רוב הסיפורים על נרקומניות שמתגוררות ברחוב לא נגמרים כך. רוב הנרקומניות שחיות בתת־משקל ובעליבות בתחנה המרכזית בדרום תל־אביב לא מסיימות תואר ראשון באמנות רב־תחומית במוסד יוקרתי. הן ממשיכות לחיות בכאב ובייסורים, בלי אופק ורוד. הסיפור של קטיה גאלי (52), למרבה המזל, נגמר בהפי אנד. ״וואו, מי היה מאמין?! אחרי ארבע שנים של לימודי תואר בשנקר הגעתי לתערוכת הגמר״, כתבה בפייסבוק לפני כמה שבועות. התערוכה, ״החיים עצמם״, נוצרה במסגרת תואר ראשון וכוללת עבודות גדולות, חלקן פורטרטים של חבריה ללימודים. ״בהתחלה הציור היה בשבילי כלי טיפולי שפשוט עזר לי לשרוד״, שיתפה את עוקביה, ״הוא עזר לי למלא את הריקנות שהרגשתי. בכל פעם שהרגשתי שאין לי כוח להמשיך, הציור היה שם בשבילי... נתן לי תקווה״.
העבודות שלך צבעוניות. אין זכר לחיים הקודרים כנרקומנית.
"הבקבוקים והכדורים מפוזרים בכל הציורים שלי, רמז לימי ההתמכרות והגמילה. הצבעוניות תמיד הייתה שם. אני לא מסוגלת לצייר בשחור־לבן, זה מדכא אותי. גם ככה החיים הפנימיים שלי קשים עם דיכאון מז׳ורי ופוסט־טראומה. אני לובשת רק שחור ומייצרת אשליה ליופי שתמיד היה לי חסר. אבל בינינו, הציורים צבעוניים בצורה אובססיבית. מי יכול לחיות בעולם כזה, מלא בצבעים חזקים?״
בשביל ההורים הייתי כספומט
בכל שנה מושכת תערוכות הבוגרים של שנקר אורחים רבים. הפעם היו ביניהם סנדרה רינגלר, צלמי האופנה עידו איז׳ק ועידו לביא והדוגמנית לשעבר שירלי גליק, שבאו לחבק את גאלי. העבודות נמכרו במהירות במחירים משתנים והקונים יאספו אותן מביתה. ״מרגש מאוד שהכול נמכר״, היא עומדת נרגשת, ״אני יודעת שזה קצת צ׳יזי, אבל דווקא בתקופה הזו, של מלחמה, יותר מתמיד, אני מרגישה שהמדינה הפכה להיות קצת אמא ואבא בשבילי. גרתי בכל מיני ערים גדולות, עבדתי בכל העולם, אבל האמנות נתנה לי שקט ורק עכשיו יש לי בית בפעם הראשונה בחיים״.
"בלימודים הרגשתי שכל הילדים סביבי כל כך מוכשרים ואני לא יודעת כלום. הייתי מציירת שלושה ציורים כשביקשו לצייר אחד"
גאלי נולדה בברית־המועצות לשעבר, בתם הצעירה מבין שניים של מהנדסת ומדען בפרויקט החלל. הם גרו בבסיס צבאי בעיירה קטנה (״הייתי מסתכלת על המפה ומבינה שאנחנו לא קיימים״). משפחתה עדיין חיה ברוסיה והיא לא בקשר איתם. ״היחסים שלי עם אמא היו קשים, בגיל 17 כבר ברחתי מהבית״, היא מספרת, ״לפעמים ישנתי בחדר מדרגות של איזה בניין. הייתי פשוט מסתובבת כי להיות בבית היה בלתי נסבל. אמא שלי רצתה שאני אהיה רופאה ולא רציתי. עוד לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים. זו הייתה תקופה שהייתה פשיעה בכל מקום, נשים היו בסכנה. עברתי פגיעות מיניות ואונס קבוצתי ולא סיפרתי. פחדתי מאמא. ידעתי שכל דבר שאני עושה היא כועסת עליי. החלטתי לברוח״.
