בתחילת החודש, הרבש"צית של קיבוץ ניר־עם - יהיה מי שיקרא לה מגינת היישוב - ענבל ליברמן, הגיעה לארוז את הדירה שלה בקיבוץ. כל חייה הוכנסו לקופסאות ואלה הועמסו על המכונית, כשהיעד הוא דירתה השכורה בתל־אביב. כמו שזה נראה, בקיבוץ שבעוטף עזה, שבו נולדה וגדלה, כבר לא תחזור להתגורר. תם ונשלם.
לא פשוט עבור ליברמן להגיע לקיבוץ, גם אם מדובר בגיחה בת כמה שעות. להגיע לניר־עם זה לא רק לחזור לשבילים שבהם נלחמה ליברמן עם חבריה לכיתת הכוננות ב־7 באוקטובר, זה גם לחלוף על פני הדירה של חברה הטוב ביותר, זיו שפירא ז"ל, שנרצח בנובה. הוא האבדה היחידה שניר־עם ספגו באירועי השבת ההיא. כל החברים ששהו בקיבוץ עצמו, ניצלו. "עברתי באזור של הצעירים, איפה שהדירה שלו, ועצרתי את המכונית. נכנסתי ואספתי כמה דברים. לקחתי מדבקות מצוירות שזיו הבטיח להביא לי וסווטשירט שלו. זה היה קשה. הריח שלו עוד שם".
צפו בווידאו
(צילום: טל שחר)
ועכשיו, הפנים קדימה. ליברמן משתקעת בתל־אביב. היא מתגוררת בכרם התימנים והתחילה לעבוד כמקעקעת בסטודיו "ארט בוקה". השם האמנותי שלה הוא Biloy, כינוי מהילדוּת, שיבוש של שמה. "בימים הראשונים אחרי הפינוי הייתי במלון בתל־אביב עם שאר חברי הקיבוץ, אבל תוך שבוע מצאתי דירה בעיר ועברתי אליה", היא מספרת. "במלון, כל היום אנשים שיגעו אותי עם 'תודה, הצלת אותנו'. לא יכולתי לעבור בלי שידברו איתי ויחבקו, ואני אצטרך לחייך. רק רציתי לנשום. בנוסף יש לי שני כלבים וזה לא פשוט לגור איתם במלון. חבר מהשכבה שלי שגר בתל־אביב יצא למילואים ועברתי לדירה שלו, ומשם עברתי לסאבלט זמני בכרם התימנים שהפך לקבוע. אני חותמת חוזה לעוד שנה".
השם שלך התפרסם בארץ ובעולם, יש לך ערך בוויקיפדיה. מזהים אותך ברחוב. זו בטח גם התמודדות למי שתקופה ארוכה רק רצתה שקט.
"מזהים, מבקשים לעשות איתי סלפי. זה מביך בטירוף. התגובה שלי תלויה ברגע שבו תופסים אותי. יש פעמים שזה עושה לי טוב, אני מחייכת ואומרת תודה על המילים החמות, ויש פעמים שזה לא נוח לי. אם אני שותה בבר עם חברים, זה פחות מתאים. אני לא אסרב, אבל יראו עליי שזה לא נוח לי".
להוכיח להם שאני יכולה
ליברמן (26) היא בוגרת מכינת עלמא למנהיגות נשית והתגייסה כלוחמת ליחידת עוקץ. "אחרי שנה של הכשרה וחצי שנה כלוחמת עזבתי את המסלול, אבל נשארתי ביחידה כמש"קית תיאום. אימצתי את הכלב שצוות אליי, לייזר, היום בן 11. רצו להעיף אותו כי הוא לא התאים. הוא כלב בסטרס וצריך לדעת איך לטפל בו. נלחמתי שיגיע אליי ולא לחווה".
היא נכנסה לתפקיד הרבש"צית (רכזת ביטחון שוטף צבאי) של הקיבוץ ב־1 בינואר 2023. כלומר, היא הספיקה להיות בתפקיד תשעה חודשים בלבד, נתון שרק מעצים את ההתרשמות מקור הרוח והתעוזה שהפגינה. ליברמן חזרה לקיבוץ מהעיר הגדולה רק חצי שנה לפני שנכנסה לתפקיד. זוגיות בת שבע שנים התפרקה לה. היא סחבה עוד קצת לבד בדירה הזוגית ביפו, וכשהכסף אזל קיפלה את עצמה וחזרה הביתה. "אחרי השחרור מהצבא גרתי בקיבוץ עם בן הזוג שלי לשעבר. רצינו להמשיך לקנדה, לעשות טיול קרוואנים ארוך, אולי להשתקע שם, אבל אז התחילה הקורונה והגבולות נסגרו. במקום זה עברנו ליפו. מלצרתי בכל מיני מקומות ועשיתי קורס קעקועים".
מאיפה הזיקה לתחום?
