אחרי שהתפרסם המותחן הראשון של תומס אריקסון, חוקר מדעי התנהגות שוודי, הוא קיבל מייל מקוראת. היא החמיאה לו ושאלה אם יוכל לעזור לה להתקדם בתחום הספרות. הוא השיב בנימוס, כדי לנפנף אותה בנועם. אבל היא לא הרפתה, שלחה עוד ועוד מיילים, ומשלא נענתה - נהייתה תוקפנית יותר.
כעת שלחה מיילים גם לבת זוגו של אריקסון: הוא ואני עומדים להתחתן, בישרה לה אותה קוראת. באותה נשימה כתבה לה שהוא ניהל יחסים עם כמאה נשים והכניס להיריון לפחות 20 מהן. בהתכתבות שלה עם אריקסון עצמו היא שינתה נימה ועברה להודעות רומנטיות. במשך כחצי שנה הטרידה אותו וסיבכה אותו עם משפחתו ועם סופרים אחרים. המידע שאספה עליו באדיבות הרשתות החברתיות, גרם לה להישמע אמינה במיוחד. לבסוף, כשהתלונן נגדה במשטרה, הצליחה לצאת צחה כשלג. החוקרים הודו באוזניו שמעולם לא פגשו שקרנית משכנעת כל כך. היא המשיכה בחייה, מן הסתם לקורבן הבא.
האישה הזאת פסיכופתית, קובע אריקסון בספרו "מוקף בפסיכופתים: מדריך לחיים שפויים במציאות מורכבת" (הוצאת כנרת, זמורה), שתורגם בימים אלה לעברית בידי אמיר צוקרמן. זה הספר השני שלו שיוצא לאור בישראל לאחר רב־המכר "מוקף באידיוטים". הספר הבא, אם אכן יתורגם, ייקרא (תיראו מופתעות): "מוקף בבוסים גרועים".
ב"מוקף באידיוטים" חילק אריקסון את האנושות לארבעה צבעים, בהתבסס על מחקריו של הפסיכולוג האמריקאי וויליאם מולטון מרסטון: "אנשים כחולים" הם אנליטים וזהירים, "אדומים" הם דומיננטיים ושאפתנים, "ירוקים" יציבים ואדיבים, ו"צהובים" מעוררי השראה, חברותיים ואופטימיים. מדוע החליט לפנק אותנו בספר נוסף? כי אפילו הוא נאלץ להודות שיש אנשים שאי־אפשר לסווג לאף צבע. אלה הם הפסיכופתים שבינינו.
אתן בטח חושבות שיש מעט מאוד פסיכופתים בעולם (היטלר, ברור), ושרובם בכלא. נכון, בכלא יושבים הרבה פסיכופתים, בעיקר כי אחד ממאפייניי ההפרעה הוא שליטה עצמית נמוכה. אבל בכל זאת שניים עד ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה הם פסיכופתים עם חיוך מקסים שמהלכים בינינו ללא שלטי אזהרה. חשבו על זה רגע, אולי הבוס שלכן פסיכופת? אולי הקולגה? אולי אתן חלילה נשואות לאחד כזה?
4 צפייה בגלריה
תומס אריקסון, מחבר הספר "מוקף בפסיכופתים". מחלק את האנושות לארבעה צבעים
(צילום: shutterstock)
חיפוש מתמיד אחר קורבנות
"פסיכופתים הם זאבים המחופשים לסוסי פוני", כותב אריקסון בחן. הם קלי לשון ובעלי קסם, הערך העצמי שלהם גרנדיוזי, אין להם חרטות או רגשות אשם, הם מניפולטיביים וערמומיים. התיאורים האלה מזכירים לכן מישהו שאתן מכירות? אולי את עצמכן, למרבה הזוועה? הדרך הבטוחה ביותר לקבוע אם אתן עונות להגדרה הלא מחמיאה הזאת היא לשאול את עצמכן: האם יש לי אמות מידה מוסריות? האם אני מרגישה בכל גופי מה נכון ומה לא? האם אכפת לי מאנשים? אם עניתן בשלילה על שלוש השאלות האלה, אתן כנראה בחורות כנות מאוד, זו תכונה נדירה. חוץ מזה, אתן פסיכופתיות.