לאן ברחת?
"בתחילת שנות ה־90, פגשתי במוסקבה גבר אמריקאי, התחלתי לצאת איתו, ובגיל 19 הוא לקח אותי לארצות־הברית כי חשב שאני מאוד יפה ויכולה להיות דוגמנית. אני עצמי לא האמנתי בזה. הייתי מסתכלת על מגזינים וחושבת שהדוגמניות כל כך יפות ולא חשבתי שאני יפה כמוהן. אבל סוכנות פורד האמריקאית החליטה להחתים אותי ועשיתי קצת צילומים לבוק. כשנפרדנו, חזרתי למוסקבה".
באחת המסיבות במוסקבה פגשה גבר שהתגורר בלונדון, בנו של איש עסקים עשיר ומקושר לצינורות הגבוהים. ״עברתי לגור איתו בלונדון״, היא מספרת, ״היה לו שם משרד לעיצוב פנים ורציתי להיות קרובה אליו. חתמתי על חוזה עם סוכנות דוגמנות קטנה בפריז, ואחרי חודשיים קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, צילומים ל'אל' הצרפתי. מכיוון שאלה היו ימים בלי פוטושופ, עור פנים טוב היה יתרון. בלונדון, אחרי כמה חודשים, החתימה אותי סוכנות 'עלית פרימייר' שייצגה בזמנו את נעמי קמפבל. היו לי חיים טובים - מסיבות, מסעדות, סמים, אלכוהול״.
"השתתפתי ב'האח הגדול' כי הייתי צריכה כסף, הייתי בחובות. כשהבנתי שאף אחד לא רוצה לתת לי קמפיינים שקעתי בדיכאון"
אחרי שלוש שנים וחצי בלונדון, בסוף שנת 1997, כשהיא כבר דוגמנית מצליחה ונשואה לבן זוגה, נאלץ בעלה לעזוב מיידית את אנגליה (מסיבות שהיא מעדיפה לא לפרט), והשניים נחתו בארץ. הם התגוררו בווילה בהרצליה פיתוח, וקטיה עבדה בישראל ועשתה קמפיינים עולמיים וישראליים, הצטלמה במרוקו, דרום־אפריקה, לבשה בגדי מעצבים ועשתה קניות בכיכר המדינה. "כשהתחלתי להרוויח יפה, הייתי שולחת כסף למשפחה וקונה להם דברים. כל החיים מה שרציתי זו אהבה של אמא״, היא אומרת. "היום אני יודעת שאמא שלי לא רצתה ילד שני. יש לי אח גדול, וכשהיא נכנסה שוב להיריון היו לה בעיות בריאות ואמרו לה שהיא לא יכולה לעשות הפלה כי זה עלול להזיק לה. כך אני נולדתי וכך אמא התנהגה אליי, כאל ילדה לא רצויה. גדלתי כמו דשא, וכשהיו אומרים לה ׳איזו ילדה יפה קטיה׳, היא הייתה אומרת, ׳לא, היא מכוערת׳".
ומה חשבו בבית על ההצלחה שלך כדוגמנית?
"ההורים התייחסו לזה בזלזול. מבחינתם, הייתי זאת שאין לה תואר ולא סיימה אוניברסיטה. אבא שלי פעם אמר, ׳בסדר, דוגמנית׳. זה היה כואב. הייתי בשבילם כספומט".
הכול הלך לסמים
המעבר לישראל יצר משבר גדול בחייה. ״הייתי וורקוהולית״, היא אומרת, ״אבל בעלי לשעבר לא מצא את עצמו בארץ. העסק שלו נשאר בלונדון. הוא לא יכול היה לחזור לשם, ישב בבית ומצבו הידרדר. לא הייתי מספיק חזקה לעזוב אותו.
