1975: "אני כבר מרגיש כל כך זקן"
ראיינה אלה ברקת
"כשאני מצטלם, אני עושה מה שבא לי לעשות באותו הרגע. אחר כך אני מצטער לפעמים, ולפעמים לא... ככה זה אצלי גם על הבמה. לפעמים זה מפריע, במיוחד כשזה נוגע לאנשים שלא יודעים להפריד בין הופעה חיצונית לתוכן הפנימי... היו אנשים שקיבלו שוק כשנבחרתי למלחין השנה. למה היו בשוק? כי לא יודעים להסתכל על אמן בעין חודרת ולהפריד בין הופעה חיצונית ליצירה...
"אנשים לוקחים יותר מדי ברצינות את כל העניין הזה של אלילי זמר. בסך הכל זה שואו ביזנס, דבר לא הכי רציני. לפעמים יש לי חלומות זוועה, שאני כבר לא זמר ונגמרתי. דווקא עכשיו, כשמצפים להרבה. אני ממש מרגיש שמצפים ממני – ואני כבר מרגיש כל כך זקן! (פיק היה אז כמעט בן 25. ר"ר). פתאום אני כוכב הערב, זה מטריף. התחלתי להיות מודאג. להחזיק ערב שלם על הכתפיים ולדעת שבאים לראות רק אותי ומקשיבים רק לי.
"היו אנשים שקיבלו שוק כשנבחרתי למלחין השנה. למה היו בשוק? כי לא יודעים להסתכל על אמן בעין חודרת ולהפריד בין הופעה חיצונית ליצירה"
"מירית נמצאת במצב בו היא צריכה להחליט אם היא מסוגלת להיות נשואה לאחד כמוני. לי אין בעיות. אני ממשיך לחיות בדיוק כפי שחייתי תמיד. ואני בהחלט מבין את מירית שקשה לה במצב הזה, כשמרבית הזמן אני עסוק בקריירה שלי... כשאני מנסה לשים את עצמי במקומה, אני מבין אותה מצוין: תארי לעצמך שאני הייתי נשוי לרקל וולש! קטסטרופה! איך אפשר להיות נשוי לרקל וולש ולא לסבול?
"לפני זמן קראתי ספר לא נורמלי על כל הגדולים ברוקנ'רול. מוסבר שם בדיוק למה כוכבים כמו אלוויס פרסלי הצליחו מאוד... זה שאמן בולט מאחרים ומזהים אותו בכל מקום - קובע מאוד לגבי הפופולריות שלו. וככל שאתה יותר פופולרי – אתה יותר בודד. אני בולט מיד בשטח. אם מישהו מסתובב איתי, הוא מרגיש מאוד לא נוח כי לא רואים אותו ומתייחסים רק אליי. כבר קרה לי הרבה פעמים שאיבדתי חברים בגלל היחס שאני מקבל כשאנחנו יוצאים יחד. התרגלתי לזה. לכן אני אדם שאין לו חברים. לכן אני אדם בודד".
1980: "לא מותר לי לשמור את גילי לעצמי?"
ראיינה ברוריה אבידן בריר
"למה לחטט בגיל שלי? למה החיטוטים האישיים? אני בין 20 ל-40. אני לא מסתיר את גילי בין האנשים הקרובים לי. בואי נגיד שאני מתקרב לגיל שלושים. האמת היא שלא היה אכפת לי לומר בן כמה אני היום, אני מפחד שיציקו לי בעוד עשר שנים, שיעשו מזה סיפור. לא מותר לי לשמור את גילי לעצמי?
"באחרונה מסלפים את דבריי ומתקבל הרושם כאילו מעריצים מפריעים לי. זה לא נכון. מעריצים חשובים לי. הם הקריטריונים היחידים להצלחה שלי. עם כל הכבוד לאנשי רדיו ועיתונאים... אני לא כל כך אוהב את המילה מעריצים. כשאת אומרת מעריצים את מפחיתה מערך האנשים האלה. אני מעדיף לקרוא להם אוהדים. חלק גדול מהקהל שלי הם אנשים בגילאים יותר מבוגרים שמתייחסים אליי כאל מלחין. לא כל הקהל שלי הם בני 12 שרצים אחריי ברחובות. אני מסתובב עם שומרי ראש רק מאוגוסט שעבר, אז הופעתי בפני קהל עצום בעיר הנוער ונאלצתי להסתתר אחרי ההופעה, כי כמעט קרעו אותי לגזרים.. שיהיה ברור: אני זקוק למעריצים. לא לקחתי שומרי ראש כדי שיגרשו אותם ויזיזו אותם. רק ככה, בטוב, לשמור על הסדר
"אני לא כל כך אוהב את המילה מעריצים. כשאת אומרת מעריצים את מפחיתה מערך האנשים האלה. אני מעדיף לקרוא להם אוהדים"
"אבי נפטר בגיל 43. הוא גסס בבית מסרטן ולי לא אמרו. חשבתי שהוא יירפא. עד שהוא חלה הייתי ילד שמח, עליז ושובב. מה שנשאר לי מהמוות של אבא שלי זו העצבות. כשהוא נפטר סבלתי מסיוטים ודיכאונות קשים. על כל הדיכאונות התגברתי, אבל העצבות מלווה אותי כל חיי".