שאלו את עצמכן: האם יש לי אמות מידה מוסריות? האם אני מרגישה בכל גופי מה נכון ומה לא? האם אכפת לי מאנשים? אם עניתן בשלילה על שלוש השאלות, אתן כנראה כנות מאוד. חוץ מזה, אתן פסיכופתיות
אבל היי, אתן לא לבד. ברשימת הפסיכופתים המפורסמים בעולם שערך הפסיכולוג הבריטי קווין דאטון, המצוטט בספר, אפשר למצוא את ווינסטון צ'רצ'יל האגדי, ג'ון פ' קנדי השרמנטי, את ביל קלינטון האהוב (הוא לפחות היה כזה לפני פרשת מוניקה לוינסקי) וגם את אשתו הילרי קלינטון. בעיני דאטון, כל האנשים האלה הם/היו חסרי עניין של ממש באחרים. הם מבקשים להקסים אנשים ולהוליך אותם שולל. הם חסרי פחד ולהוטים לקחת סיכון. אם תאשימו אותם במשהו (כפי שעשתה לוינסקי כלפי קלינטון), הם לא יקבלו אחריות. תחת זאת יאשימו אחרים ו/או יעשו רציונליזציה להתנהגותם. הנורמות והמוסכמות החברתיות מעוררות בהם תחושה אחת: אדישות.
4 צפייה בגלריה
הילארי וביל קלינטון. האם גם להם יש מאפיינים פסיכופתיים?
(צילום: Getty Images IL/David Becker)
אך שמחנו לגלות שדאטון לא חושב שכל נשיאי ארצות־הברית לדורותיהם הם פסיכופתים. למשל, ג'ימי קרטר, ג'ורג' וושינגטון, אברהם לינקולן והארי טרומן עברו בחינה מדוקדקת והם אינם עומדים בקריטריונים המחמירים לתואר פסיכופת.
כל אלה שמות מפוצצים, אבל מה עם פסיכופתים אפרוריים בעבודה? האם הקולגות שלנו תמימים כפי שהם נראים? נראה שלא. אריקסון מזהיר שהעמיתים הפסיכופתים שלכן נוטים להסתובב במקומות שרוב העובדים מתקבצים בהם. ייתכן שתמצאו אותם בפינת הקפה, מחפשים קורבן להתעלק עליו. הם מציגים את עצמם בפניכן ברוב טקס ונדמה לכן שהאישיות שלהם מרתקת. זו הצגה, כמובן. לפעמים הם מקסימים כל כך עד שקשה לשים לב שהם מתרשלים בביצוע תפקידם. הם יתמרנו אתכן כך שאתן תעשו את העבודה במקומם ואין להם שום בעיה לזקוף את ההצלחה שלכן לזכותם. בשתי מילים: סכין בגב.
לפעמים הם מקסימים כל כך עד שקשה לשים לב שהם מתרשלים בביצוע תפקידם. הם יתמרנו אתכן כך שאתן תעשו את העבודה במקומם ואין להם שום בעיה לזקוף את ההצלחה שלכן לזכותם
המצב גרוע יותר אם הפסיכופת הזה הוא הבוס שלכן, ולצערנו יש סיכוי גבוה שזה המצב. התפקיד שבו יש אחוז גבוה במיוחד של פסיכופתים, לדברי אריקסון, הוא מנכ"לים. אחריהם ברשימה: עורכי דין, אנשי תקשורת, אנשי מכירות ורופאים מנתחים.
