סיפורה של ליאור ינדל (34), תושבת כפר־סבא, בזוגיות, מנהלת ארגון Dogs R Us:
"כשהייתי ילדה, לאמא שלי ולי היה דיל: אחרי כל ניתוח או אשפוז ארוך קיבלתי מתנה. לאורך כל הילדות שלי הייתי מאושפזת פעמים רבות, והרגליים שלי גובסו לתקופות ארוכות. הסיבה הייתה שנולדתי עם פגם מולד (ספינה ביפידה) בעמוד השדרה, שגורם לבעיות במערכת העצבים המרכזית ולנכות.
נולדתי בישראל, ועד גיל חמש גרתי באנגליה, ארץ הולדתו של אבי. בגיל חמש, אחרי שההורים התגרשו, חזרתי לארץ עם אמא שלי.
גדלתי בתל־אביב. אמי לימדה אותי להיות ילדה (וכיום אישה) חזקה לא למרות המוגבלות, אלא בזכותה. תמיד היו לי חברים. היו גם כאלה שהציקו, ואמא נהגה לומר לי: 'אין ילדים רעים. יש ילדים שלא חינכו אותם טוב'.
לאורך השנים היו עליות ומורדות במצבי, בגיל 21 הייתה החמרה משמעותית, איבדתי תחושה ברגליים ונאלצתי ללמוד ללכת מחדש. היום אני שוב הולכת. מאז שאני זוכרת את עצמי ביקשתי כלב, ואמא הבטיחה לי שבגיל 12 אקבל. בגיל 11 הצלחתי לשכנע אותה להקדים את המתנה, וקיבלתי כלבה מהממת. אני לא זוכרת תקופה שבה הייתי שמחה כל כך. אבל אחרי חודש, בטיול עם הדוגווקרית, היא נדרסה. הייתי שבורה לחלוטין.
אמא הבטיחה לי כלב חדש, אבל לא הספיקה לקיים את הבטחתה. כחודש לאחר שנפרדתי מהכלבה, אמי אובחנה עם סרטן בשלפוחית השתן, ואחרי שמונה חודשים נפטרה.
הייתי בת 11 ושמונה חודשים, והרגשתי אבודה. זה בדיוק הגיל שבו ילדה זקוקה ליד מכוונת של אמא. עברתי לסבתא, שניסתה לעשות הכל. דודתי, אחות של אמא – אדם מדהים עם לב גדול - עברה גם היא אלינו, עם בנה ועם הכלב שלו, ומצאתי בה נחמה. בעצם, היא הצילה אותי. הקשר עם אבא שלי לאורך השנים היה רופף, וב־2008 הוא נפטר.
בגיל 15 וחצי עברתי לגור לבד. בערבים למדתי בבית ספר אקסטרני, ובבקרים עבדתי באלו"ט. במקביל התחלתי להשתמש בדירתי כבית אומנה לכלבים במסגרת עמותת SOS. בגיל 17 אימצתי שם את ג'וליה, כלבה מסוג אמסטף, שעברה הזנחה, הגיעה עם צלקות על הפנים והייתה מפוחדת. היא הפכה לחברה הכי טובה שלי.
לא גויסתי לצבא בגלל המצב הרפואי שלי, ובגיל 18 הכרתי את נועם, אז חובש קרבי בן 21, כיום סוחר בשוק ההון. עברנו לגור יחד אחרי חודש, ואנחנו זוג כבר 16 שנה.
בדייט הראשון שלנו הוא הגיע אליי הביתה ופגש את ג'וליה. הדרך שבה הוא רכן אליה וליטף אותה והחמלה שראיתי בעיניים שלו גרמו לי להתאהב בו. בהמשך הדייט דיברנו רק על כלבים, והתברר שזו אהבה משותפת לשנינו. הוא גילה לי שהחלום שלו לגדל דוברמן, וכחודש אחרי שהכרנו הפתעתי אותו עם גורת דוברמן, ניקיטה. מהרגע הראשון ג'וליה וניקיטה הפכו לחברות טובות.
"שואלים אותי איך אני, אדם לא בריא, מקדישה את כספי לכלבים במקום לשמור לעת צרה. תשובתי היא שהכלבים יותר חשובים לי. הפעילות הזו נותנת משמעות לחיי"
לפני ארבע שנים הקמנו ארגון מתנדבים שנקרא Dogs R Us, ואני עומדת בראשו (במקביל לניהול עסק שירותי תמלול). זה התחיל כשנועם חזר ממילואים עם שבעה כלבים שנקרו בדרכו לאחר שעברו התעללות. כשפנינו לעמותות כדי למצוא להם בתים והן לא יכלו לעזור, פרסמנו בפייסבוק ומצאנו בית לכולם. לאור ההצלחה הצעתי לנועם להרחיב את ההיקף. כשראינו בפייסבוק כלב שזקוק לעזרה, לקחנו אותו אלינו עד שמצאנו לו בית. היה זמן שהיו לנו בבית 40 כלבים ביחד.
היום יש אצלנו שישה כלבים, לקחנו את אלה שאף אחד לא רצה. במקביל פתחנו את ארגון המתנדבים שכולל כיום 150 איש. בימים אלה אנחנו מגייסים כספים בעזרת מימון המונים. המטרה שלנו לבנות בית מחסה עבור מאה כלבים שכרגע נמצאים בפנסיונים ברחבי הארץ ואנחנו משלמים עליהם 50,000 עד 100,000 שקל כל חודש. הטיפול ממומן מהכספים שלנו. לפני כשנתיים וחצי מכרתי נכס שלי, ורוב הכסף הלך למימון הפעילות.
שואלים אותי איך אני, אדם לא בריא, מקדישה את כספי לכלבים במקום לשמור לעת צרה. תשובתי היא שהכלבים חשובים לי יותר. הפעילות הזו נותנת משמעות לחיי. עד עכשיו לא הרגשתי שאני משאירה מורשת או חותם בעולם הזה. היום אני מרגישה שעזרתי להכניס בעולם הזה קצת טוב".
שורה תחתונה: "תהיו טובים, אדיבים וחומלים לבני אדם ולבעלי חיים. אין דבר חשוב מזה".