"אני לא נוגע באלכוהול ובסיגריות. לצערי, אשתי מעשנת ואני נגעל מזה. אני לא מכחיש, כשהייתי ב'שיער', לפני עשר שנים, השתמשתי לעתים בחשיש. היום זה לא מעניין אותי ואני בז לאנשים שמתמכרים. אני נכנס לטריפ ברגע שהאורות נדלקים, המנחה מכריז את שמי ואני עולה לבמה. זה הטריפ שלי: הקהל. מי זקוק לסם כשיש קהל כזה?"
1982: מתכונן לתחרות האירוויזיון
פיק מתכונן לתחרות האירוויזיון ומתחפש לקראת פורים, ובמדור "מלחשים" מדווחים: "בערב ראיונות ראיין מני פאר את צביקה פיק. פיק סיפר כי מאז נכנס כחלוץ לקבוצת הכדורגל של מכבי רמת השרון בליגה ג' הוא הבקיע כבר שני שערים. הוא מתאמן ארבע פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל אימון, ומשחק בשבתות. נוסף לכך, הוא מכהן כיו"ר אגודת מכבי רמת השרון.
1983: "פה לא אוהבים כוכבים"
ראיינה נעמי לבנון
"עצם המחשבה שאני יכול לחיות עם כל כך הרבה נשים – זה דבר שקשה להתרגל אליו וזה מערער את כל מה שגדלתי עליו. אני גדלתי על חיזור ועל רומנטיקה. פתאום נוכחתי שאנשים מוכנים לוותר על זה ולקצר את התהליך, כשמדובר באנשים מפורסמים. הפיתוי הוא עצום, ואני מודה שקשה לי לחיות עם זה. זו פשוט פרצה הקוראת לגנב. אני לא יכול להכיר את כולן ובוודאי שלא להיפגש עם כולן. אין לזה סוף ואני עסוק מאוד. יש לי עבודה ויש לי גם אישה, שני ילדים ושלישי בדרך. מטבעי אני רגשן ומכתבים רבים פשוט 'אוכלים' לי את הלב, אך איני יכול לעשות הרבה בנידון.
"לא באתי מהנוער העובד, צמחתי בדיסקוטקים. הביקורת הנוראה הייתה על ההופעה שלי, ואנשי התקשורת, העדיפו, בשעתו, להתעלם מכישוריי המוסיקליים. לצערי, עד היום, זו מגמה בארץ: לטפח לא יוצלחים ובינוניים"
"כל חיי קיוויתי שתרבות הרוקנ'רול תכה שורשים בארץ, אך לא האמנתי שבשנת 1973, על רקע יהורם גאון, אסתר עופרים והשלושרים יקרה דבר כזה. כל חיי הייתה לי רק דרך אחת: הרוקנ'רול. ואני עשיתי רוק גם כשכולם התנגדו לכך ולא הבינו מה זה. הדרך שלי הייתה ברורה לי, למרות שהייתה כרוכה אז באי-פופולריות ובחוסר הכרה מצד הממסד. החלטתי ללכת עם זה עד הסוף, לעשות כל מה שמתחשק שלי, בלי להתייחס לביקורת. לא באתי מהנוער העובד, צמחתי בדיסקוטקים. הביקורת הנוראה הייתה על ההופעה שלי, ואנשי התקשורת, העדיפו, בשעתו, להתעלם מכישוריי המוסיקליים. לצערי, עד היום, זו מגמה בארץ: לטפח לא יוצלחים ובינוניים. זאת תופעה ישראלית טיפוסית. פה לא אוהבים כוכבים".
2010: "אגיד בהגינות: אני חי בסרט"
ראיינה אורית מרלין רוזנצווייג
"אני לא מאלה ששוקעים במחשבות, לא מסתכל אחורה, גם לא על אתמול ושלשום. הכי מעניינים אותי כל בוקר, כשאני קם, הם הדברים שעוד לא עשיתי. בקצב החיים שלי, אין לי פנאי לשקוע בנוסטלגיה. "ברור שתקופת 'שיער' הייתה מדהימה, כשקיבלתי תפקיד ראשי בשעה שבכלל לא חשבתי שאני מועמד ואחר כך לא יכולתי לעבור ברחוב.
