו שיש לה סרטן דם, ומאז היא הייתה מאושפזת. הייתי איתה כל הזמן. כל ערב, מבית החולים הלכתי הביתה להיות עם הילדים ולא עשיתי שום דבר אחר. חשבתי, אוקיי, זה מה שאנחנו עושות, מבריאות אותה, ואני על זה".
איך אמא התמודדה?
"היא הייתה אופטימית, ולי לפחות היה ברור שהיא תירפא. בהתחלה הפרוטוקול של הרופאים דיבר על שלושה סבבים של כימו ואז השתלת מח עצם. ואז הרופאים אמרו שאמא הגיבה לא טוב לכימו, ושבעצם אין לה סיכוי לעבור השתלת מח עצם. אני לא קיבלתי את זה. רבתי איתם. דיברתי עם מומחים. ודווקא אמא השלימה עם המצב. מהר מדי, לטעמי".
"כשאמא נפטרה לא היה ברור מה יהיה. אין לשחקנים אצלה חוזים. לא היה צורך. הם כולם היו חברים שלה. אחרי מותה לא עזב אותנו אף שחקן"
מהרגע שהשלימה עם המצב, מה קרה?
"היא נכנסה לאיזה זון רגוע. מרגע שחלתה, היא התנתקה מענייני המשרד. זה לא עניין אותה יותר. שלי אלוני, שניהלה בפועל את הסוכנות, לקחה את העניינים לידיים".
באוגוסט 2019 היא נפטרה, בגיל 71.
״הרגשתי אז שזה כמו שני קשיים נפרדים שלא קשורים אחד לשני. יש את הקושי של המחלה, ועצם החוויה של בית החולים היא קשוחה מאוד. כשאמא נפטרה, היה הקושי של המוות, כי כמה שבועות קודם הוא לא היה על הפרק. לא כל מי שחולה במחלה הזו גם מת ממנה.
"להתמודד עם המוות של אמא ועם החוסר שלה היה מאתגר. היא הייתה נורא משמעותית. אבא שלי בן 81, הוא לא סבא מאוד פעיל, זה היה לעבור ממצב של ׳יש׳ למצב של ׳אין׳. הייתה פה אובייקטיבית הרעת תנאים קריטית" (מחייכת בעצב).
הציור הציל אותי
חודש לאחר מות אמה, קיבלה איוה את סוכנות השחקנים לידיה. זה לא היה מתוכנן, ואיוה קצת הלכה לאיבוד. במשרד עבדה שלי אלוני, עובדת ותיקה של אמה, שניהלה את הסוכנות ביד רמה. לאחר תקופה מסוימת של ניסיונות לעבוד ביחד, החליטו כפרי ואלוני לחלוק את הסוכנות כשותפות. ״זה מורכב וזה עדיין מורכב״, היא מחפשת את המילים הנכונות, ״מצד אחד, אני גדלתי לתוך הסוכנות, שהתחילה אצלנו בבית. ועם זאת, הסוכנות מעולם לא הייתה הכיוון שלי. לא חשבתי על זה ואני לא סוכנת במהותי. שלי עבדה עם אמא שלי עשור בערך, עזבה לשלוש שנים, ואמא שלי החליטה לבקש ממנה לחזור לעבוד איתה לפני שחלתה, כדי שתוכל פחות לעבוד ולהיות יותר עם הנכדים. אחרי מותה, היה ברור ששלי היא האדם הנכון להוביל את זה".
אמא לא אמרה לך, "אם יקרה לי משהו, אני רוצה שתהיי מעורבת בסוכנות"?
"היה ברור שאני היורשת, אבל גם שלא אני אנהל בפועל את הכול. אמא אף פעם לא שאפה שאני אהיה סוכנת. גם לי זה מעולם לא עבר בראש. אמא חשבה שהאמנות שלי היא הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות. ובהתחלה היה לי קשה להיות במשרד של אמא בלי אמא.
"כשהיא נפטרה לא היה ברור מה יהיה. אין לשחקנים אצלה חוזים. לא היה צורך. הם כולם היו חברים שלה. אחרי מותה לא עזב אותנו אף שחקן. היום אני מגיעה למשרד אחת לשבוע, עושה לי טוב להיות שם״.
