סופי ברזון־מקאי (39), אמנית ואוצרת מקיבוץ בארי, הייתה נצורה בממ"ד עם שלושת ילדיה ובעלה. לאורך השעות הארוכות העלתה פוסטים בפייסבוק. בהתחלה שאלה איפה הצבא, מי בא להציל אותם. בצהריים, משהתייאשה, העלתה פוסט פרידה. "אם קורה לי משהו, היה לי טוב בחיים. אהבתי הרבה. הרבה ברכות היו לי. מקלפים נוראיים, היו לי חיים יפים".
ברזון־מקאי, בת זוגו של טל ילין (47), איש הייטק, גרה מגיל שבע בקיבוץ, לאחר שמשפחתה עלתה לארץ מלונדון. בתקופת הלימודים יצאה מהקיבוץ ואז חזרה והשתקעה בו, לצד אביה ושתי אחיותיה שגרות שם עם משפחותיהן.
ספרי על השבת הארורה הזו.
"בשש וחצי בבוקר התעוררנו מפיצוצים מטורפים. לא היו אזעקות, אבל היה ברור לנו שאלה נפילות. עם תחתונים וחולצה, זינקתי מהמיטה, הערתי מהר את הבכורה שלי, בת 12 וחצי ואמרתי לה 'רוצי לממ"ד'. זה החדר של אחיה בן התשע. אני אספתי את הקטנה שלי בת השלוש מהמיטה שלה ונכנסנו גם לממ"ד. חצי שעה אחר כך, בשבע בבוקר, קיבלנו הודעה במערכת הפנימית של הקיבוץ שישנה התראה על חדירת מחבלים. דקות בודדות וזה הפך להודעה 'מחבלים בקיבוץ'. המחשבה הראשונית הייתה מחבל אחד, שניים, שלושה והם ינוטרלו צ'יק־צ'אק.
"הבן שלי אמר לי 'אמא, אני לא רוצה למות היום'. עניתי לו 'לפחות אנחנו ביחד. אתה לא לבד'"
"ואז התחילו לזרום הודעות ווטסאפ בקבוצת הקיבוץ. אנשים כתבו 'מחבלים פורצים לבית', 'מחבלים אצלנו בבית', 'הבית עולה באש', 'מחבלים מפרקים את הדלת של הממ"ד'. המון הודעות כאלה. הבנתי שיש עלינו עשרות מחבלים, שיש קטסטרופה. הקפיצו את כיתת הכוננות של הקיבוץ, אבל היא קטנה. זה לא משהו שהקיבוץ יכול להשתלט עליו לבד. ננעלנו בממ"ד. בלי מים, בלי אוכל. כשהבינו שזה הולך להיות ארוך, טל זינק החוצה למקרר, לקח תמרים וקורנפלקס וחזר מיד. אני רצתי לרגע לאמבטיה, הרטבתי כמה מגבות וחזרתי. אמרתי שאם יעלו את הבית באש, אאטום את הפתחים עם המגבות הרטובות. אבא שלי, בן 69, עמד מול דלת הכניסה לבית וירה במחבלים שנכנסו אליו הביתה. הם ברחו.
"שעות ניסינו להבין איפה הצבא. בסביבות השעה 12 בצהריים, הבנתי שאף אחד לא עומד להציל אותנו. חברים מהקיבוץ שלחו ווטסאפים מתחננים על חייהם. אנשים פצועים ואין מי שיפנה אותם. אין צבא, אין משטרה, אין מד"א. ככה שעות על גבי שעות. אני שומעת את המחבלים מחוץ לחלון שלנו, מדברים ערבית. הם ירו על הבית. העליתי את הפוסט הראשון לפייסבוק 'איפה הצבא?'. בפוסט אחרי כתבתי 'אנחנו מוקפים מחבלים. בתים עולים באש. הלוואי ומישהו היה מציל אותנו'. בפוסט נוסף - 'אלוהים, שמישהו יעזור'.
"התחלנו לשמוע אותם מנסים לשבור את הקיר עם כלים כבדים. הבנתי שזה היום האחרון שלי על האדמה הזאת. אף אחד לא עומד להציל אותנו. הילדים המסכנים מרוב התשה נרדמו, התעוררו ושוב נרדמו. הבן שלי אמר לי 'אמא, אני לא רוצה למות היום'. עניתי לו 'לפחות אנחנו ביחד. אתה לא לבד'. הפחד היה שייכנסו ואני אראה את האימה בעיניים של הילדים שלי.
"היו לי כמה שעות שבהן התבוננתי על החיים שלי ואמרתי שאני מפחדת מאוד, אבל זה בסדר. בסך הכול, היו לי חיים טובים. עשיתי חשבון נפש, רציתי להשלים עם העובדה שאין לי מה לעשות, שאני עומדת למות ושאני רוצה להודות על מה שהיה. גם שלחתי הודעות פרידה למשפחה ולחברים.
"בסביבות שש בערב, שמעתי חיילים מחוץ לבית מדברים עברית ואז הם דפקו חזק בדלת ואמרו 'צה"ל, צה"ל, תפתחו'. פתחנו להם, ארזנו ב־60 שניות את מה שמצאנו לתוך תיקים ויצאנו החוצה. היינו מחוץ לבית, אנחנו והמשפחה שגרה בקומה מעלינו ואז התחילו נפילות. הנפילה השנייה הייתה אולי שמונה מטרים מאיתנו והחיילים ביקשו מאיתנו ומהשכנים שנחזור לממ"ד והם עוד מעט יחזרו לחלץ אותנו. השעות נקפו ואף אחד לא בא. בתוך זה, התחילה הפסקת חשמל. תשעה אנשים, שבהם שני פעוטות בחושך, בלי אוכל ומים ומחכים לחילוץ. אחרי חצות, הגיעו חיילים להוציא אותנו.
"התחלנו לשמוע אותם מנסים לשבור את הקיר עם כלים כבדים. הבנתי שזה היום האחרון שלי על האדמה הזאת"
"הלכנו במשך עשר דקות עד לשער הכניסה לקיבוץ, טבעת של עשרות חיילים הקיפה אותנו. הם ביקשו מהילדים לעצום עיניים. הילדים שלי עצמו עיניים ואחזו בתיק שלי וככה הלכנו. היו מראות קשים בדרך. גופות, דם, אש ועשן, בתים שרופים. מהכניסה לקחו אותנו בהאמר לצומת ושם עלינו לאוטובוס וחיכינו למחולצים נוספים. פתאום, אחותי ומשפחתה שהיו מנותקי קשר מהבוקר, עלו לאוטובוס. הגענו לקיבוץ שובל באמצע הלילה. אנשים אהובים ונפלאים פתחו בפנינו את ביתם. הוציאו לנו אוכל חם ותה. התקלחנו. המארחת שלי נתנה לי כדור הרגעה כדי שאצליח לישון קצת.
"כרגע אנחנו לא חוזרים לקיבוץ. הילדים בוכים הרבה. הגדולה עם כאבי בטן. זו חוויה גופנית קשה של מצוקה. בלילה ישנו כולנו ביחד וחיבקתי את הילדים עד שנרדמו.
"לחשוב שבזמן שישנתי מחובקת במיטה עם האהוב שלי, חמישה קילומטרים מאיתנו מישהו החליט לרצוח זקנים, ילדים, נשים. זה שטני. עזה הקיאה עלינו אתמול את הרוע האנושי. שערי הגיהינום נפתחו עלינו".