״עם הזמן התחלתי להרגיש שאולי עשיתי בחירה לא נכונה שעזבתי את לונדון בשבילו בשיא הקריירה שלי. הסמים כבר לא היו רק בסופי שבוע, זה התחיל להיות יותר מזה. עבדתי חזק והרווחתי יפה, אבל הכסף הלך על הסמים שלנו. אורח החיים הזה עלה הרבה כסף. בשלב מסוים כבר לא היה כסף לקוקאין, והגיעו סמים אחרים כמו אופיום ואחרי זה הירואין".
ובמקביל המשכת לדגמן.
"כן, הלכתי לכל האודישנים. היו לי קשרים והיו לי אחריות והתמדה. אף אחד לא ראה, לא יודעת איך. הייתי שקטה ואחראית, עשיתי כל מה שאמרו לי - באתי בזמן, עבדתי והלכתי לשירותים להשתמש. אנשים לא זיהו את הריח כשהייתי מעשנת. אולי הייתי צוללת טיפה בצילומים, נרדמת עם החום של הפן, והייתי אומרת שאני עייפה. אף אחד לא היה יכול לדמיין שקטיה גאלי נרקומנית. הגעתי בזמן ותמיד נראיתי יפה ולבשתי מותגים״.
"את יום הולדתי ה־40 חגגתי בנווה תרצה. זה היה מאוד קשה, לא הייתה לי משפחה שהביאה לי בגדים או כסף לקנטינה כמו לכולן"
ניסית להיחלץ מהמצב שהיית בו?
"כן, ניסיתי לעזוב את בן הזוג, ברחתי לארצות־הברית לשנה, אבל זהו, כבר הייתי נרקומנית שבורה, מתה בפנים, עם המון חרדות ונזק שעשיתי לעצמי. הרגשתי לא נוח מול אנשים. היה לי קשה להסתכל להם בעיניים. הביטחון העצמי שלי היה נמוך".
מתי הבנת שאת נרקומנית?
"בגיל 27 קיבלתי קריז. הייתי אחרי חודש של חופשת חגים, השתמשתי הרבה (בסמים), וכשנגמרו החגים פתאום הגיע שבוע חדש, ויש עבודה ללכת אליה, אז לא השתמשתי והרגשתי חולה".
התחילו שנים קשות.
"כן. המצב הכלכלי שלנו הידרדר. מכרנו דירה והתוכנית הייתה שהכסף ילך להקמת עסק בארץ, אבל זו אשליה. איזה עסק? הכול הלך לסמים״.
אם הכסף נגמר, איך השגתם סמים?
"לא תמיד היה כסף לסמים, אז לאט־לאט דברים התחילו להיעלם: שעון, טבעות, הרבה מותגים שהיו לי. בשלב מסוים כבר לא היה כסף לשלם על דירה ועברנו לדרום תל־אביב, בהתחלה למלונית של כוכב אחד עם זונות ונרקומנים ופושעים. שמנו את החפצים שלנו במחסן, ואחר כך ברחוב. אני כבר הרגשתי שאני לא נראית טוב. אני זוכרת שעוד הייתי באיזה אודישן לפרסומת ולא הייתי מסוגלת לחייך יותר. רזיתי והגעתי למשקל של 38 קילו. התביישתי שאנשים יראו אותי ככה״.
חברים מהתעשייה ניסו לעזור לך.
"מעצבי השיער מיקי בוגנים ויניב זאדה והצלם יניב אדרי מצאו אותי והציעו לי ללכת לעזרה. לא הייתי בשלה, אולי עוד לא הרגשתי שאני בתחתית של התחתית. ברחתי גם מהם. לא רציתי שזה יתפרסם. יום אחד התקשרו מהתקשורת למלונית הזו, הגיעה משטרה ונעצרתי. אמרתי, אני לא חוזרת לבית המלון הזה, ניתקתי את הקשר ולא עניתי יותר לטלפונים. את יודעת, מכורים מחליפים כל הזמן מספרים, כי פעם המכשיר אובד ופעם מכרת את המכשיר כי אתה צריך כסף. מי שלא רוצה שימצאו אותו, לא מוצאים אותו. פעם באו אליי עם צוות של תוכנית טלוויזיה במצלמה נסתרת. מצאו אותי במגורי זוועה בדרום תל־אביב, וגם משם ברחתי בסופו של דבר״.
