לפני חמש שנים החליט המלחין והמפיק המוזיקלי מוישלה יוסף (59) לפנות את מרתף ביתו, לאוורר ולהשליך חפצים ששמר עשרות שנים. הוא היה אז פרוד, אב לחמישה ילדים משתי מערכות נישואים. ״ואז הגעתי למגירה שלא נגעתי בה 30 שנה״, הוא נזכר. ״פתחתי את המגירה, הוצאתי קלסר שחור, והדופק שלי התחיל לעלות. התרגשתי מאוד ואמרתי לעצמי, את זה אני לא יכול לזרוק. אלה היו שירי אהבה מתקופת התיכון, שענבר בן־נון, אז מושא אהבתי הנכזבת, כתבה - לא לי כמובן - ואני, שהייתי מנהל הלהקה של התיכון, הלחנתי בהתרגשות. שמרתי את הטקסטים שלה כל השנים".
באותו יום ממש פגשה ענבר בן־נון אופק (59), מדריכת שיטת מונטסורי לבתי ספר, אז כבר גרושה ואם לשלושה, ידיד משותף ביישוב קדימה שבו התגוררה. ״החלטתי לשאול אותו על מוישלה, אני לא יודעת להסביר למה. פתאום התחשק לי לחזור למוזיקה. מהרגע שעזבתי את התיכון לא כתבתי שיר. ואז החבר ההוא התקשר לספר למוישלה שהוא פגש אותי, והוא היה באותו רגע עם הקלסר השחור של השירים ביד. הכול קרה באותו היום".
איך חידשתם את הקשר?
"אחרי כמה שעות מוישלה התקשר לשאול מה שלומי, כי לא דיברנו כל השנים. הוא אמר לי שחייבים להיפגש. עניתי: ׳אני באוגוסט לא נפגשת עם אף אחד. אני עובדת מהבוקר עד הלילה. דבר איתי אחרי החגים׳".
מוישלה: ״אמרתי לה, 'מה זה אחרי החגים? אחרי 35 שנה את מפנה אותי לשנה הבאה? בואי נשתה כוס קפה'. היא אמרה, ׳לא, אני עסוקה מאוד׳".
ענבר: ״ואחרי שסגרנו את הטלפון כתבתי שיר אחרי ש־35 שנה לא עשיתי את זה. לשיר קוראים ׳געגוע׳ ושלחתי אותו אליו. הפעם השיר הזה באמת נכתב עבורו. התגעגעתי אל החברות שלנו ואל הימים ההם. הרגשתי שמשהו שהיה חסום מאוד, נפתח. מוישלה מיד הלחין את השיר ושלח לי אותו מולחן".
אותו קוקו מהתיכון
זה אולי נשמע כמו עלילה של רומן רומנטי, אבל במציאות לא הייתה פה שום התאהבות סוחפת וצעידה יד ביד אל האופק. בשלב הראשון חידשו השניים את הקשר כידידים בלבד. המפגש המחודש פגש אותם בנקודת זמן מעניינת: יוסף, איש רב פעלים וקשרים בשואוביז, בעל סטודיו להפקות מוזיקליות ולדיבוב בחצר ביתו בנס־ציונה, היה בעיצומם של גירושים מטלטלים מאשתו השנייה, אם שלושת ילדיו הצעירים. התאהבות הייתה הדבר האחרון שהוא חיפש. בן־נון אופק, לעומתו, חיה חיים שקטים ונוחים, שבהם התמסרה לעבודה ולקבוצת הריצה שלה, שאיתה יצאה לריצות מרתון בארץ ובעולם. הם נפגשו כמה פעמים, שוחחו בטלפון, התכתבו בווטסאפ על שירים ועל מוזיקה. ״בכלל לא הייתי בעניין שלו״, היא צוחקת.
מוישלה: "בפעם הראשונה שבאתי לפגוש אותה היא ישבה עם הלפטופ וראיתי את הקוקו שלה, אותו הקוקו מהתיכון, אבל הרגשתי שאני מדבר עם מישהי אחרת. ערכים אחרים, רצינות, הנחנו את הנעורים בצד. הכרתי את ענבר החדשה. המפגש השני היה כשהגעתי לרוץ איתה בטריאתלון. חשבתי שזה כמה קילומטרים, אז רצתי מהר והייתי ראשון, לעשות עליה רושם. אחרי 20 דקות הבנתי שיש לי עוד עשרה ק"מ ואני כבר גמור".
