מוניקה סלומון (50), אלמנה ואמא לשניים, מתגוררת בקיבוץ חצרים, לומדת למבחני הסמכה בראיית חשבון, רקדנית בתיאטרון "לוגון" בבאר־שבע:
ילדות ונעורים: "נולדתי בסאו־פאולו שבברזיל. אמא שלי ברזילאית ואבא שלי, שנולד בארגנטינה, היגר לברזיל בעקבותיה. אמא הייתה עקרת בית ואבא מהנדס של מתקנים בלונה פארק. ברזיל היא מדינת עולם שלישי ואין בה מדיניות רווחה. כדי לשרוד אתה צריך להיות עשיר, והמשפחה שלי הייתה ממעמד הביניים. יש שם הרבה פשע וכיהודייה, פחדתי לא רק מהשודדים, אלא גם שיתנכלו אליי בגלל המוצא שלי".
הריקוד: "בגיל 12 התחלתי לרקוד בלט וג'אז במסגרת חוג ובהמשך הופעתי על במות, כמו למשל בפסטיבל כרמל בברזיל, שדומה לפסטיבל המחול בכרמיאל. מאז אני לא מפסיקה לרקוד. בכל פעם שאני עולה לבמה, הלב שלי מתפוצץ".
קהילה יהודית: "כשהייתי בת 18 עשיתי תואר ראשון בחינוך ובמקביל הייתי פעילה בחינוך הבלתי פורמלי בקהילה היהודית של סאו־פאולו, במסגרת תנועת 'הברייקה'. למדנו על כל מה שקורה בישראל וביקרנו כמה פעמים בארץ. אני הייתי אחראית על הלוגיסטיקה של התנועה, והמעורבות שלי בה חיזקה בי מאוד את ערכי הציונות ואת האהבה לארץ".
ההחלטה לעלות: "כשהייתי בת 26 הגעתי לישראל במסגרת התנועה כדי לעבור שבוע גדנ"ע בבסיס חצרים. הרגשתי ממש כמו חיילת וניקיתי נשקים בבסיס. אז התחילה להתבשל בי ההחלטה לעלות לארץ. כעבור שנתיים עשיתי עלייה. הוריי ושתי האחיות שלי חיים עד היום בברזיל".
ההתאקלמות: "כשעליתי לארץ הגעתי לקיבוץ חצרים בדרום. לא היה פשוט לעלות לבד, אבל בזכות הקהילתיות של הקיבוץ, ההתאקלמות הייתה טובה. הרבה מהחברים הם דרום אמריקאים, והרגשתי שהם כמו משפחה שעוטפת אותי. למדתי עברית באולפן והתחלתי לעבוד בתינוקייה של חצרים. בהמשך עברתי לעבוד בפעוטון ואחר כך הייתי שיננית. אורח החיים בקיבוץ שונה לחלוטין ממה שהתרגלתי אליו בברזיל, אבל התאהבתי בקיבוץ וגם במי שהפך להיות בעלי - טל".
אהבה: "הכרתי את טל בגיל 29. הוא היה אז בן משק שגר בתל־אביב ונהג להגיע לבקר את הוריו, עולים מארגנטינה. נפגשנו באחד הביקורים שלו והתאהבנו. תוך שנה התחתנו. טל חזר לקיבוץ ובנינו משפחה. הייתה לנו זוגיות טובה והבאנו לעולם את ליאור (19) ואת ליה (17)".
אובדן: "תשע שנים אחרי שהתחתנו, טל חלה בסרטן נדיר בריאות. הוא נותח ועבר הרבה מאוד טיפולים ניסויים, אבל כעבור שנתיים הסרטן התפשט ובגיל 42 הוא נפטר. בכל פעם שהסתכלתי על הילדים שלי, כאב לי מאוד שהם יגדלו בלי אבא, אבל לא שקעתי בדיכאון. מה שעזר לי לקום בבוקר היה הריקוד. רקדתי במשך 15 שנה בלהקת המחול 'אור השמש' בשדרות, והרגשתי שבזכות הריקוד אני יכולה להתמודד עם הקושי".
הסבה מקצועית: "אחרי כל מה שעברנו עם טל בבתי חולים, החלטתי לעשות הסבת מקצוע לראיית חשבון, כי תמיד הייתי טובה במספרים. לפני ארבע שנים התחלתי ללמוד את המקצוע ועכשיו אני לומדת למבחני הסמכה".
אמנות: "בימים אלה אני רוקדת במחזמר 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ' של תיאטרון 'לוגון' - האופרה הקלה בנגב (LOGON – The Light Opera Group of the Negev) ברחבי הארץ. אני מופיעה יחד עם בתי ליה, שרוקדת ומשחקת בהצגה וזה מרגש מאוד לעלות לבמה יחד איתה. אחרי כל מה שעברנו ב־7 באוקטובר, אני מרגישה שזו זכות לרקוד".
המלחמה: "7 באוקטובר נגע בכולנו. מירה שטהל, שרקדתי איתה בלהקת אור השמש, נרצחה בביתה בכפר־עזה. לואיס הר, החטוף שחולץ, הוא אחד מחברי הלהקה. למרות כל מה שקורה כאן, אני חושבת שאין מקום בטוח ליהודים כמו מדינת ישראל".
איזה הרגל ברזילאי כדאי לישראלים לאמץ? "לחבק ולנשק כשנפגשים עם אנשים".
למה את הכי מתגעגעת בברזיל? "לריקוד עממי ברזילאי שנקרא פוחו, שמחבר בין אנשים".
למה לא תצליחי להתרגל? "התרגלתי כבר לכול".
מה המקום שאת הכי אוהבת בישראל? "את ים המלח. הוא מאוד מיסטי".