"תמיד התעסקתי באמנות, אני מציירת כל החיים. אחרי הצבא גם למדתי רישום במכללת ספיר. אני מאוד אוהבת קעקועים. עשיתי את הקעקוע הראשון בגיל 16 ומאז לא הפסקתי. יש עליי 15 קעקועים. התחלתי את הקורס קצת לפני הפרידה וזה מה שהחזיק אותי. בהמשך פתחתי סטודיו ביתי לקעקועים בקיבוץ. אין בדרום הרבה מקעקעים, והשם שלי עבר מפה לאוזן. הייתה לי הרבה עבודה".
איך בחורה עם משלח יד היפסטרי נקלעת לסיטואציה שהיא מתמנה לרבש"צית?
"הייתי בכיתת הכוננות של ניר־עם מאז השחרור, גם כשלא גרתי בקיבוץ. זה דורש יומיים בשנה של אימון במטווחים, פעם בשנתיים אולי מתאמנים על תרחיש של חדירה לקיבוץ, הכי בקטנה. לא באמת חשבנו שניקלע לסיטואציה כזו אי פעם. אלה היו המילואים שלי, במקום להיזרק באיזה גדוד.
"ואז פנו אליי עם רעיון שאכנס לתפקיד של הרבש"צית. בהתחלה אמרתי לא. ידעתי שזו עבודה מחייבת, אי־אפשר לעזוב את הגזרה, ואני אדם שאוהב את החופש שלו, לנסוע מהיום להיום. גם אין בזה מספיק כסף. נפנפתי אותם. הם פנו שוב. אחרי שסיכמנו שאני אוכל לצאת מהקיבוץ בלי הגבלה, לנסוע לתל־אביב או אפילו לחו"ל, הסכמתי".
מה זה בעצם אומר, להיות רכזת ביטחון שוטף צבאי?
"לתווך בין הצבא לקיבוץ. להיות בקשר שוטף עם החטיבה הצפונית ששייכת לאוגדת עזה. זמן קצר אחרי שנכנסתי לתפקיד ביקשתי לעזוב. גיליתי שהסכום שנקבו בו היה עלות שכר ולא השכר האמיתי שלי. כבר הייתי אחרי התלמדות וחפיפה, עם רגל בפנים, אז הקיבוץ אישר להעלות לי את השכר. בין לבין המשכתי לקעקע. חודשיים לפני המלחמה הגשתי את התפטרותי, אבל לא מצאו לי מחליף, אז נשארתי".
צרחתי: תחזור הביתה
יד נעלמה, קארמה, אם תרצו, שמה את ליברמן בתפקיד הספציפי הזה וביום הגורלי הזה. ניר־עם, שצמוד לשדרות, הוא הקיבוץ הראשון שפוגשים בעוטף כשמגיעים מצפון. רק שני קילומטרים מהגדר.
אם כן, כיצד קיבוץ שכה קרוב לגבול לא נפגע? אין תשובה אחת. מדובר בשילוב של היערכות מושכלת מבעוד מועד וגם הרבה מזל. לניר־עם הגיעו לאורך יום הקרבות 40 מחבלים. לשם השוואה, לבארי חדרו יותר ממאה מחבלים. בכפר־עזה כבר מדובר על מאות. אבל מעבר למזל, כמה החלטות שליברמן קיבלה כבר בתחילת בוקר ה־7 באוקטובר עשו את ההבדל עבור הקיבוץ, שמונה 650 חברים.
בשש וחצי בבוקר ליברמן התעוררה ממטח הרקטות. "זה היה מטח מטורף. בחיים לא היה דבר כזה. היו עוד כל מיני רעשים מוזרים בחוץ, של תנועות רכבים ופיצוצים. אחר כך הצטרפו קולות ירי. התחלתי להבין שיש פה משהו שלא פגשנו. השיחה הראשונה שלי הייתה לזיו. התקשרתי ואמרתי לו 'הביתה'. הוא התלבט אם לעלות לרכב או לחכות שזה יחלוף והמסיבה תמשיך. התעקשתי: 'זיו, זו מלחמה. אל תישארו שם'".
מה עשית בשלב זה?
"ניסיתי להתקשר לחטיבה, לגדוד וגם למשטרת שדרות. אף אחד לא ענה לי. אחר כך קווי הטלפון והאינטרנט נפלו וחשבתי שזו הסיבה לזה שאין מענה. לא הבנתי את הגודל של האירוע, שכל החמ"ל מת. ואז מתקשר אליי מי שהיה מפקד בכיר עד לא מזמן בחטיבה הצפונית ואומר לי, 'תכיני את כיתת הכוננות'. הטלפון הזה סגר לי מעגל. עליתי על מדי הרבש"ץ, לקחתי את האקדח שקניתי עם הכניסה לתפקיד ואת המפתחות לנשקייה".
בשבילי הקיבוץ היא פוגשת במקרה מדריך ירי מהקיבוץ ומודיעה לו "אתה בא איתי". "הגיעו לנשקייה גם אנשים שלא מכיתת הכוננות שרצו לעזור, אבל חוץ מהנשק שלי היו לי רק עוד 11 נשקים לחלק. מי שהגיע ראשון ויודע לירות, קיבל M־16 ואפוד. באימונים עם הצבא דיברו איתנו על זה שכיתת הכוננות זה פלסטר, רק להתחלת אירוע, עד שהצבא מגיע תוך 20 דקות עד חצי שעה. לא העליתי על דעתי שנצטרך להחזיק אירוע מתפרץ ומתמשך".