מתי אפשרתם לעצמכם להרגיש קצת יותר?
מוישלה: ״אחרי חצי שנה של ידידות מצאתי בביתי ספר שירה שלא ראיתי יותר מ־30 שנה, 'הפרחים מתים בחושך' של אורי ברש. קראתי את ההקדשה: 'לך, להמון המון שנים מלאות אהבה, ענבר'. דפדפתי בספר, ופתאום נפל איזה דף תווים שכתוב בעיפרון חלש. זה היה שיר שכתבתי לענבר והתביישתי לתת לה אותו. היה אמצע הלילה. נכנסתי לאולפן, הקלטתי לענבר את השיר כשאני צורח את המילים, ולחצתי send. אמרתי, מה יכול להיות? היא כבר מנפנפת אותי גם ככה. הרי אני אב לחמישה ילדים, סבא ובתהליך גירושים מסובך. מצד שני, הבנתי שהביישן שבתוכי צריך ללכת. שלחתי לה את השיר המוקלט לטלפון".
ענבר: ״בשבע בבוקר פתחתי את הווטסאפ, שמעתי את השיר והתעלפתי. היו לי רגשות בקשר הזה, אבל לא נתתי להם להתפתח כי הוא היה נורא מסובך. רציתי לשמור אותו כידיד, אבל אחרי השיר הזה כבר לא היה אפשר יותר. הסכר נפתח. בערב הייתה לנו פגישה במסעדה שתכננו הרבה קודם. נפגשנו והסברתי לו, 'הרגשות שאתה מתאר שם הם למישהי בת 17, זו לא אני היום'".
מוישלה: "ואני אמרתי שהיום אני אוהב אותה יותר".
ענבר: ״ועדיין את הנשיקה הראשונה הייתי צריכה לגנוב, כי לא היה לו ביטחון. הזמנתי אותו אליי הביתה, לקחתי אותו למרפסת, הראיתי לו את הירח והוא לא הבין את הרמז. זה היה קשה מאוד (צוחקת). חצי שנה לא יצאה ממנו שום רומנטיקה בגלל הפחד להתאכזב. אם אני לא הייתי יוזמת משהו, עד היום היינו ידידים".
מוישלה, איך סיפרת לענבר שאתה בתהליך גירושים מורכב?
״בתחילת הקשר הרומנטי שלנו הזמנתי אותה לטקס שבו קיבלתי את פרס החינוך מטעם עיריית רחובות. לפני הטקס לקחתי אותה למסעדת המבורגרים, ושם סיפרתי לה את האמת, איפה אני נמצא בחיים מבחינת סטטוס".
ענבר: ״אמרתי לו, 'נשמע לי שאתה במקום קצת מאתגר, קח את הזמן שלך, סיים את מערכת היחסים שלך'".
מוישלה: ״אמרתי לה, ׳זו הפעם האחרונה שאת אוכלת המבורגר כי זה גורם לך להוציא שטויות מהפה׳. הודעתי שאני כבר שחררתי אותה לפני 30 שנה, זה נשאר לי מקום מאוד כואב ואני לא משחרר אותה שוב. ענבר עשתה בחירה לא פשוטה".
כמה מאתגר זה היה?
ענבר: ״בסוף תהליך הגירושים של מוישלה הלכתי לטיפול כי לא עמדתי בזה. יצאתי מהטיפול עם תובנה שאני צריכה לעשות את מה שטוב לי, ולא מה שטוב לו או למערכת היחסים שלנו. מכרתי את הבית בקדימה שכבר היה ענק בשבילי אחרי ששני הילדים הגדולים עזבו, ועברתי עם הבת הצעירה לדירה בנתניה. מוישלה היה מופתע ואמר, ׳את נורמלית? איך זה משתלב עם התוכניות לחיות ביחד?׳. הסברתי לו שבשלב הזה, זה לא משתלב".
איך אתם חיים היום?
"בשני בתים. יומיים פה ויומיים שם. שלושת הילדים הצעירים של מוישלה מגיעים מתי שהם רוצים. הבת שלי בצבא אבל מגיעה הביתה כל יום. אנחנו צריכים דירה שלישית רק כדי שנוכל להיות לבד" (צוחקת).
תעברו לגור ביחד?
"נחכה שהבת שלי תסיים את הצבא ותמצא את החיים שלה. כל דקה שאני בלעדיו, אני מתגעגעת".
