"אחרי שסיימתי ללמוד תואר בתסריטאות ופרסמתי סיפור ראשון, רציתי מאוד לכתוב בעיתון 'לאשה' ופניתי לעורכת הראשית", מספרת דבורה דויטש, "היא אמרה לי שאני כותבת מקסים, אבל אין צורך בכותבות חדשות, אז התחלתי לכתוב מכתבים למדור 'המכתב שלא נכתב', בדיוק כמו אנשי המכירות שסוגרים להם את הדלת בפרצוף והם נכנסים מהחלון".
הווידוי המפתיע הזה מגיע לרגל צאת ספרה הראשון של דויטש, "קורות הולכת הרגל" (הוצאת זמורה כנרת), שבו היא מתארת את התחביב שהפך לחלק מחייה: בין השנים 2020-2006 שלחה לפחות 25 מכתבים למדור הפופולרי, 11 מהם פורסמו וזיכו אותה בפרסים - בעיקר בחופשות בבתי מלון באילת.
"ראיתי את זה כמקום שבו אני יכולה להתבטא, וכל הסיפורים היו אמיתיים", היא מצטדקת, "ולא לקחתי את כל הפרסים לעצמי: כשכתבתי שמות של חברים או קרובים, הם קיבלו את הפרסים, והכי התרגשתי כשהם נסעו לאילת בזכותי". צידוק נוסף מבחינתה לשליחת המכתבים טמון בעובדה שבמשך 15 שנה לא עבדה במשרה מסודרת, כדי להיות זמינה לקריאות מבית הספר בעקבות התנהגותו של בנה הבכור, אוטיסט בתפקוד גבוה. "הסתדרנו עם משכורת אחת והיה נחמד לקבל את החופשות. זו הייתה הדרך שלי לתרום לפרנסת המשפחה", היא מסבירה.
שניצל מושקע מדי
דויטש (48), נשואה לערן, עצמאי בתחום הפיננסים ואם לשלושה בנים (18, 16, 10), מתגוררת בגבעתיים. היא נולדה וגדלה בירושלים כבת לאם חד־הורית רווקה חרדית. רגע, חד־הורית רווקה חרדית? הנה ההסבר: אמה של דבורה הייתה מסורתית כשהרתה מקשר זוגי, וגידלה אותה לבד. "אבא שלי לא נוכח בחיים שלי", מחדדת דויטש, "הוא יודע מי אני, פגש אותי כמה פעמים ולא מעוניין בקשר. זה כואב מאוד". כשהייתה בת תשע נולדה לה אחות צעירה, מקשר זוגי אחר של אמה. עם השנים הלכה אמונתה של האם והתחזקה, עד שהפכה לחרדית. במקביל התרחש אצל דויטש תהליך הפוך - וכיום היא מגדירה את עצמה "דתייה לשעבר עם רגשות חמים לדת והרבה סממנים של אישה מסורתית".
בהתאם להתרחקות מהדת, דויטש סיימה את לימודיה במגמת תיאטרון בתיכון חילוני. אחרי שירות צבאי בפיקוד מרכז למדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, מתוך כוונה להיות מחזאית. משם עברה ללימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב. בגיל 26 הכירה את בן זוגה, גם הוא דתי לשעבר, וכעבור שנתיים נישאו.
עד לידת בנה הבכור עבדה כמזכירה וחלמה על היום שתכתוב תסריטים. כשבנה היה בן שבעה חודשים חזרה לעבוד - וכעבור חודשיים התפטרה כדי לגדלו. "נראָה לי לא סביר שאני מכניסה אותו לגן בשמונה בבוקר ורואה אותו רק בשש וחצי בערב", היא נזכרת, "החלטנו להתקיים ממשכורת אחת, בלי פינוקים". כשהיה בן שבע וחצי אובחן בנה כאוטיסט, בינתיים נולדו אחיו הצעירים, ודבורה השקיעה את כל כולה בילדים. "לא הכנתי להם סתם שניצלים, אלא השקעתי בציפוי מפירורי מלחם שאפיתי בעצמי, עם שיבולת שועל מלאה, שום וזעתר שקטפתי", היא משחזרת, "יום אחד הילד חזר מחבר ואמר: 'איזה שניצלים טעימים אכלתי שם!' שאלתי את האמא מה סוד ההצלחה ולתדהמתי התברר שהיא מכינה את השניצלים עם פירורים פשוטים מהסופר. מתברר שעודף זמן פנוי, שאמור להיות לטובת הילדים, עובד לפעמים הפוך".
