מרב מילר, אשת תקשורת ומגישת טלוויזיה. מעבירה הרצאה בשם "בעיניים פקוחות, לראות, להבין, לנצח", שעוסקת בההתמודדות האישית־רפואית־משפחתית שלה:
"בסוף 2019 שמתי לב שעפעף ימין נפל לי. הנחתי שזה עניין של הגיל וקבעתי תור לפלסטיקאי. חשבתי שזה יסתיים בבוטוקס נחמד שיחזיר את העפעף למקומו. הרופא בדק אותי ואמר שחוסר הסימטריה בין העיניים לא נראה לו תקין. הוא שלח אותי ל־M.R.I. כשהמייל עם התוצאות הגיע, הייתי בלחץ מטורף. בעלי דאז פתח במקומי ואמר לי, 'יש כאן משהו'. התחלנו לגגל. הבנתי שמדובר בגידול בראש.
בפברואר 2020 נותחתי. הגידול ישב קרוב לעצב הראייה. כששאלתי את הרופא מה יקרה אם לא נטפל, הוא ענה 'תצטרכי כלב נחייה'. התעוררתי בטיפול נמרץ, שמחה שזה מאחוריי, אבל אז הרופאים הודיעו לי שהגידול יושב במיקום בעייתי והם לא יכלו להוציא אותו.
"התאמנתי ארבעה חודשים. רצתי בחושך, בגשם, ברוח. התוצאות לא עניינו אותי, רק שאגיע לקו הגמר"
בפברואר 2022, אחרי שאבחנו שהגידול גדל והסכנה לראייה מוחשית מאי פעם, מצאתי בווינה מכון הקרנות שעובד בשיטה מדויקת שמתאימה לגידולי מוח. שכרתי דירה בעיר ונסעתי לחודשיים עם הבנים שלי, שהיו אז בני עשר ושמונה. עברתי הקרנות יומיומיות בבית החולים, ואחריהן יצאנו שלושתנו לבלות. טיילנו בפארקים, החלקנו על הקרח, ביקרנו במוזיאונים. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. הפכנו את השהות הזו למשהו מאוד מעצים, משפחתי ומגבש. הם היו מקור הכוח שלי והסיבה לקום מהמיטה. בסיום הטיפול, הגידול הפסיק לגדול וחזרנו לארץ.
יום אחד חברה אמרה לי שיש חצי מרתון בווינה והציעה שניסע. אני כבר רצה שנים וגם במהלך הטיפולים לא הפסקתי, אז אמרתי 'למה לא?'. ואז ראיתי שיש גם מקצה של 42 ק"מ. בעבר השתתפתי בריצות כאלה, אבל הפעם הגוף היה מפורק מההקרנות. החלטתי בכל זאת ללכת על זה. זו הייתה החלטה לא חכמה, אבל הראש החליט והלב פרפר משמחה. התאמנתי ארבעה חודשים. רצתי בחושך, בגשם, ברוח. התוצאות לא עניינו אותי, רק שאגיע לקו הגמר.
באפריל האחרון, בדיוק שנה אחרי שסיימתי את ההקרנות, טסתי לווינה עם חברים ועם הבנים שלי. רצתי את המרתון לאט מאוד. היה חם, הרגליים כאבו לי, אבל לא הייתה אופציה שאשבר. חצי מהדרך בכיתי מהתרגשות. לרוץ ולבכות זה נורא לא נוח.
חברים שלי הנציחו את הרגע שבו אני מגיעה לקו הסיום, אחרי חמש שעות, ופוגשת את הילדים שלי. הם היו כל כך גאים בי. התחבקנו בהתרגשות אולי חצי שעה. סימנתי וי עם האצבעות כי מבחינתי ניצחתי. הפעם הגעתי לווינה לא כמטופלת אלא כמנצחת. זו הייתה סגירת מעגל מטורפת.
