יום אחד ניגשו ילדיי הקטנים לברר איתי עניין שהעסיק אותם: "תגידי, אמא, כשאת היית ילדה נסעתם בכרכרות?". כמה צחקתי.
"לא, חמודים שלי, אני לא עד כדי כך עתיקה. כשאני הייתי ילדה קטנה כבר היו מכוניות ואוטובוסים בכבישים, ממש כמו היום".
אבל עכשיו, תוך כדי כתיבת הטור שמזמין התבוננות על חיי לאחור, אני חושבת שהשאלה שלהם לא הייתה לגמרי מופרכת.
נכון, כרכרות כבר לא היו, אבל היו המון עגלות עם סוסים. היו אפילו חמורים נושאי משאות. הכביש היה מלא בהם. הייתה העגלה עם הסוסה של מוכר הקרח. אחת לכמה ימים אבא היה קונה גוש קרח ענק שנראה היה כמו לבנה גדולה, מחזיק אותו במלקחיים גדולים, מניח אותו במגירה במקרר וכך נשאר שם עד שנמס.
בחורף היה מגיע העגלון מוכר הנפט, חבית עגולה של נפט על עגלתו. הוא היה מצלצל בפעמון גדול ומכריז על בואו. מדי יום הייתה מגיעה עגלה עם סוסה שהובילה ירקות. הירקן היה יושב למעלה על מעין כיסא־דרגש מרופד בשטיחים צבעוניים. דרך קבע היה עוצר בקרן הרחוב ופותח את "החנות". היה גם מוכר האבטיחים, זה שהסוסה השחורה שלו הייתה תמיד מהודרת ומקושטת, רעמתה קלועה לצמות. לימים, זכו גם ילדיי שגדלו בשנות ה־80 להכיר את עגלת מוכר האבטיחים. הייתה אפילו חנות בגדים ניידת שנגררה על ידי חמור קטן, ובתוך כל המרעה העירוני הזה לא נעדר מקומו של קונה הגרוטאות שהיה מצליף בסוסה שלו תוך כדי קריאת "אלטע זאכן, אלטע זאכן, ארונות, כיסאות, שולחנות".
אם אני עוצמת את עיניי, אני יכולה לחזור ולשמוע את קולות הרחוב של פעם. המולה רבה מאוד: ה"קליק קלאק" של פרסות הסוסים, שאגת ה"הויסה" - "עצור" של העגלון שעוצר את סוסתו, צפירות המכוניות שהיו צריכות לתמרן בין כל אלה, צלצולים של פעמוני אופניים.
ילדים, בעיקר הבנים, היו מכינים לעצמם סוג של סקייטבורד - קרש עץ שחוברו לו גלגלי קוגלגר ועשו רעש מחריש אוזניים כאשר חלפו על פנינו במהירות. האוטובוס עוצר בתחנה בחריקה מתמשכת, פותח את דלתו האחורית בקול נפיחה רמה. הנוסעים היו ממהרים להצטופף ולעלות מאחור, שם המתין להם הכרטיסן, אוסף את המטבעות למכשיר מצלצל שהיה תלוי לו על חגורת מותניו.
כן, קולות הרחוב של שנות ה־50 וה־60 נשמעו שונים לחלוטין מאלה של היום. אמנם כרכרות כבר לא היו, אבל למעשה הן לא היו רחוקות מרחק דורות רבים מחיי שלי. סבא שלי עוד נסע בהן.
סבי, וילי הרצברג, הנפלא באנשים, נולד בגרמניה בשנת 1900. הוא הגיח לאוויר העולם בדיוק בתפר שבין שתי המאות. ברחוב שלו עדיין היו כרכרות ופנסי רחוב שעמדו ממש אז להפוך לחשמליים. המצאת החשמל ששינתה את פני העולם התחילה באותה העת להפוך לנחלת הכלל. בעוד דקה יהיה העולם מואר באור נגוהות.
לפעמים אני תוהה מי ראה יותר שינויים בימי חייו, סבא שלי, שכאמור בילדותו עוד נסע בכרכרות אבל באחרית ימיו, בשנות ה־80, כבר הרבה לטוס במטוסים. או אולי אני, שבילדותי לא היה בבית הוריי אפילו מכשיר חשמלי אחד, אך במהלך חיי נכנס המחשב ומהפכת האינטרנט האיצה את השינויים ההיסטוריים בקצב מוכפל ומשולש.
וכשאני מתבוננת לאחור, אל אותה ילדות תמה, נטולת אלקטרוניקה ועתירת ריח סוסים, אז כן, מתברר שהשאלה של ילדיי הייתה בעצם לגמרי רלוונטית. אני עתיקה. ועוד איך עתיקה.
דברים שאני כבר יודעת: כשאריק איינשטיין חידש את השיר של יחיאל מוהר, "קוראים לו ליפא העגלון", מרוב הזדהות עם השיר הוא זימר "קוראים לי ליפא העגלון". ומה לימד אותנו ליפא? שקצת פחות זה קצת יותר. חכם.