כולם היו מאוהבים בה
ענבר היא בתם הבכורה מבין חמישה של אריאלה ואביהו בן־נון, מפקד חיל האוויר לשעבר. כדי להבין איך הצליח מוישלה, המפיק המוזיקלי הביישן, להשיג את היפהפייה של התיכון, בתו של טייס מהולל ונערץ, צריך לחזור אל תחילת שנות ה־80. השניים למדו אז בכיתות מקבילות בתיכון אורט רחובות, במגמת אלקטרוניקה. אחרי הלימודים השקיעו את זמנם בלהקת בית הספר, שאותה הוא הקים וניהל. ענבר כתבה שירים, מוישלה היה אמון על הלחנים.
״זו הייתה הדרך היחידה להתקרב אליה״, הוא מודה. ״היא הייתה כותבת שיר, אני הייתי רץ להלחין אותו ולהגיד לה, 'השיר מוכן, בואי לשמוע'. כך יכולתי לקבוע איתה דייטים קטנים כאלה, שכמובן לא היו דייטים באמת. היא לא ספרה אותי. כולם היו מאוהבים בה".
ענבר: ״היינו חברים נורא טובים. מסיימים בית ספר, קופצים לאמא שלו, אוכלים קציצות ואז מתיישבים על המוזיקה. כך זה היה שלוש פעמים בשבוע. הסתובבנו המון ביחד. מוישלה היה מאוד עסוק במוזיקה. זה היה החיים שלו, ואני חושבת שבזמנו חיפשתי מישהו שאני אהיה החיים שלו. מישהו שיתעניין יותר בי מאשר במוזיקה. מבחינתי זו לא הייתה בכלל אופציה".
מוישלה?
״תסתכלי מה כתוב כאן (מביא מחברת עם הקדשה), 'מוקדש לך באהבה, ענבר'. בסתר לבי קיוויתי ששירי האהבה הם בשבילי".
ענבר: ״הייתי מאוהבת, אבל לא בו".
ניסית לחזר אחריה?
מוישלה: ״השארתי לה יום אחד קליפת אקליפטוס וכתבתי עליה שתי שורות משיר. היא אמרה 'איזה יופי', השאירה את זה בכיתה בסוף השיעור והלכה הביתה. הרגשתי כמו בשיר ׳פרח נתתי לנורית׳ שבו נורית זרקה את הפרח לחצר. באותה תקופה כתבתי יומן, וכל יום כתבתי איפה היא, מתי היא הייתה אצלי והקלטנו את השיר הזה, באיזה יום נשארתי בקולנוע לבד עם הכרטיס שלה כי הצעתי לה ללכת לסרט והיא לא הגיעה".
ענבר: ״מוישלה הוא איש של אנשים וכל מי שסביבו מרגיש שהוא הבן אדם הכי חשוב לו בעולם. ממש לא הבנתי אז את מה שהוא מתאר שהוא הרגיש".
מוישלה: "היית בתו של אביהו בן־נון שהגיעה לבית הספר מבסיס חיל האוויר בתל נוף. לא היית נגישה בכלל".
ענבר: ״רומנטית לא הייתי נגישה. חייתי בסביבה של בסיס צבאי ויש מלא חיילים שמסתובבים, איך אני אסתכל על מוישלה כשהסתובבו סביבי כל הטייסים? אלה חיים מאוד שונים משל ילדים עירוניים. חשבתי שהחבר׳ה בגיל שלי הם תינוקות. גם לא הייתי בוגרת מספיק כדי לראות את האיכויות שהיו בו. היום אני יכולה להעריך אותן יותר".
אמא, סבא מפורסם?
בן־נון אופק גדלה כל חייה בין בסיסי חיל האוויר, ופעמיים במהלך נעוריה עברה המשפחה לשנה לארצות־הברית. ״ילדת בסיסים היא קצת כמו ילדה בקיבוץ, רק שבניגוד לקיבוץ, בכל שנה את עוברת למקום אחר. בתל נוף, למשל, גרתי לפחות שש פעמים, אבל כל פעם שנה. וכילדת בסיסים, את לא שומרת על קשר. הייתי אומרת לעצמי שאם אני לא אוהבת את המורה, לא נורא, בשנה הבאה היא לא תהיה המורה שלי.