מה את יכולה לומר היום על החיים ברחוב?
״את צריכה להפוך לדיירת רחוב או לפושעת. זה עולם אחר, מאוד אכזרי, עם חוקים של ג׳ונגל, ולקח לי זמן להפוך את עצמי למישהי שמסוגלת לחיות שם. הרגשתי שאין לי חברים ואין לי אף אחד, רק מי שהיה בעלי. לא היה לי לאן ללכת. עם כל הצלקות שהיו לי בפנים כבר לא יכולתי להיות דוגמנית. היו לי פצעים ודלקות כתוצאה מתת־תזונה ולכלוך. גרתי בדירות זבל ששכרתי או במלונית עם זונות וסוחרי סמים, ולא רציתי להיגמל. במצב שבו הייתי את חושבת, מגיע לי את זה, זה שלי״.
"רציתי ללדת ילדים עם מי שהיה בן זוגי, אבל בגלל שעדיין הייתי נשואה לבעלי, לפי החוק אסור היה לי להתחיל טיפול. הייתי צריכה ממנו אישור ולא ידעתי איפה הוא"
תאריך המעצר של גאלי בחשד לסחר בסמים הוא תאריך ה״ניקיון״ שלה: 12 באפריל 2011. היא הושארה במעצר במשך ארבעה חודשים, עד תום ההליכים. ״את יום הולדתי ה־40 חגגתי בנווה תרצה. נלקחתי לחקירות והייתי חודש לבד בבידוד. שם ׳התנקיתי׳. זה היה מאוד קשה, הייתי חולה. לא הייתה לי משפחה שהביאה לי בגדים או כסף לקנטינה כמו לכולן. גם בעלי לשעבר היה בכלא. הוא נעצר חודשיים לפניי. כשהוציאו אותי לאגף הציבורי אחרי חודש בידוד, מישהי פתאום באה ושאלה, ׳מי רוצה לדבר? מי רוצה טיפול?׳, ואני אמרתי, ׳אני׳. ברחוב, המשמעות של טיפול היא שיגידו לך להלשין על אנשים, אבל אני פשוט רציתי לדבר עם מישהו ולהבין מה קרה לי. הבנתי שאם אעבור לטיפול יהיה לי יותר טוב מבחינת התנאים. יכול להיות שכבר הייתי עייפה מאוד מהסמים ומהחיים ברחוב, כי האמת היא ששנאתי כל רגע ורגע ושנאתי את כל האנשים סביבי בתחנה המרכזית, ופתאום נתנו לי הזדמנות. עורך הדין מהסנגוריה הציבורית המליץ לי על מעצר בית בתוך קבוצה טיפולית. הוא אמר לי: 'נסי תוכנית שיקומית, מה אכפת לך? לכלא את תמיד יכולה ללכת'״.
היא בחרה להשתקם ונקלטה בתוכנית ״מבט נשי״ לגמילה בחיפה. לאחר השיקום נשפטה וקיבלה שלוש שנים על תנאי וריצתה עבודות שירות בקהילה במשך שנה וחצי.
מה עם בעלך לשעבר?
"ראיתי אותו אחרי הגמילה, לפני שנכנסתי לקהילה השיקומית - וזו הדרך לנפילה. בני זוג שהשתמשו ביחד עדיף שייפרדו, כי זה תמיד יהיה טריגר. האם הוא נקי היום? אני לא יודעת. לא נשארנו ביחד״.
איבדתי הכל
אחרי שנה וחצי בקהילה סגורה של נשים מכורות, שם גם למדה לצייר כחלק מהריפוי, פגשה את משפחתה. ״אמא ואחי באו לבקר אותי. אמא עדיין התייחסה אליי כמו ילדה בגן ילדים ושאלה את המדריכה אם אני מתנהגת יפה. זה מאוד כאב לי. אנשים שעוברים טיפול - גם המשפחה שלהם עוברת שיחות וטיפול, ולי לא הייתה הזדמנות כזו. הם באו לבקר והביאו לי קצת דברים. וזהו. אף אחד לא שאל למה זה קרה, מה אני מרגישה. המשפחה שלי דפדפה את הנפילה המכוערת בחיים שלי, ופוף, כאילו זה לא קיים. היינו בקשר עוד פעם אחת כשהייתי צריכה 700 דולר וביקשתי מאחי, וזהו״.
