"את שמה יותר מדי משקל על משיכה חיצונית", פוסקת אחת מחברותיי הנשואות. כשחברה אחרת ממהרת להסכים ומוסיפה: "תראי את צחי", היא אומרת על בעלה. "יש לו כרס, הוא קירח, אז מה? מה שחשוב זה מה שבפנים! שיהיה גבר טוב!".
אני מבינה למה הן אומרות את זה. הן באמת מאוד אוהבות את הבעלים שלהן. לא מפריעים להן כלל סימני השנים וההזנחה. אבל הן שוכחות דבר אחד: הגברים שלהן לא נראו ככה בזמן שהן התאהבו בהם, לפני למעלה מ־20 שנה. הן קיבלו נסיך שאחרי הרבה מאוד נשיקות, התחיל להראות אט־אט סימני צפרדע. במקרה שלי, הן מצפות שאתאהב ישירות בצפרדע, בידיעה שלא משנה כמה נשיקות אתן לו, לעולם לא יהפוך לנסיך.
אין ספק שזה אחד הדברים הקשים בפרק ב': מלאי הגברים שיכולים לעשות לך את זה הולך ומצטמצם. במקרה שלי לפחות, אני מחפשת מישהו עם לב טוב, משרה טובה, ועל הדרך שגם ייראה טוב בעיניי. ובגיל 40 פלוס, ובכן, זה משהו שכבר קשה יותר למצוא.
הזמן עושה את שלו, גם לגברים וגם לנשים, ולא כולם שומרים על עצמם באדיקות. ובניגוד לפרק א', אז יכולת לפגוש במקרים רבים זוגיות בדרך אורגנית (בצבא, באוניברסיטה), היום ההיכרות הראשונית תיערך לרוב למטרה רומנטית, מה שמאלץ אותך לשפוט דבר ראשון לפי החיצוניות.
וכן, קצת קשה להרגיש פרפרים, כשאת עדיין מקפידה להשקיע בעצמך, ולמצוא את עצמך יושבת מול מישהו שכבר מזמן ויתר ולחץ על כפתור "עבור".
חברותיי לא משתכנעות. הן בכלל לא מבינות את הצורך בפרפרים. "מה יצא לך מהחתיכים האחרונים שכן עשו לך פרפרים?", הן תוהות. "ובכלל, כמה זמן פרפרים יכולים להחזיק מעמד? פרפרים בגילנו לא צריכים להיות אישיו. מה שחשוב זו מערכת יחסים של אינטימיות וקרבה". אני מנסה להסביר שבשביל מערכת יחסים כזו עדיין צריך את הפרפרים בהתחלה. הרי אי־אפשר לבנות קומה שנייה, לפני שבונים קומה ראשונה. כשאחת החברות מציינת שאפשר לבנות קומה שנייה על עמודים, אני מבינה סופית שהן לא יבינו. עליי לשחות בביצת הגרושים לבדי, להמשיך לחפש את זה שגם אמשך אליו וגם יהיה טוב מבפנים, ובתקווה: יום אחד, אחרי שאכבה את האורות בחדרים הרבים בקומה הראשונה שלנו, אעלה איתו לקומה השנייה, ולא משנה כמה שנים יחלפו מאז ושנינו כבר ניראה כמו צפרדעים - נביט זה על זו ונראה נסיכים.
>> לפרק הקודם: האמת הכעורה צריכה להיאמר: היה לי נחמד שגם הגרוש שלי לבד