4 צפייה בגלריה
ג'ון פ' קנדי. טונות של צ'ארם, אדישות לנורמות חברתיות
(צילום: Getty Images IL/Photo 12)
שלך שלי, שלי - שלי
בספר מנסה אריקסון (57) ללמד אותנו איך להתגונן מפני פסיכופתים ולהוציא אותם מחיינו: תהיו מודעות לקיומם ותלמדו לזהות את המאפיינים שלהם, הוא מתריע. הם רבים והם שורצים בכל מקום. למעשה, יש סיכוי גבוה יותר, לדבריו, להיפגע מפסיכופת מאשר לחלות בסרטן או להיות מפוטר מהעבודה. אחרי זה הוא מעלה את ההצעה הקשה ביותר לביצוע כנראה: תכבדו את עצמכן.
פסיכופתים נמשכים לטרף קל, הוא מחדד, לאנשים שמגלים סימני חולשה. הם נדבקים כמו מסטיק לסוליה והם אלופים בחנופה. אם אתן נשים שלא חושבות באמת ובתמים שהן ראויות לאהבה, כנראה תושפעו בקלות מדברי המתק של הפסיכופתים, תקבלו אותם בזרועות פתוחות כי הם מגלים כלפיכן הערכה. אל תטעו, הכל זיוף אחד גדול. הם רוצים את הכסף שלכן, את הגוף שלכן, וואטאבר. לא אכפת להם לרמוס לכן את הנשמה בדרך.
לפסיכופתים, גורס אריקסון, יש גישה מולדת שאפשר לסכם במילים "שלך שלי ושלי שלי". הם כל כך עפים על עצמם עד שהם רואים בזולת נכס שזכותם לנצל ככל האפשר. אין שום דבר מעבר לזה.
טיפוס כחול או טיפוס צהוב?
אריקסון ממחזר את עצמו כאשר הוא דוחף ללא הצדקה, בפרק הרביעי של הספר, את סיכום ספרו הראשון: "מוקפים באידיוטים? כך נפטרים מהם". שאר הפרקים הם ניתוחים מעט מטרחנים של האופן שבו פסיכופתים מתמרנים כל סוג של טיפוס.
מוקף בפסיכופתים עטיפת הספרטיפוסים "צהובים" - חיוביות ואופטימיות - אתן מוכרחות לדבר כל הזמן ומישהו חייב להקשיב. אם נלכדתן ברשת של פסיכופת, הוא ינסה לבודד אתכן בהדרגה מהחברה. הוא ישאף להיות האדם היחיד בחייכן, ינצל אתכן ואז ישאיר אתכן לבד (מרוששות).
טיפוסים "ירוקים" מאופיינים ביציבות, פוחדים מעימותים ולא רוצים להשתנות. אם איתרע מזלכן ואתן "ירוקות" שנישאו לפסיכופתים בלי לדעת, ייתכן שהם יאיימו לעזוב אתכן כדי לקבל את מה שהם רוצים. סכנת העזיבה מפחידה במיוחד נשים כמוכן ואתן מסכימות לוויתורים מרחיקי לכת, כי מישהו מחטט לכן בפצע המודלק ביותר.
טיפוסים "אדומים" הם אנשים חזקים שאיש אינו מעז להתעסק איתם. הדרך הטובה ביותר לפסיכופתים להיצמד אליהם היא לנגן על נקיפות המצפון שלהם (כאמור, להם עצמם אין בכלל מצפון). אפשר גם לשבח אותם בעדינות על אחת התכונות הפחות פופולריות שלהם. טיפוסים "אדומים" נוטים לא לבקש עזרה, הם מנסים להתמודד עם הבעיות שלהם לבד - בשביל הפסיכופתים זו בשורה מעולה כי הם יכולים לתקוף זמן רב לפני שה"אדומים" יבינו שזה גדול עליהם ושהגיע הזמן לשתף מבוגר אחראי בסיטואציה.
טיפוסים "כחולים" הם הסיוט של כל פסיכופת. הם, הטיפוסים הזהירים, עושים שיעורי בית כמו שצריך, זוכרים הכל, שומרים מיילים ויתקשו ליפול בפח. פסיכופתים שבכל זאת מבקשים להתלבש על טיפוסים אנליטים, יתמקדו בחולשות שלהם ובבוא העת יפנו אותן נגדם. יש למה לחכות.