כשסיימה את ההליך השיקומי, שכרה דירה בחיפה והחלה לעבוד בניקיון ובהמשך כמדריכה בהוסטל לפגועי נפש. שנה וקצת אחר כך חתמה בסוכנות ״אלינור שחר״, הצטרפה לעונת וי־איי־פי של האח הגדול ועשתה קמפיין למעצבת חגית טסה. ״חשבתי שאחזור לדגמן. לא הבנתי שהעור שלי לא נראה טוב, שאני לא נראית טוב עם כל הצלקות ושגם נפשית אני לא מוכנה לזה. כשיצאתי אחרי טיפול הייתי מלאת בושה וכואבת מאוד בפנים. הסתכלתי על אנשים שאני מכירה, כולם גדלו עם השנים. הגיעו לפסגות. את יודעת, אנשים שעושים קריירה לאט־לאט מגיעים לאנשהו. ואני ממקום כזה גדול וזוהר, נפלתי״.
בדיעבד, כמה היה נכון לך להשתתף בזמנו ב״האח הגדול״?
"בכנות? עשיתי את זה כי הייתי צריכה כסף. הייתי בפשיטת רגל ומינוסים בבנק. החובות של מי שהיה בעלי היו החובות שלי. הייתי ברחוב ולא היה לי שום רכוש. כמדריכה בהוסטל הרווחתי משכורת מינימום. גם לא יכולתי לעבוד הרבה שעות כי הייתי חלשה. בתוכנית פתאום קיבלתי בגדים, אבל איזה קשר היה לי עם עולם הזוהר? מי זה איציק זוהר (שהשתתף באותה עונה, אמ"ר)? לא הכרתי אף אחד. בתוך הסמים הכול נמחק. אני חושבת שהייתי הכי הזויה ומוזרה בתוכנית. כמו חייזר. כשהבנתי שאף אחד לא רוצה לתת לי קמפיינים, שקעתי בדיכאון, טיפלתי בעצמי דרך היחידה להתמכרויות של משרד הרווחה וחזרתי לעבוד בהוסטל״.
"כל החיים הרגשתי שאני לא שייכת, שקופה, מוזרה, ועכשיו כבר לא, אני מייצרת לעצמי עולם של צבע"
היה לך ברור שאת לא חוזרת לסמים?
"זה לא שלא רציתי להשתמש. הרצון לא הולך לשום מקום, ולא משנה כמה אני נקייה. זה כמו דיאטה, את אומרת לעצמך, אני לא אוכלת פחמימות. זה לא שאת לא רוצה אותן. את יודעת שקיים משהו שיכול לקחת ממך את כל הכאב כי גם הכאב לא הולך לשום מקום״.
על מה את הכי מצטערת?
"איבדתי הכול, אבל הכי כאב לי על ספר הטלפונים הישן שהיה לי פעם, לפני שהיו סלולריים. כתבתי שם טלפונים של חברי ילדות ממוסקבה. איבדתי גם אלבומי תמונות. בגיל 40 לא היה לי שום תיעוד של החיים שהיו לי לפני, הכול נעלם״.
הרגשתי שאין לי זמן
עד לאחרונה הייתה גאלי בזוגיות עם טל, איש שיווק, כמעט שמונה שנים וחצי. הם נפגשו אצל חברים, הוא פנה אליה דרך פייסבוק, ואחרי חצי שנה עברה לגור איתו בתל־אביב. לפני "שנקר", בעידודו, למדה שנתיים במכינת ״גראז׳״ המיועדת לאנשים אחרי משבר שרוצים לחזור לחברה. ״המדינה עזרה לי מאז שהחלטתי להיות 'נקייה', המוסדות איתי ואני מטופלת על ידי משרד הבריאות והביטוח הלאומי״, היא מודה. את התמיכה הנפשית והכלכלית קיבלה ממנו. "לראשונה בחיים הייתה לי זוגיות טובה. הוא הרים לי מאוד ותמך בי ובהתפתחות שלי כאמנית".
