ב־2016, זמן קצר אחרי הפרידה מבעלי, קראתי ריאיון עם עדי אשכנזי. היא דיברה על הזוגיות הטובה שיש לה עם אב ילדיה, אחרי שורה של מערכות יחסים כושלות, כולל גירושים מבעלה הראשון. "יש דבר שהרבה אנשים מפספסים בזוגיות", סיפרה על התובנה שהגיעה אליה. "בהתחלה הם נורא מתאהבים בבן הזוג שלהם, מעריצים את הבן אדם שהוא ומספרים עליו טובות. אבל אז הם מתחילים לחיות לצידו, לחשוב עליו רעות וכל הזמן לדברר את הדברים הרעים שהם חווים. כלומר, להגיד לו את זה, להזכיר לו איפה הוא חלש, לרפות את ידיו. ולמה שמישהו ירצה לחיות עם בן זוג שכל הזמן מזכיר לו את החולשות שלו?".
חשבתי לעצמי עד כמה היא צודקת. איך בתחילת מערכת יחסים, כשאנחנו עדיין בשיא ההתאהבות, אנחנו רואים רק את כל הדברים הטובים בפרטנר שלנו. בהתאם, אנחנו מספרים על כל מעלותיו לסובבים אותנו וגם מחמיאים לפרטנר עצמו. "כמה שנון אתה", "איזה גוף שרירי יש לך", "רחב כמו שלך עוד לא ראיתי" (תירגעו, אני מתכוונת ללב). אבל ככל שחולף הזמן, ובטח אחרי מערכת יחסים ארוכה, אנחנו בעיקר מתמקדים בתכונות שהרבה פחות קוסמות לנו, ולא מפסיקים לציין זאת בפני מי שאנחנו אמורים לאהוב.
זה בוודאות היה אחד הגורמים לחורבן נישואיי. המחמאות התמעטו עם הזמן, ואני והגרוש בעיקר חבטנו זה בזה. וזה לא מפני שכל הדברים הטובים שהיו - אלה שבגללם התאהבנו - נעלמו. מהם פשוט בחרנו להתעלם.
אחרי גירושיי היה אפשר לצפות שאלמד את הלקח, אבל לא. מצאתי את עצמי במערכת יחסים רצינית עם מישהו שאהבתי ונמשכתי אליו בכל לבי ומאגר האנדורפינים שלי, אך מהר מאוד הצלחתי לחבל בזוגיות. הרביתי להשוות אותו לאקסים, לבני הזוג של חברותיי, התבאסתי שבניגוד אליהם "הוא לא כך וכך", וכששוחחתי על כך עם מקורביי הם רק גיבו את דבריי - מה שבכלל נתן לי גושפנקה לרסס עליו חיצי ביקורת.
רק לאחרונה הבנתי שזה לא רק שאנחנו מרבים לחזור על אותו דפוס בעייתי, אלא שבפרק ב' הוא אפילו צץ בשלב הרבה יותר מוקדם, אפילו אחרי שבועות ספורים. הסיבה לכך היא שבשלב הזה בחיינו כבר יש לנו חתיכת רזומה: אנחנו מגיעים עם רשימה של דברים שאהבנו בבני זוג קודמים ורוצים שיתקיימו במערכת היחסים החדשה, ומנגד יש לנו רשימה ארוכה ומפורטת של כל הדברים שאיננו רוצים. במקביל אנחנו כמובן משחררים את המנטרה: "הרי לא התגרשתי בשביל להתפשר".
אבל היום לפחות אני יודעת שהדבר היחיד שלא צריך להתפשר עליו הוא הרגש. ואם התמזל מזלנו וזכינו להתאהב, כדאי בהחלט לאמץ את "שיטת אשכנזי". כי יש עוד קאץ' בפרק ב': כולנו גם חסרי סבלנות. אחרי שהיינו שנים ארוכות בתוך נישואים שבהם הפרטנר שלנו לא הפסיק להצביע על כל הדברים הלא סימפטיים אצלנו, הדבר האחרון שנרצה זה להיות במערכת יחסים שבה שוב מטיחים בנו את כל מה שעלינו לשנות או לשפר.
לפזמון הזה כבר הקשבנו מספיק, והיום אנחנו מחפשים בית. כזה שיכיל את הטוב שבנו ואת מה שפחות, יאחסן במחסן. כן, זה שם, זה קיים, אבל זה סתם מלכלך. ובפרק ב' כבר עייפנו מניקיונות. אפילו אם עומד מולנו "הדייסון" הכי חתיך ומוצלח בשוק, סביר שנוותר על המאמץ ונחפש פשוט בית אחר.