"בכיתה י׳ הגעתי לאורט רחובות, ובסוף השנה ההורים הודיעו לי שאנחנו עוברים להרצליה, כי אבא קיבל תפקיד במטה חיל האוויר. אמרתי להם, ׳אתם מוזמנים לגור בהרצליה. תשכרו לי דירה ברחובות, כי אני לא מסיימת תיכון במקום אחר׳. הוריי התחשבו בי, וקנו בית גדול במושב שדמה, עם 30 דונם חקלאי מאחוריו, במרחק 20 דקות נסיעה מהתיכון שלי. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות עבורם בחיים. עד היום הם גרים שם".
איך היה לגדול כבת של טייס ומפקד בחיל האוויר?
"לא תמיד היה קל. אני זוכרת שכשהייתי בת 12 שמעתי בחמש בבוקר את אמא שלי יושבת על המדרגות ובוכה. רצתי למטה, והתברר שהייתה תאונת אימונים, אבא נטש את המטוס מעל הים וחמש שעות לא ידעו איפה הוא. אחרי שמצאו אותו הוא אושפז עם חוליה שזזה בעמוד השדרה. אני זוכרת סיטואציות של מלחמות כשאנחנו שומעים נון־סטופ מטוסים כל היום והלילה. מבחינתי זה היה רעש לבן, אבל כשחברות מהעיר היו באות לישון אצלי הן לא הצליחו להירדם".
אבא שלך היה מעבר למפקד חיל האוויר. הוא היה קצת כוכב.
היא מחייכת: "יצא בזמנו פוסטר שבו הוא קידם זהירות בדרכים, והפוסטר הזה היה בכל מקום בארץ. עד היום אני פוגשת אנשים והם מדברים עליו עם אור בעיניים. הוא איש יוצא דופן עם כריזמה יוצאת דופן. לא רק נשים היו מאוהבות בו, גם גברים. כשסתיו, הבכור שלי, עלה לכיתה ב׳, חזרנו מרילוקיישן של שבע שנים בארצות־הברית. הוא התחיל ללכת לבית ספר כאן ויום אחד הוא ניגש אליי: ׳אמא, תגידי, יכול להיות שסבא מפורסם? הוא היה מפקד חיל האוויר?׳. מישהו בבית הספר אמר לו את זה. זה לא היה השיח בבית. מרוב התרגשות סתיו הלך לספר את זה בסוד למורה לתנ״ך. היא פתחה זוג עיניים: 'איך זה יכול להיות?׳".
לא השתמשת בייחוס המשפחתי?
"הפוך! לא פרסמתי את זה בשום צורה. כשהתגייסתי ניסיתי להגיע לקורס טיס (לפני שהקורס נפתח לנשים, אמ״ר). התכתבתי עם רפול, הרמטכ"ל דאז, במשך שנתיים, הוא היה עונה לי למה הוא חושב שלא כדאי, ובסוף הוא ענה לי: רל״א (ראש להק אוויר) יחליט. זה היה אבא שלי (צוחקת). אבא הסביר שלמרות שהוא מאוד מאמין בנשים ובעד הרעיון, זו הוצאה כספית עצומה להפעיל כזו מערכת, וכרגע זה לא נראה לו אפשרי".
אז איפה שירתת?
"הלכתי להיות מדריכת שריון ואחר כך קצינה במפח״ש. אף אחד לא ידע. אחר כך הייתי קצינת מדור תותחנות בבסיס סיירים. יום אחד הודיעו שמפקד חיל האוויר מגיע לביקור, וביקשו שאעשה לו הדרכה. הלכנו לפגוש אותו כשהמסוק נחת. הוא ירד, נתן לי שקית עם אבטיח ואמר: ׳קחי, זה מאמא׳. כך הוא הרס לי את כל התדמית" (צוחקת).
מה שלום אביך היום?
"אבא בן 85, לאחרונה יצאה לו אוטוביוגרפיה בהוצאה פרטית. הוא חי עם פרקינסון כבר 30 שנה. הוא עדיין מתפקד באופן מלא, אבל עם השנים יש הידרדרות וירידה ביכולות המוטוריות. הוא חייל ממושמע, אמרו לו מה הוא צריך לעשות כדי לעצור את המחלה, והוא כל יום מתחיל את הבוקר בספורט, הולך עד היום לפגוש את הקבוצה שהוא חבר בה לעידוד נוער ללימודי רובוטיקה. לא מוותר על כלום".