"אני מאוד אוהב את הילדים שלי, אבל אני לא מסור כמו שאמא שלי הייתה. אני מאוד עסוק בעצמי"
אבל אני זוכר שלא התבלבלתי, וגם כיום אני לא מסתכל במראה ואומר, 'איזה כוכב. אגיד בהגינות: אני חי בסרט. זה הזוי מה שעובר עליי בכל 24 שעות. כשאני יושב איתך בארבע עיניים, אני לא צביקה פיק של הבמה, אבל מרגע שיוצאים מהבית זה משחק כל מה שקורה מסביב. הסוד הוא לא להיות 24 שעות כמו התדמית... אני אוהב מאוד את ההילה, על אף שהיא ברובה לא אמיתית. זה משהו שאי אפשר להכחיש. אני בא בבוקר למוסך והוא מסתכל איפה הדוגמנית שהייתה אמורה לשבת לידי. אימצתי את מה שגרושתי אומרת כבר שנים, שהכול שטויות ובסופו של דבר הכול מתחיל ונגמר בשירים שלי.
"אני מאוד אוהב את הילדים שלי, אבל אני לא מסור כמו שאמא שלי הייתה. אני מאוד עסוק בעצמי. הילדים גרים לידי, חוץ מבנלי שלומד עכשיו בחו"ל. שרונה ודניאלה לפעמים מופיעות איתי, אבל אני לא מחטט להם, כמו שההורים שלנו חיטטו לנו. כשדניאלה הכירה את טרנטינו ואמרה לי, 'הוא הזמין אותי לראות פרמיירה בברלין ומשם לאיטליה וללוס אנג'לס', לא שאלתי דבר. היא נסעה אליו עם חברה לשלושה ימים. עד היום שואלים אותי איך זה שיהיו לך נכדים מטרנטינו".
2017: "אני אבא במשרה מלאה"
ראיינה אורית מרלין רוזנצווייג
"תיארתי לעצמי שאני השיאן של השערים. התמונות תלויות אצלי על הקירות במשרד, ואני רואה אותן 20 שעות ביום".
אתה זוכר את יום הצילום לשער המקורי?
"אני זוכר את הצילום, אבל לא את יום הצילומים. כשאני מסתכל על עצמי בצילום, אני נזכר שזו הייתה תחילת הקריירה שלי ותחילת המעריצים והמעריצות. הגיליון נחטף ונעלם מהדוכנים, ומעריצים הביאו אותו להופעות כדי שאחתום על התמונה. בתמונה אני רואה בן אדם מאוד רציני, לא מחייך, לבוש במיטב הבגדים של אותה התקופה. אני רציני, ותמיד הייתי רציני - בניגוד להופעות שלי ולתלבושות ולתספורות. גם אז, בתחילת הקריירה שלי, לא הייתי ילד מבולבל מההצלחה. הרצינות שלי עוברת כל גבול. אני קפדן, פרפקציוניסט, לוקח את הקריירה נורא ברצינות. הייתי רוצה להיות פחות רציני, אבל אני לא".
"אני לא חושב על עצמי במונחים של צעיר או מבוגר. אני אבא צעיר, ויש לי גם ילדים גדולים. טפו טפו, אני בשיא כוחותיי"
אתה באמת לא מחייך ברוב התמונות. למה?
"אני אדם שמח, ואני צוחק הרבה, אבל אני לא חושב שצריך לחייך חיוך מלאכותי למצלמה רק בגלל שמצלמים אותי. אני אוהב מאוד גם את התמונה שצילמנו עכשיו, את השחזור. זה יצא ממש אחד לאחד. את הבגדים מצאה הסטייליסטית, שעשתה עבודה יוצאת מן הכלל".
אתה מרגיש שהילדים שלך, פעוט בן שלוש ותינוק בן שנה, משאירים אותך צעיר?
"אני לא חושב על עצמי במונחים של צעיר או מבוגר. אני אבא צעיר, ויש לי גם ילדים גדולים. טפו טפו, אני בשיא כוחותיי. אני אבא במשרה מלאה. לוקח את הילד מהגן בכיף, פשוט כי רוצה לעשות את זה. אני יכול לשלוח את המטפלת, אבל אני הולך בעצמי. גם בסיבוב הקודם זה היה ככה. אבא זה אבא. עכשיו, כשיש לי שני תינוקות בבית, אני מתגבר על הרצינות ועל הדחף לעבוד כל הזמן, והולך לשחק איתם. אני מצליח, כי אני אוהב את הילדים שלי אהבה גדולה".
