אתי לוי, בת 67 מקריית שמונה, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשלושה, בנקאית בגמלאות. מתגוררת בימים אלה בתל אביב
"מגיל 12 אני חווה את הקטיושות, המלחמות והמבצעים בקריית שמונה, דברים שגרמו לסבל רב לי ולמשפחתי. ב־10 באוקטובר עברנו לבית ההארחה באשדות יעקב, וכיוון ששלושה מבין הבנים שלי גרים במרכז הארץ, עברנו לפני כשמונה חודשים לדירה שכורה בתל אביב. אמנם שכרנו דירה מרוהטת, אבל נאלצנו לעשות השלמות בחמ"ל של 'אחים לנשק', שעזרו לנו בצורה מקסימה.
"אחד הבנים שלי גר בקיבוץ כפר בלום, שלא פונה מתושביו, למרות שיישובים קרובים אליו כן פונו. הנכדים שלי חיים שם כבר יותר משנה תחת אש טילים ולומדים במקלטים או בזום".
איך זה לגור כעת בתל־אביב אחרי חיים שלמים בקריית שמונה?
"נוכחנו לדעת שיש פה חיים טובים ושזו ממש לא בועה כמו שאומרים. תושבי העיר ערים למה שקורה בצפון ובדרום, ובאים לקראתנו. בבניין שלנו יש ממ"ד רק לחצי מהדירות והשכנה מארחת אותנו אצלה כשיש אזעקות. היא אפילו הציעה לנו מפתח לדירה שלה, כדי שניכנס לבד אם קורה משהו, ובמכולת עושים לנו הנחה בגלל שאנחנו לא מקבלים מהמדינה דמי כלכלה.
"אם הייתי נשארת במלון, הייתי מקבלת את התשלום הזה, אבל אני לא רוצה לגור בחדר של 14 מ"ר. שמעתי על משפחות שהתפרקו במלונות, ואני מעדיפה לשלם מכיסי כדי לעבור את התקופה פחות או יותר כמו בבית".
תשובו לקריית שמונה כשתיגמר המלחמה?
"נכון שאנחנו מוקסמים מתל אביב, אבל ברגע שאפשר יהיה לחזור בביטחון לקריית שמונה – נשוב לשם, בתקווה שהעיר שלנו תתפתח. ב־20 השנים האחרונות נראה היה שלמדינה לא אכפת מהצפון. אין אצלנו בית חולים ואנחנו צריכים לנסוע לצפת בשביל להגיע למיון, לבדיקות או לצילומים. בשביל MRI למשל, צריך לצאת לאיזו עמדה ניידת במשאית, באמצע הלילה. אין לנו גם תחנת רכבת או מנחת מטוסים, ובדברים מסוימים אפילו חזרנו אחורה, לשנות ה־50: אין אצלנו אף בית קולנוע, למשל.
"ועם כל האתגרים שבצפון, אני מתגעגעת לקריית שמונה ומאחלת לכולנו שנדע ימים טובים יותר".
"היינו שומעים בום ומתחבאים מתחת למיטה"
טובה בוזורגי, בת 65 מקריית שמונה. נשואה, אם לארבעה וסבתא לשמונה. גננת ומורה מחליפה בגמלאות. מתגוררת בימים אלה במלון בנתניה
"גדלתי בקריית שמונה, בצל הקטיושות. לא היו אז ממ"דים ולא אזעקות, כך שהיינו שומעים בום ומיד מתחבאים מתחת למיטה. עד היום אני שומעת בראשי את היריות של הטבח ברחוב יהודה הלוי, שקרה בשנת 1974.
"המצב בשנה האחרונה העיר את הטראומה שלי מאז, ואנחנו הכי מבינים את מה שעברו תושבי עוטף עזה. כואב לי שגם הילדים והנכדים שלי עברו ועוברים את מה שאני עברתי בילדות.
"ב־7 באוקטובר שמעתי מה שקרה בדרום, והחלטתי שאני לא מחכה. כבר באותו ערב בעלי ואני ארזנו מזוודות ולמחרת פינינו את עצמנו למלון בטבריה. כעבור שבועיים עברנו למלון 'אל־ים' בנתניה, כדי לעזור לבן שלי שמתגורר בעיר, עם הילדים.
לינור אברג'יל, מיס עולם לשעבר, הקימה שם חמ"ל עם 70 מתנדבות ומתנדבים, שדאגו לצורכי המפונים: ביגוד, טואלטיקה, תמ"ל ועוד. ארגנו לנו גם המון הופעות כדי לשמח אותנו. אין לי מילים להודות להם.
"בשנה האחרונה התחזקה בי האהבה לאנשים של קריית שמונה. יש בהם טוב לב, תמימות וצניעות שאין במקומות אחרים. איתי במלון נמצאות שתי שכנות שלי מקריית שמונה והתחברנו מאוד. הן ממש כמו אחיות שלי ואנחנו תומכות אחת בשנייה".
שמעתי שהשתתפת לאחרונה בתחרות מעניינת.
"כן, רציתי לשמח את עצמי בתקופה מאתגרת זו, אז הגשתי מועמדות לתחרות בשם MISS MOM - מלכת היופי והאופי של הסבתות, שמארגנת מיכל יופדוב. לשמחתי התקבלתי וזכיתי בתואר 'סבתא מעוררת השראה', שזה חשוב יותר מהיופי, ואני גאה בעצמי על כך. זו הייתה מתנה ממש טובה לעצמי, והאמת היא שהמלכות האמיתיות הן הסבתות הנוספות במשפחה, המורחבת, רותי, עדנה וירדנה, שתומכות בנכדים".
איך כל הנדודים האלה משפיעים על הנפש?
"מאחר שאני אישה אופטימית, שתמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה, אני אומרת לעצמי שזו רק תקופה קצרה. נעבור את זה, נתגבר ונחזור הביתה לקריית שמונה. אני מאמינה שיהיה שקט בצפון אחרי המלחמה. עוד נחזור לחייך כשהתקופה הזו תסתיים".