כשבנה הבכור סיים את כיתה ט', דויטש שמה לב שלא נקראה לבית הספר ולוּ פעם אחת לאורכה של השנה - מה שנתן את האות עבורה לחזרה לעבודה. תחילה עבדה כסייעת לתלמידי תיכון על הספקטרום וכיום היא עובדת בעיריית גבעתיים.
למורה שמרח אותי
המכתבים שכתבה היו, כאמור, אמיתיים: "כתבתי למשל למורה שלי לנהיגה שמרח אותי שנתיים מבלי להגיש אותי לטסט, ולילד שנהיה עצוב כשאמא שלו באה לקחת אותו מהגן. "באמת ראיתי את הילד הזה! ואגב, אחרי פרסום המכתב הזה התקשרו אליי מהמערכת, כי הגיעו אליהם המון תגובות מאנשים שחשבו שהם יודעים מיהו הילד ומאנשים שביקשו שאפנה לרווחה".
דויטש כבר לא זוכרת איזה מכתב שלחה באיזה שם: כשצלצלתי אליה לפני שנים אחדות להציע לה להשתתף בפרויקט שבו נחשפו כותבי "המכתב שלא נכתב" בגיליון יום כיפור, התחמקה בתירוצים שונים, בעיקר כי לא ידעה על איזה מכתב מדובר.
כאישה מסורתית, עשרת הדיברות וזה, לא הפריע לך שאת מרמה את "לאשה"?
"אני רואה את זה כקוריוז, לא כפשע. אני יכולה להבין שמהזווית שלכן זה נתפס כרמאות, אבל אני לא רואה את זה ככה. זה נמתח על הרבה מאוד שנים, לא עשיתי את זה כל שבוע - קרה שלא זכיתי שלוש שנים - וגם נתתי כמעט חצי מהפרסים. הבנתי שזה נתפס כדבר יוצא דופן וכנראה רציתי להפסיק עם זה. ברגע שהכנסתי את זה לספר, הבנתי שאני עושה לזה סוף. עכשיו אני עובדת במשרה מלאה וכבר יכולה לשלם על החופשות שלנו".
"כתבתי מכתב שלא נכתב לילד שנהיה עצוב כשאמא שלו באה לקחת אותו מהגן. אחרי הפרסום הגיעו המון תגובות למערכת, אנשים רצו שאפנה לרווחה"
הספר מתאר את חייה של ענת גולן, עקרת בית ואם לשני ילדים, אחד מהם אוטיסט, שמקבלת הזמנה לכנס מחזור של התיכון. ההזמנה מלחיצה אותה והיא לא יודעת מה תספר על הקריירה שאין לה ואיך תספיק לרזות עד אז. "המשקל מעסיק אותי כמו שהוא מעסיק נשים רבות מהדור שלי", מודה דויטש. "אני מסתכלת בהערצה על בנות של חברות שלי, שאצלן זה נון־אישו, לא מעניין אותן כמה הן שוקלות. זה מדהים בעיניי".
משפט שדה
האם הדמות הראשית מבוססת על חייה? "אני חושבת שגם אישה שכותבת רומן על חייזרים, כותבת בסופו של דבר על עצמה", היא אומרת. "בספר ובגיבורה הזו יש הרבה ממני וכשם שהאוטיזם הוא חלק משמעותי בחיים שלי, כך הוא נוכח בספר. הייתי רוצה שאנשים ידעו מה עובר על הורים לילדים אוטיסטים, למשל, כשהולכים לוועדת השמה, שהיא סיטואציה מאוד קשה להורים. סביבכם יושבים מנהל בית הספר, הפסיכולוגית, היועצת, המחנכת, הסייעת ונציגה ממרכז תמיכה יישובי. ולפעמים יש שם אנשים שאת רואה לראשונה. זו תחושה של משפט שדה, שבו את צריכה להציל את הילד שלך מכל מיני אילוצים של המערכת. ילד על הספקטרום מאתגר מורות בחינוך הרגיל".
יש לך כבר מחשבות על הספר הבא?
"יש לי התחלה, אבל אני עדיין לא יושבת עליו. הוא יהיה מאוד שונה מהספר הזה".
אני בתחושה שספרך הבא צריך לעסוק באבא שלך.
"יכול להיות".
לסיום, היית רוצה לבקש סליחה ממערכת "לאשה"?
"אני רוצה להגיד לכל קוראות 'לאשה': לכל אחת מכן יש סיפור! כתבו אותו, צמצמו ל־400 מילה, תעברו עליו שוב כעבור יומיים ותשלחו. אם תזכו בפרס, יהיה לכן נורא כיף. רק אל תרמו. שלחו פעם אחת, לא כמוני".