"כשליאור אשכנזי עבר לסוכנת אחרת, היה לה קשה. היא הרגישה שהיא טיפחה אותו וסידרה לו את התפקיד ב'חתונה מאוחרת'. אחרי שליאור עזב, היא למדה להיות קשוחה יותר"
חודש לאחר מות אמה נפרדו איוה ובן זוגה. ״המשבר התחיל עוד קודם, ואמא עזרה לי להתמודד. אחרי שהיא נפטרה, גם אנחנו נפרדנו וזה היה פשוט בבת אחת. נראה לי שהייתי יכולה להתמודד טוב יותר עם המשבר אם אמא הייתה בחיים, או להתמודד עם האובדן של אמא, אם לא היינו נפרדים, אבל הכול קרה ביחד. ואז כמה חודשים אחר כך, הגיעה הקורונה. מצד אחד, הכי לא היה אכפת לי מהקורונה, כאילו, אתם באמת מנסים לאיים עליי עם איזה וירוס אחרי מה שעברתי? מצד שני, אנשים הסתגרו עם המשפחות הגרעיניות שלהם ולי לא הייתה משפחה גרעינית. זה היה קשוח. עשיתי עבודה פנימית איך להתרכז במה שיש, ותמיד יש, טפו טפו. הילדים שלי באמת מהממים, וגם בתקופות הכי קשות, הייתי חייבת לתפקד עבורם ואיתם היו השעות הכי שמחות. הקושי לא היה מולם, אלא מהאכזבה שלי שאני לא מצליחה להעניק להם את החיים המלאים שלי היו בילדות מבחינת משפחתיות. גדלתי בבית שתמיד היו בו אנשים, בית בוהמייני, ההורים שלי היו חלק מחבורה של משפחות שבילו יחד. אם הילדות שלך הייתה טובה, אתה מנסה לשחזר את זה".
מה נתן לך כוחות?
"מלבד הילדים, גם חברות היו שם. והייתי שוחה בגורדון כל בוקר. תמיד שחיתי שם, כמו ההורים שלי. במים גיליתי בעצמי כוחות שלא חלמתי שיהיו לי".
עם אילו שחקנים שמרת על קשר במהלך שנת האבל?
"בהתחלה קרן מור הייתה נפגשת איתי פעם בשבוע ועזרה לי מאוד. גם השחקנית ריימונד אמסלם היא חברה טובה מאוד. אלמה, הבת של מוני וסנדרה, היא החברה הכי טובה שלי ואליה נסעתי. היא הכריחה אותי להגיע אליה לשבועיים עם הילדים לברלין".
הלכת לטיפול?
"הייתי בטיפול בעקבות המשבר עם בן זוגי, והיה מעודד להבין שאני חוזרת לעצמי אחרי תקופה ארוכה שחשבתי שזהו, השתניתי בבסיס ואני כבר לא האדם השמח שהייתי תמיד. עברתי דרך, כי בהתחלה היו לי ציפיות מאנשים ומהעולם שיעזרו לי יותר. לא הייתי צריכה עזרה ולא ביקשתי, אבל היה לי ברור שאם אצטרך, העולם יעצור מלכת לסייע לי. גדלתי להבין שכל אחד עושה מה שהוא יכול ושזה בסדר. שחררתי מהר ציפיות ואחרי תקופה קצרה של רחמים עצמיים, עשיתי עבודה על עצמי".
בימים אלה היא בזוגיות טרייה, וגם מציגה את ״לבה״, תערוכה בשואו־רום של גלריית ״רואו ארט״ בתל־אביב, ובה ציורים שציירה בסטודיו שבחדר נעוריה. מאז שחזרה ארצה וסומנה כאמנית מבטיחה, זו תערוכת היחיד החמישית שלה.
זו התערוכה הראשונה מאז מות אמך.
"אולי בגלל זה צורת העבודה הייתה שונה ממה שאני רגילה. התחלתי לצייר ציור אחד שציירתי כבר בילדות, שמבוסס על צילום של מתנדבת מקיבוץ שצילם דוד שלי, והפעם הייתה בו מיניות ופרשנות אחרת, כי לא הייתי ילדה יותר. מצד אחד, לא חשבתי על התערוכה בכלל. הכול היה קשה בחיים מסביב. החלטתי שמקסימום אם לא אצליח לעבוד, אני אבטל אותה, אבל הציור הציל אותי".
המצב במדינה מעורר בך מחשבות?
"להפך. אני מרגישה היום הכי שייכת למקום הזה. אולי בגלל הצורך ביציבות לילדים. הרי כל מה שאני רוצה זה שיהיה להם טוב".