ליברמן והסגן שלה ("איש עם המון ניסיון") ניסו להבין מה הנקודות האסטרטגיות בקיבוץ ופיזרו את הצוות ביניהן (אם כי ידעו שהכיתה לא באמת יכולה להחזיק בכל הקיבוץ). ליברמן ושניים נוספים עמדו באמצע הקיבוץ עם הפנים לכיוון הגדר. שניים נוספים נשלחו לאזור גבוה שמשקיף על הוואדיות, ויש גם אחד שנשלח חזרה לביתו, לתצפת מהמרפסת על אזור נוסף. קלינט איסטווד סטייל.
והייתה ההחלטה המבריקה בפשטותה - לא להרים בחזרה את החשמל שנפל בקיבוץ.
"הלכתי לחמ"ל להביא מכשירי קשר, ובדרך ראיתי את איש התשתיות. שאלתי אותו, 'מה אתה עושה בחוץ? הודעתי לכולם להסתגר בבתים'. הוא ענה לי שהוא הולך לחבר את הגנרטור כדי שיהיה חשמל בבתים. מיד הבנתי שאם רוצים להשאיר את השערים החשמליים נעולים, אסור להחזיר את החשמל. זה מה שישמור עלינו. הוא התעקש שצריך חשמל בבתים. צרחתי, 'תחזור הביתה'".
אין את מי לשלוח, תתמודדי
ליברמן חזרה לעמדה שלה, מול הגדר ההיקפית של הקיבוץ. עיניים על עזה. כמאה מטר מהגדר, בשטח הפתוח ובו המדגרה של הקיבוץ, התחולל קרב רציני.
המחבלים לא הפסיקו לזרום לאורך היום. "אני רואה אותם מגיעים על טנדר, טרנזיט ואופנוע. בשלב מסוים ראיתי שכמות הכוחות של צה"ל מול כוחות המחבלים זה לא סבבה, וקראתי לעזרה".
כבר ענו לך בשלב הזה?
"פה ושם. אמרו לי, 'אצלך יש כרגע 15 מחבלים, בכפר־עזה יש 80. אין לנו את מי לשלוח. תתמודדי'. בשעה 11:00 הגיע כוח מג"ב לסייע. המשכנו להיות בדריכות, כי היה לי ברור שמחבלים שיימלטו מהלחימה ירוצו אלינו. כדורים שורקים, פיצוצים, אני רואה מתים ופצועים. הכול מול העיניים. כשהכוח סיים וחזר אלינו, אמרנו להם, תתפרסו איתנו על הגדר, הקיבוץ חשוף. הם ענו שהם ממשיכים לאירוע הבא".
תגידי, איפה את מאחסנת את הפחד בשעות האלה? רק מלשמוע אותך סומרות לי השערות.
"פחדתי מהשנייה הראשונה, וזה טוב שיש פחד, אבל לא נתתי לזה להשתלט עליי. אם מישהו היה אומר לי שהוא לא מפחד, הייתי אומרת לו, 'עוף לצד השני, אתה לא איתי'. מי שלא מפחד במצב כזה הוא אדם לא שפוי".
בערב, כשהזירה נרגעה יחסית, כיתת הכוננות ירדה מההגנה - לא לפני שחילצו מהפרדסים עשרה עובדים פלסטינים של הקיבוץ, שהתחבאו. בשתיים וחצי בלילה הגיעו אוטובוסים לפנות את חברי הקיבוץ.
אולי את לא רמבו, לא מחצת מחבלים ביד אחת, אבל את בהחלט גיבורה. מה קורה אצלך בפנים?
"בימים הראשונים הייתי בשוק ובעצב. הבנו שידעו איפה אנחנו - הרבש"צים - גרים, והרגשתי רדופה. העובדה שהיו תמונות שלי בכל מקום, הגבירה את התחושה. יצאתי מהמלון רק כדי להוציא את הכלבים לסיבוב. עד היום אנשים ברחוב שואלים אותי איך אני, ואני שונאת את זה. ברור שחרא, אבל זה לא עניינם. יש ימים שאני יותר חזקה ומחייכת, ויש ימים יותר קשים, שאני פורצת בבכי משום מקום".
אז מה התוכניות עכשיו?
"אני אהיה בתל־אביב כמה זמן ומשם אעבור לחו"ל, אולי ברלין, אולי מקום אחר. אני רוצה לקעקע שם, ללמוד אמנות, אולי טיפול בעזרת בעלי חיים. אני הכי 'איילת מטיילת'. כבר לפני 7 באוקטובר הייתי עם רגל בחוץ. אני לא מרגישה שאני חייבת לחזור ליישב את ניר־עם. יש מספיק אנשים שיעשו את זה".
הריאיון המלא עם ענבל ליברמן מתפרסם בגיליון לאשה, עכשיו בדוכנים