לפני שבעה חודשים נפרדו, וכעת היא שוכרת דירה לא הרחק ממגדלי עזריאלי, ולומדת, כמו שאמר לה הפסיכולוג שלה - ללכת לבד, בלי עזרה של גבר לצידה. ״בן הזוג שלי החליט לעזוב אותי״, היא אומרת בכנות. ״הייתי בשוק מזה. הרגשתי ששוב מבטלים אותי. זה גם קשור למלחמה ולסטרס, וגם כי כשנפגשנו הייתי ישר אחרי טיפול ואולי קצת מסכנה, אבל עם הזמן והלימודים בניתי ביטחון עצמי. כבר לא צריך להציל אותי, פתאום אני חזקה. הפרידה בתקופת המלחמה הייתה קשה, הרגשתי לבד מאוד, אבודה. אבל בזכות הכלים שקיבלתי בטיפול וגם בזכות שנקר הרמתי את עצמי. אני כבר לא מסכנה. דלת אחת נסגרת ואחרת נפתחת. פתאום להיות לבד זה לא כזה מפחיד, כי יש אנשים טובים בחיים שלי ואני עושה משהו שאני אוהבת. כל החיים הרגשתי שאני לא שייכת, שקופה, מוזרה, ועכשיו כבר לא, אני מייצרת לעצמי עולם של צבע. עבדתי בסטודיו באינטנסיביות, שמונה שעות ביום, כולל שבת. האמנות הצילה אותי. כשאני מציירת אין מלחמה, אין עולם חיצוני, אין סבל ואין כאב. זה כמו להיכנס לנרניה דרך הארון החשוך״.
את מתחרטת שלא ניסית לעשות ילד לאחר הגמילה?
״כשהתחלתי עם בן הזוג החדש רציתי לעשות הפריות וללדת ילדים, אבל בגלל שעדיין הייתי נשואה לבעלי, לפי החוק אסור היה לי להתחיל טיפול. הייתי צריכה ממנו אישור ולא ידעתי איפה הוא נמצא. הייתי צריכה לוותר על ילדים״.
היא מתכננת להתחיל בחורף תואר שני (על מלגה) ולפתוח סטודיו משלה שבו תמכור את היצירות שלה. במקביל היא מחפשת עבודה יצירתית, ובסוכות תציג עבודה שלה במשכן לאמנות בית חרוד. ״הנפש העדינה שלי רוצה למצוא עבודה באמנות״, היא אומרת, ״ואם לא אמצא, אעבוד כמוכרת בקניון, אבל אני רוצה להישאר בעולם קריאטיבי״.
עברת דרך מרגשת מאוד.
״המקום שאני נמצאת בו היום מרגש אותי כי הדוגמנית שהייתי זה משהו שנעלם. בשנה הראשונה ללימודים לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שכל הילדים סביבי כל כך מוכשרים ואני לא יודעת כלום. הייתי מציירת שלושה ציורים כשביקשו לצייר אחד. כל כך רציתי. הייתי שעות בסטודיו. אולי זה גם מה שגרם לזוגיות שלי להישבר, כי התרגול היה לי חשוב וציירתי המון שעות מחוץ לבית. הסתכלתי על התלמידים לידי, צעירים שיש להם הרבה זמן להחליט מה הם רוצים לעשות, והרגשתי שאין לי זמן, ואני צריכה כאן ועכשיו. אני מרגישה שאם אוותר לעצמי היום ממש בקטנה, מחר אני ברחוב והומלסית, זה הראש שלי. אני זוכרת את החיים ברחוב. והמקום הנמוך הוא זה שקובע את הדברים".