בני הזוג מספרים על קשר מקצועי קטן בין אביהו בן־נון לאביו של מוישלה, אברהם, שהיה מהנדס בינוי, אזרח עובד צה״ל ששירת 40 שנה בבסיס חצור. ב־1966, כאשר אביהו היה סגן מפקד טייסת, הוא נכנס למשרדו של אברהם, הסתכל על מכונת החישוב המיושנת על השולחן ואמר: ״זו לא מכונה של חיל האוויר". יום למחרת אביהו החליף את המכונה ההיא באחת משוכללת יותר. ״בחדר השינה שלי יש תמונה של מכונת החישוב שאביהו הוציא מהמשרד״, צוחק מוישלה, ״אבא שלי לא איתנו 13 שנה, אבל אם הוא רואה מלמעלה, הוא מתמוגג, כי הוא אהב את ענבר".
מה ההורים חושבים על כך שהפכתם לזוג אוהבים?
ענבר: ״עם אבא שלי זה לא אפשרי לדבר על דברים כאלה. כל מה שהוא רגשי ורומנטי, אין שיח עליו. הוא לא טיפוס כזה שמדבר על רגשות. הוא מאוד אוהב את מוישלה, הוא ואמא שלי ראו מהר מאוד שהקשר בינינו מיוחד. גם אמא שלו שמחה".
איך הילדים של שניכם קיבלו את הקשר?
מוישלה: ״ארבעה חודשים אחרי שנכנסנו לזוגיות לקחתי את כל הילדים, וסיפרתי להם שמצאתי את האהבה שהלכה לי לאיבוד בתיכון. חלק בכו וחלק חיבקו אותי".
ענבר: "אני סיפרתי לילדים שלי על החבר מהתיכון ועל כך שאנחנו כותבים שירים ביחד, וכל חודש הם שאלו, 'יש ביניכם משהו?'. אמרתי שלא, עד שהודיתי שכן".
ענבר, בעצם חידשת בזכות מוישלה את הקשרים עם כל החברים מהתיכון.
"כששמעתי שיש לו מעגלי חברים גם של התיכון, גם של הצופים וגם של הצבא, אמרתי: 'אני בן אדם סוציומטי, שלא תחשוב שאני נכנסת עכשיו לכל הטירוף של החברויות', אבל הוא הצליח לסחוף אותי. אגב, כולם תמיד ידעו שיש לו משהו אליי, אבל אף אחד לא האמין שאי פעם נהיה ביחד".
מוישלה מחייך וטוען שהוא ״מאמין שיש משהו למעלה שכיוון אותנו לנקודה הזו. שקעתי לתוך קשר עם אישה שהייתי רוצה לעשות איתה עשרה ילדים. אגב, בטח היו יוצאים לנו ילדים מוזיקליים".
מיניאטורה במקום טבעת
בחודש שעבר הזמינו בני הזוג 400 חברים ובני משפחה למופע מוזיקלי משותף שכלל את כל השירים שכתבו והלחינו בתיכון והיום. ההזמנה שנשלחה לווטסאפ הייתה תמונה ישנה שלהם מגיל 17 כשהם מנגנים ושרים על במה.
לענבר, אגב, חיכתה עוד הפתעה קטנה: הצעת נישואים מקורית לעיני הקהל. במקום טבעת מוישלה הביא לה מיניאטורה של חתן וכלה שראו בחנות כשטיילו בסיציליה, שהשיג בדרך לא דרך אחרי שיצר קשר עם היצרנית (!) והבובות נשלחו לחבר במינכן שהגיע במיוחד לאירוע.
בשורה הראשונה ישבו הוריה של ענבר ואמו של מוישלה, והתרגשו מאוד. אל המופע הגיעו נגנים ששירתו עם מוישלה בצבא והצטרפו לתזמורת שהקים מיוזמתו בבסיס, וגם חברים בעלי עמדות מפתח בהייטק ובעסקים שנרתמו לעזור בהפקה המושקעת, שעלתה 100 אלף שקל.
״מה שמעניין בסיפור שלנו זה מה קרה אחרי שכבר נפגשנו״, אומר מוישלה, ״השירים שלנו נכתבו בעצם עם הסיפור. אנחנו חמש שנים ביחד, ונוצר רפרטואר של שירים שמתאר את הדרך שעשינו ביחד. אגב, שאלתי אותה: 'כמה זמן את נותנת לי?' והיא אמרה, '17 שנה'. אמרתי לה, 'נראה לך שאני אצא בגיל 70 ומשהו לטינדר? מי תסתכל עליי? עם מקל אני אבוא לדייט? תני הארכה'".
תתחתנו באמת?
ענבר: ״בטח. בן אדם הציע לי על במה מול 400 איש, ועכשיו הוא לא יעשה את זה?״
